בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש – המשנה חוזרת על עצמה במסכת מידות, שם היא פותחת את המסכת ומפרטת יותר על שמירת הלוויים. ממשנה זו בלבד קשה לברר האם מידות היא המקור ומשנתנו מצטטת קטע ממנה, או להפך, משנתנו היא המקור ומשנת מידות הרחיבה. במבוא טענו ששתיהן ליקטו מקובץ משניות שעסק במשנת המקדש.
בלילה שבת בית המקדש מפעולתו. את אחרוני הקרבנות הביאו לפנות ערב, תמיד של ערב קרב בתשע שעות ומחצה (משנה, פסחים פ"ה מ"א)1ראו פירושנו לפסחים פ"ה מ"א, ושם הבאנו מקבילות לתיאור זה. . לאחר מכן המשיכה הבערה לבעור על המזבח כל הלילה, אבל האש על המזבח לא טופלה והכוהנים עזבו את בית המקדש. המשנה קובעת שיחידת שמירה נשארה בקודש עצמו, כפי שהראינו במבוא שהכוהנים ישנו בלשכה חצי חיצונית המצויה בעזרת ישראל, בשלושה מקומות (לשכות).
בבית אבטינס – בית אבטינס הוא המקום שבו מכינים את הקטורת, שכן בני בית אבטינס עצמם היו הממונים על הכנת הקטורת (משנה, שקלים פ"ה מ"א). הלשכה עצמה שימשה למטרות נוספות. כך, למשל, השבעת הכוהן הגדול התנהלה על עליית בית אבטינס, כלומר בקומה השנייה של המבנה (משנה, יומא פ"א מ"ה). מיקומה הוא נושא למחלוקת.
הבבלי מציג ברייתא הקובעת שלשכת פלהדרין ולשכת אבטינס היו בצלעות שונות של המקדש: "אמר רב פפא: שתי לשכות היו לו לכהן גדול, אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס, אחת בצפון ואחת בדרום" (יומא יט ע"א).
בהמשך מצטט הבבלי את משנתנו להלן הסודרת את הרשימה, וכן שנוי בברייתא:
"שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום,
א. שבצפון לשכת המלח לשכת הפרוה לשכת המדיחים...
ב. שבדרום לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית... אבא שאול אומר לשכת כהן גדול והיא היתה אחורי שתיהן וגג שלשתן שוה" (מידות פ"ה מ"ג).
מסקנה: לשכת כוהן גדול (פלהדרין) היא בדרום, ולשכת בית אבטינס בצפון.
הבבלי (יומא שם) מצטט את משנת מידות אלא שהופך את הצדדים: מה שבמשנה בדרום עבורו הוא צפון, וכן להפך.
מסקנה: לשכת פלהדרין היא בצפון, ולשכת בית אבטינס בדרום. במבוא דנו בכך בהרחבה, וברור שלשכת הפלהדרין שכנה בצפון מערב המקדש.
הבבלי (שם) מתחבט האם לשכת פלהדרין הייתה בצפון העזרה או בדרומה (ובית אבטינס תמיד מנוגדת לה), ומסיק מתוך ההיגיון שהייתה בצפון, ולשכת פלהדרין בדרום, ששם שהה הכוהן הגדול בשבעת ימי הכנתו לעבודת יום הכיפורים (משנה, יומא פ"א מ"א). לדעת הבבלי נוצר מסלול בלתי הגיוני שיש בו חזרות, ומטרתו לעייף את הכוהן הגדול הצדוקי ולהתישו. מפשוטם של דברים יש להסיק מהניתוח מסקנה הפוכה, שלשכת פלהדרין היא בצפון, ליד בתי הטבילה ובתי הפרווה, ששם טבל, ואין מטריחים את הכוהן הגדול ללכת הלוך וחזור. כאמור, הבבלי אינו מזהה את לשכת פלהדרין עם לשכת הכוהן הגדול. אף אנו הלכנו בדרך זו מתוך מחשבה שלשכת הכוהן הגדול היא משרדו היום-יומי, ולשכת פלהדרין (או בשמותיה האחרים: בית האבן, לשכת הבולווטין) הייתה מקום התכנסות גדול שבו היה בית דירה לכוהן הגדול. ברם כפשוטם של דברים, ממשנת פרה שהבבלי אינו משתמש בה ברור שבימים שלפני שרפת פרה אדומה, ומן הסתם גם בערב יום הכיפורים, התגורר הכוהן הגדול בלשכה שבצפון מזרח העזרה: "שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה, צפונה מזרחה, ובית אבן היתה נקראת" (משנה, פרה פ"ג מ"א). הגמרא מסבירה שהכינוי "בית האבן" הוא משום שכל מעשיה נעשים בכלי אבן כדי לשמור על טהרה מרבית (יומא פ"ב מ"א). כפי שהראינו בפירושנו ליומא פ"א מ"א ולפרה פ"ג מ"א "פלהדרין" הוא המינוח לכוהן הגדול עצמו, וכנראה שתי הלשכות אחת הן.
מסקנתנו
לשכת פלהדרין שכנה בצפון, ואזי לשכת בית אבטינס הייתה בצלע הדרומית של העזרה. הבבלי מצטט, כאמור, את משנת מידות בגרסה הפוכה שאין לה מקור בעדי הנוסח שבימינו, ולאור כלל העדויות אנו רואים בגרסת המשנה שלפנינו את הנוסח המקורי. לפנינו, אפוא, סתירה בין המקורות הנובעת משיבוש נוסח ברשימות. שיבוש כזה מאפיין מסירה בעל פה של רשימות ארוכות כשרוב השומעים מאבדים את ההקשר ואת תפיסת המרחב.
אין במשנתנו הסבר מדוע שמרו דווקא בבית אבטינס. אם בית אבטינס בצפון הרי שכל המשמרות היו בצפון. משנת מידות פ"א מ"א אומרת ששמרו בשלוש הלשכות הנזכרות כאן, ובנוסף הייתה משמרת לכל אחד מחמשת שערי העזרה, ובלשכת הקרבן. גם לשכת הקרבן בצפון העזרה, ואם גם בית אבטינס בצפון הרי שבצפון היו כל משמרות הכוהנים וכמעט כל משמרות הלוויים. רק עוד שער אחד בדרום נשמר (להלן). זו חלוקה בלתי הגיונית, ולכן סביר שבית אבטינס הוא בדרום העזרה, ובכך מתאשרת מסקנתנו.
לשכת הפלהדרין
אגב בית אבטינס הזכרנו גם את לשכת הפלהדרין שבה שהה הכוהן במשך שבעת הימים שלפני יום כיפור ולפני שרפת הפרה, ועסקנו בכך במבוא.
בבית הניצוץ – לפי שמו נשמרה במבנה זה אש קודש תמידית, או שדרכו הביאו בפעם הראשונה אש למזבח, ודנו בכך במבוא. משנת מידות מונה את הלשכות שהיו בעזרה ואינה מונה את שלוש הלשכות הנזכרות במשנתנו (אבטינס, הניצוץ ומוקד – פ"ה מ"ג).
מהמשך המשנה שם משמע שהיו לשכות נוספות ולפחות בדרום הייתה לשכה נוספת, לשכת הכוהן הגדול בדרום מאחורי לשכות אלו (שם מ"ד). כן היו לשכת אבטינס ולשכת פרהדרין. עם זאת נזכר שער הניצוץ: "שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח.
שבדרום 1. שער הדלק 2. שני לו שער קורבן (הבכורות) 3. שלישי לו שער המים.
שבמזרח 4. שער ניקנור, שתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פינחס המלביש ואחת לישכת עושה חביתים" (מידות פ"א מ"ד).
"שבצפון 5. שער ניצוץ, וכמין אכסדרה היה ועלייה בנוייה על גביו שהכהנים שמרים מלמעלה והלוים מלמטן, ופתח היה לו לחייל. 6. שיני לו שער קורבן 7. שלישי לו בית המוקד" (שם מ"ה).
לכאורה אין הכרח שהשערים מנויים לפי הסדר. ברם הרישא מדגישה שהשער השלישי (שער המים) הוא בדרום-מזרח, אם כן הרי שלשכת הניצוץ היא בצפון מערב. מכל מקום, להלן נראה שבית המוקד היה בדרום מערב, וממילא יש לפרש שהרשימה של לשכות אלו היא מדרום לצפון (ואולי גם של הלשכות שבצפון העזרה), ולא היה בעצם לשכה אלא פתח מקורה כאכסדרה. אכסדרה היא חצר מקורה לפחות בחלקה, מוקפת עמודים: "חצר שהיא מוקפת אכסדרה" (משנה, סוכה פ"א מ"י), ומובן שאינה משמשת למגורים (משנה, עירובין פ"ח מ"ד). התקרה היא על העמודים, ובדרך כלל יתר החצר איננו מקורה. כלומר היה זה בית שער ריבועי, וסביבו טורי אבנים. על גג הפתח הייתה עלייה קטנה ששם הייתה עמדת שמירה.
שמרו על בית הניצוץ משום ששם היה אחד הפתחים לעזרה, וכאמור שער הניצוץ הוא בצפון-מערב. גם בית המוקד היה פתח לעזרה, כפי שנראה להלן.
[בבית המוקד] – ברור שהוא הושמט מכתב היד ותוקן. גם בית המוקד איננו ברשימת הלשכות של העזרה, אף שהיה זה מבנה גדול, כפי שנאמר להלן. אם כן השמירה הייתה מרוכזת כולה בצד הצפוני, ולכל היותר אם לשכת אבטינס הייתה בדרום – הרי שמשמר אחד היה בדרום. לא שמענו על שמירה של כוהנים מכיוונים נוספים. אמנם יש להניח שהשמירה הייתה יותר עניין של כבוד וטקס מאשר של ביטחון, אבל לפחות ברמת ההצהרה יש בשמירה ביטוי וסימון לסכנה. הסכנה היא, אפוא, בעיקר מכיוון הבירה, ששם היה חיל המצב הרומי ושם הייתה גם כניסה קלה למקדש. הכוהנים לא נועדו לשמירה מפני התקפה, אלא שמרו שלא יסתננו זרים לעזרת ישראל ולקודש.
בית אבטינס – ברוב עדי הנוסח נוסף "ובית הניצוץ". אין בידינו נתונים כדי להכריע בין עדי הנוסח. לסדר קודשים כתב יד קופמן איננו כתב היד הטוב ביותר (כתב יד פרמא הוא העדיף), ואין לו עדיפות על עדי הנוסח האחרים.
היו עליות – קומה שנייה, והרובים שומרים שם – רובים הם צעירים (ספרא, בחוקותי פרשה א פ"ב ה"ה, קיא ע"א), כלומר יחידת המשמר הייתה של כוהנים צעירים. הבבלי מתחבט אם השומר היה יחידי (כו ע"א), אך כפשוטם של דברים הייתה כאן יחידת משמר שגודלה בלתי ברור.
בית המוקד כיפה ובית גדול היה – בלשון חכמים "בית" הוא חדר, כלומר היה זה אולם גדול, מקורה בכיפה, מוקף רובדין של אבן – ספסלי אבן, וזקני בית אב ישינים שם ומפתחות עזרה בידן – הכוהנים הנכבדים ישנים בבית המוקד ובידם המפתחות שבהם יפתחו בבוקר את המעבר בין בית המוקד לעזרה, ופירחי כהונה איש כיסתו בארץ – לא על רובדי האבן אלא ישירות על הרצפה (איור 30). פרחי כהונה הוא מונח מקביל ל"רובים" (בבלי, כו ע"ב).
על תפקודה של חצר בית המוקד ועל צורתה אנו שומעים ממקורות נוספים. כפי שנראה להלן בלילה היו העזרה וההיכל ריקים מאדם (להוציא את הכוהנים הישנים ושומרים). בבוקר בא הממונה, "נטל את המפתח ופתח את הפשפש, וניכנס מבית המוקד לעזרה. וניכנסו אחריו שתי אבוקות שלאור בידן, ונחלקו לשתי כיתות. אילו הלכו באכסדרא דרך המזרח ואילו הלכו באכסדרא דרך המערב, היו בודקין והולכין עד שמגיעין למקום עושה חביתין. הגיעו למקום עושה חביתין אילו ואלו אמרו שלום הכל שלום, העמידו בית עושה חביתין לעשות חביתין" (להלן מ"ג). הממונה ישן בביתו בעיר ודפק על פשפש בית המוקד (להלן מ"ב), ובבוקר פתח זקן בית האב את הפשפש המקשר בין בית המוקד לחיל. פשפש זה הוא שער בית המוקד הנזכר במידות פ"א מ"א. אם כן, בבית המוקד היה פשפש שדרכו נכנסו משתתפי בית האב החדש. השומר שם אִבטח, אפוא, את המעבר, וגם פתח את הכניסה לממונה ולכוהנים החדשים2יש להעיר שהחלפת בית האב אינה נזכרת כאן ולהפך, המשנה מתעלמת ממנה. אנו כוללים אותה במשנה כדי לא ליצור מחלוקת בין המשניות. לפי דרכנו אין ליצור מחלוקות אלא אם הן מפורשות. .
מיקומו המדויק של בית המוקד יידון להלן, פ"ג מ"ג.
מקור השם של הלשכה ברור. המשנה בשבת קובעת: "משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ובגבולין כדי שתאחוז האור ברובן" (פ"א מי"א). בבית המוקד בערה אש כל הלילה, ובשבת מותר לקרב עצים לאש על מנת שזו תישמר. בגבולין אסורה מלאכה זו אבל במקדש התירו סדרת עבודות, במיוחד כאלו שאינן לצורך אבל גם אינן בבחינת איסור ברור. הדלקת האש איננה צורך של המקדש, אבל היא לצורך איכות החיים של הכוהנים, ומרכיב זה נחשב למספיק. בפרק י במסכת עירובין ריכזנו כמה מהפעולות שמותר לבצע במקדש. הכלל המקובל שכל "שבות" מותרת הוא בלתי מדויק; בפועל התירו כל מה שנחוץ לעבודה ממש, ושאין בו פעילות יום-יומית.
מכל מקום, בבית המוקד בערה בלילה מדורה לחימום. בעל ספרי זוטא אף מסביר שאת העצים קונים מתרומת מחצית השקל (ולא מקרבנות העצים שהביאו כתרומה): "שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן" (טו ב, עמ' ה, עמ' 280). אם כן, מדורת בית המוקד היא לחימום ולא לבישול האוכל. על השאלה היכן בישלו הכוהנים את האוכל שלהם (שהוא קודש) ניסינו לענות במבוא. במשנת שבת יש התחבטות איזו אש מותר להאחיז בשבת, רבי יהודה מצמצם את ההיתר רק "לפחמים" או "אף לפחמים", ועסקנו בכך במקומו. ספק אם זו מסורת או פרי ניתוח הלכתי מאוחר של רבי יהודה ושל האמוראים הבאים למיין בצורה משפטית יותר מה הותר במקדש.
לשכת בית המוקד הייתה אפוא בצפון המקדש. ממשנת תמיד (פ"א מ"ה) ניתן להבין שהיא הלשכה המערבית מבין הלשכות הצפוניות.
לא היו ישינים בבגדי קודש אלא פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן ומתכסין כסות עצמן – כדי שלא להשתמש בשימוש חול בבגדים, אך גם מסיבות של אסטטיקה וניקיון. אדם רגיל לא היה ישן בבגדיו מטעמי אסטטיקה, כדברי בעל שיר השירים: "פשטתי את כֻתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (ה ג). מהפסוק אפשר להבין שהרעיה נשארה לישון ללא בגדים, אבל לפחות המדרש יודע שלבשה בגד לילה: "פשטתי את כתנתי וגו', וכי יש אדם שפושט ואינו לובש" (ילקוט שמעוני, רמז 968). אחת הפעולות הראשונות בבוקר היא לבישת הבגדים. כך, למשל, בסיפור על הפונדקאי השודד הוא לובש את בגדיו באמצע הלילה ומעיר את אורחיו ליום פעילות (בראשית רבה, צב ו, עמ' 1144), או "לבש בגדיו ויצא לשוק" (מסכת דרך ארץ, פרק היוצא יח), וכן מתאר הבבלי את הלבישה כחלק מתהליך ההשכמה (ברכות ס ע"ב; תוס', ברכות פ"ו ה"ב). בבבלי סוכה מצינו: "אמר שמואל הישן בכילה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קריאת שמע" (י ע"ב). אם כן, גם אפשרות כזאת קיימת. אין להסיק ממנהגי ארץ בבל על ארץ ישראל. בבבל חם הרבה יותר, והבנייה הייתה מלבני בוץ שאינן שומרות מפני חום. הבית הארץ-ישראלי היה מסיבי יותר והגן מפני חום וקור, וברוב ימות השנה אי אפשר היה לישון ללא בגדים. מן הסתם בלשכה, שהיא בחלקה בקודש, לא נהגו לישון ללא ביגוד מלא כלשהו.
על כל פנים האמוראים מניחים שבבוקר מתלבשים, כדרך שמתארים את אשת פוטיפר: "בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית" (בבלי, יומא לה ע"ב). גם בירושלמי לבישת הבגדים היא חלק מהבוקר: "לבש בגדים אומר ברוך מלביש ערומים" (ירו', ברכות פ"ט ה"ג, יד ע"א). עדיין אין להסיק מכאן שאדם פשט את כל בגדיו ונותר גם ללא החלוק לגופו. אין גם להסיק שהיו בגדי שינה מיוחדים (מעין פיז'מות של היום). מכל מקום, מנהגם של הכוהנים משתלב יפה בנוהג המקובל שלא לישון בבגדי היום כדי שלא יתלכלכו ולא יסריחו.
ברור שבבית המוקד לא ישנו על מיטות, והבבלי (כו ע"ב) מסביר בפשטות שאין מיטות במקדש. כפי שנסביר במקבילה במסכת מידות (פ"א מ"א) מחוץ לעזרה ישנו במיטות ניידות ("מלבני בני לוי"), אך במקדש עצמו נהגו כבוד.
אירע קרי באחד מהן – מהישנים בבית המוקד, יוצא והולך לו במסיבה – מסיבה היא מעבר תת קרקעי או חיצוני (מעין גלריה), ההולכת תחת הבירה – הבירה היא אנטוניה, המצודה שהקימו החשמונאים ואחר כך אוישה על ידי הצבא הרומי, בפינה הצפונית-מערבית של המקדש מחוצה לו3ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ח. . שם היה בית כיסא תת-קרקעי, והנירות דולקין מיכן ומכן – לתאורה, שהרי מדובר בלילה. הדלקת הנרות היא רק אחת מהעבודות הרבות שנעשו במקדש ושעליהן לא מדובר בספרות. האם עשו זאת הלוויים, או הכוהנים, או אולי "עבדי כהונה" הנזכרים בכמה מקורות שאינם מבהירים מי היו ומה היה מעמדם ותפקידם4ראו פירושנו לקידושין פ"א מ"ד. , עד שהוא מגיע לבית הטבילה ומדורה היתה שם ובית כסא שלכבוד – במאמר ביניים המשנה מסבירה את שם בית הכיסא, וזה היה כבודו מצאו נעול יודע שיש [שם אדם פתוח יודע שאין] שם אדם – לא נאמר איזה סוג של בית כיסא היה זה. בתקופת המשנה והתלמוד כבר הכירו בתי כיסא המנצלים מים לשטיפת הלכלוך. במקדש היו מים זורמים, ולכן סביר שגם בית כיסא זה היה על אחת התעלות של אותה אמת מים. בית הכיסא הזרים את השופכים לאמת הניקוז שהייתה על הר הבית, וכנראה הייתה יותר מאמה אחת (איורים 32-31) אמת ניקוז היוצאת מהחלק הצפוני של הר הבית.
ירד – למקווה, שהיה סמוך לבית הכיסא, וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה בא וישב לו אצל אחיו הכהנים – לא ברור היכן יושבים אחיו הכוהנים. מסתבר שהוא לא חזר לבית המוקד ולא חזר לישון. הכוהן אמנם טבל, אבל הוא טבול יום ומנוע מלהיכנס לקודש עד הערב. לפי הנוסח שבמשנה הרי שהמעבר לבית הטבילה היה מתוך החול, ולשם הוא היה יכול לחזור ולפגוש את אנשי משמר הכוהנים שניצבו שם ולשבת עמם. הם ישבו בתוך תחום המקדש, שכן לפי ההמשך הוא יצא רק לאחר פתיחת השערים.
המשנה מלמדת אותנו עיקר גדול. לא כל הפרטים על אודות המקדש נמסרו. לא נמסר היכן ישבו כוהנים אלו ומה היה תפקידם. לפי משנה זו עצמה הכוהנים לא שמרו במקום זה, וכן לא הלוויים, אם כן מה עשו הכוהנים? האם היה כאן משמר נוסף כדי למנוע כניסה מכיוון ה"בירה", היא מצודת אנטוניה שבה שכנו חיילים רומיים? הכוהן חיכה עד שהשערים – של הלשכות הפנימיות של בית המקדש, הפונות החוצה, נפתחים יוצא והולך לו – אחת המסקנות העולות ממשנתנו היא שהיה שער שנקרא "בית המוקד", והיו (גם?) שני שערים או פשפשים לכל אחת מהלשכות. אבל גם ייתכן שלא היה כלל שער מרכזי. מכל מקום ניתן למנות את בית המוקד כשער אחד, או כשניים, ואולי אף כשלושה.
כפי שנראה להלן (מידות פ"א מ"ט), מצויה גם מסורת חלוקה של רבי אליעזר בן יעקב. לדעתו המסיבה הייתה מתחת לחיל והגיעה עד מחוץ לחומת העזרה ויוצאת בשער טדי. יש אפוא הסכמה באשר לנקודת המוצא של הכוהן, אך לא באשר לתוואי המעבר התת קרקעי. המחלוקת ההיסטורית היא כנראה מחלוקת הלכתית. לפי תנא קמא היה בית הכיסא בתוך תחום המקדש, אבל מתחת לקרקע. הצואה נחשבת לטמאה, והמקווה שלידו נועד בראש ובראשונה לטיהור אלו העושים צואה. אמנם דבר זה לא נאמר, אבל ברור לתנא שבית הכבוד נמצא בתוך תחום המקדש ומתחת לקרקע. מבחינת המשנה אין להזכרת כיסא הכבוד תפקיד. כל שצריך בעל קרי הוא לטבול במקווה. עצם הזכרת בית הכבוד באה להסביר את תפקיד המקווה, ומכאן שתי המסקנות:
1. מותר להקים בית כבוד תת קרקעי במקדש.
2. אחרי בית הכבוד צריך לטבול5לעניין זה היסב את דעתנו בר אילן, תמיד, אם כי מסקנתנו שונה במקצת. .
לעומת זאת, לפי רבי אליעזר בן יעקב המחילה לבית הכבוד הייתה מחוץ למקדש מתחת לבירה, והייתה משם יציאה החוצה, כלומר מחילה שהיוותה גם כניסה נוספת (כניסת סתר) לבית המקדש. ייתכן שזו המחילה שעליה מסופר שהובילה מהבירה לבית המקדש ושימשה כניסת סתר להורדוס. את ההיבט המרחבי של המחלוקת נבדוק בפירוש למסכת מידות, ונראה שלמעשה הסבר זה קשור לתיאור בית המוקד בצפון העזרה. אם כן, לפי רבי אליעזר בן יעקב בית הכבוד היה מחוץ למקדש. מבחינה הלכתית אין זה משנה אם הוא תת קרקעי או לא, אבל הוא היה תת קרקעי.
לפי שני התנאים היה בית כיסא בהר הבית, וזאת בניגוד להלכת כתות מדבר יהודה שאסור להקים בית כיסא בירושלים6מגילת המקדש, מו 3. .
אשר להיבט ההלכתי של מתקן מתחת לקרקע. לפי ההלכה המחילות מתחת לבית המקדש נחשבו לחול7תוס', כלים בבא קמא פ"א הי"א, עמ' 075; ירו', פסחים פ"ז הי"ב, לה ע"ב; בבלי, פו ע"א. לפי הבבלי מחילה שפתחה לקודש היא קודש. תפיסה זו יסודה בדין הלשכות עצמן שהולכות לפי חלק מהדעות אחר הפתח, ומחלוקת תנאים בנושא, ראו פירושנו למעשר שני פ"ג מ"ח. לפי הבבלי הרי שהמחילה המתוארת במשנתנו היא קודש, שכן פתחה לתחום המקודש. אם כן, בית הכיסא בתחום המקדש, ואם התנא היה ער למשמעות הטופוגרפית של ההגבלה ההלכתית הרי שסבר שצואה ומי רגליים אינם מטמאים ואין מניעה להקמת המבנה בקודש. אין משמעות הלכתית להיותו בנוי מתחת לקרקע. . אם כן, התנא במשנתנו סבור שהעובדה שבית הכיסא נמצא מתחת לקרקע פותרת את הבעיה והוא חול. לרבי אליעזר בן יעקב גורם זה בלתי משמעותי, שכן בית הכיסא נמצא מחוץ לתחום הקודש.
בשלב זה מן הראוי לעיין בירושלמי עצמו: "תני בשם רבי יהודה, מחילות שתחת ההיכל חול וגגות ההיכל קודש. רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש מתניתא אמרה כן, 'מדורה היתה שם ובית כסא שלכבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול יודע שיש שם אדם, פתוח ידוע שאין שם אדם'. אמר רבי יוסה וכי צואה טומאה? והלא אינה אלא נקיות? ויי דא אמר דא, יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה ונירות דולקין מיכן ומיכן עד שהוא מגיע לבית הטבילה, אם קודש הוא ילך לו בקצרה" (פסחים פ"ז הי"ב, לה ע"ב). לדעת האמורא הטבילה היא לשם נקיות בלבד, והא ראיה שהטמא אינו מהלך בדרך הקצרה אלא במסיבה תחת הבירה. לא ברור לאיזה טמא האמורא מתכוון. הנושא של משנתנו הוא בעל הקרי, והוא ודאי טמא וזקוק לטבילה, ואם מדובר במי שהיה בבית הכיסא הרי שהוא אינו הולך תחת המסיבה. אם כן אין למשנה נגיעה לעניין מעמד הצואה, אך הברייתא בירושלמי כפשוטה אכן רומזת שהעושה צואה טמא, בניגוד להלכה הרווחת שאין בעשיית צרכים טומאה. לפי ההלכה הרווחת מי רגליים הם בוודאי טהורים (מקוואות פ"ח מ"ו), אלא אם כן הם מי רגליים של זב8משנה, כלים פ"א מ"ג ומקבילות; מכשירין פ"ו מ"ה-מ"ו; תוס', זבים פ"ה ה"ב, עמ' 679, ועוד. , והוא דין בצואה (שם שם). אבל בני הכת סברו שהצואה מטמאת (יוספוס, מלח', ה 149-148). אם כן, משנתנו מרמזת לכך שצואה טמאה, בין אם זו תפיסה פרושית ובין אם יש כאן הלכה צדוקית. הצדוקים נהגו לעתים קרובות כהלכה האיסיית, ולפיכך ייתכן שבית הכיסא נבנה כפשרה. נבנה לידו מקווה כהלכת הצדוקים (הפרושים אינם שוללים מקווה ליד בית הכיסא, ולו לשם נקיות בלבד), אבל הוא נבנה בתחום המקדש. אבל ניתן גם להסיק שהוא נבנה אפילו בקודש עצמו (תלוי במחלוקת התנאית), כהלכת הפרושים.
אִזכור בתי הכיסא במשנה בלתי נחוץ לתיאור ההלכה של המשנה, אבל רצה העורך ללמדנו פרק בהלכות מקדש, ואולי גם בהלכות פשרה. במקרה זה המחלוקת מבטאת תפיסות הלכתיות שונות, ואולי מקור ה"מחלוקת" הוא בשאלה ההלכתית, וכל אחד מהצדדים שִחזר מדעתו כיצד נהגו במקדש המהולל (לפי שיטתו ההלכתית).