נימצא על גבי פרודין – השרץ שנזכר במשנה הקודמת נמצא על גבי זיתים המוכשרים לקבל טומאה (לחים באופן קל) אך אינם מחוברים, והוא נוגע בכביצה טמא – הזיתים אינם מחוברים, אבל משנתנו כחכמים החולקים על רבי דוסא בפ"ח מ"ח. רבי דוסא קובע ש"אוכל פרוד אינו מיצטרף" ולדעת חכמים השרץ מצרפו, כלומר השרץ נוגע בכמה זיתים וכך הוא נוגע בכביצה והרי זה צירוף. עיקרון זה שהשרץ מצרף הוא השנוי במחלוקת חכמים ורבי דוסא גם במסכת אהלות (פ"ג מ"א). פרודים על גבי פרודים אף על פי שהוא נוגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו – הזיתים מפוררים לחלוטין ואין נגיעה ישירה בכביצה, וראו לעיל פ"ח מ"ח. מקום המגע טמא אף על פי שאוכלים מטמאים רק בכזית, לפיכך אם אין כאן חיבור צריך היה הכול להיות טהור. הוא הדין במשנה א ששם נקבע ש"אין טמא אלא מקום מגעו" ולא נקבע שמקום מגעו הוא כזית, בכל זאת לא מצאו חכמים דרך לטהר אוכל שנגע בו שרץ. היו מפרשים שאמרו שאוכלים מקבלים טומאה בכל שהוא, אבל כלל זה אין לו בסיס בהלכה, ואם כך הוא לא הייתה המשנה צריכה להדגיש ש"הוא נוגע בכביצה". לפנינו אפוא חלק מהפן הלא-הלכתי של דיני טהרה. אמנם אין כאן כדי טומאה, אך לא ייתכן שמה שנגע בו השרץ המסואב הוא טהור. אנו מניחים שפן לא-הלכתי זה השפיע בהלכות רבות, אך ניתן להצביע עליו בבירור רק כאשר ההסבר המשפטי נמצא חסום, כמו במקרה שלנו.
בתוספתא שנינו: "נמצא על גבי פרורין ונגע בכביצה טמא. פרורין שעל גבי פרורין, אף על פי שנגע בכביצה אינו טמא אלא מקום מגעו. וכיצד הוא עושה, רבי אלעזר בן יעקב אומר משם רבי חנניה בן חכינאי עודהו השרץ שם תוחב בו הקוסמים" (פי"א ה"ג, עמ' 672). רבי אליעזר בן יעקב מציע את השיטה להוצאת השרץ (בעזרת מקל) כך שלא יטמא יותר, לא את הפועל ולא את הזיתים.
נימצא בין כותל לזיתין טהור – אין כל ביטחון שהשרץ נגע בזיתים, והרי זה ספק. נימצא בגג המעטן טהור – הזיתים הורדו מהגג אל המעטן שבו שהו (על הגג), כדי לרככם, כפי שהסברנו בראשית הפרק, וכפי שעולה מהתוספתא. אין סיבה להניח שהשרץ היה קודם במעטן. נימצא במעטן הגג טמא –המשנה אינה מסבירה מדוע יש לחשוש שמא היה השרץ קודם במעטן עצמו, ובתוספתא ניתן הסבר להלכה: "היה קוצץ מן המעטן ומעלה לראש הגג, ונמצא שרץ בגג, המעטן טהור. נמצא במעטן, טמא הגג, דברי רבי, וחכמים אומרים נמצא שרץ בגג, אינו טמא אלא גג. במעטן, אינו טמא אלא מעטן. נמצא בגוש ובגג, בתוך שלשה ימים המעטן טמא, אחר שלשה המעטן טהור" (פי"א ה"א, עמ' 672). משנתנו היא כדברי רבי, וזו דוגמה מיוחדת מעט בכך שרבי שנה את דברי עצמו; בדרך כלל הוא שונה במשנה את דברי חבריו35אפשטיין, מבואות, עמ' 199-180.. לדעת חכמים אכן כל הטומאות כשעת מציאתן (פ"ג מ"ה), וכן: "כל הטמאות כשעת מציאתן וכן כל מקום מציאתן..." (תוס', פ"ג ה"ד, עמ' 662). הווה אומר, אין לחשוש שמא היה השרץ במקום אחר וטימא. אבל רבי סוטה מעט מהכלל המנוסח במשנתנו. לדעתו אם השרץ נמצא במעטן הרי שיש סיכוי שהיה קודם בגג. הסיפא מעלה קריטריון אחר. אם השרץ נמצא בגוש שהגיע מהמעטן הרי כל המעטן טמא, אלא אם כן הזיתים כבר נמצאים שלושה ימים מחוץ למעטן. זו גישה הלכתית אחרת, שלמעשה כל הטומאות לא כשעת מציאתן, וקשה שלא לראות בה מחלוקת על חכמים ורבי כאחד. ואכן גם המשנה לעיל פ"ח מ"ג מסתייגת מהכלל, וראו להלן מ"ז.
הלכה זו שכל הטומאות כשעת מציאתן נדונה לעיל (פ"ג מ"ג) וראינו שהכלל מקובל, אך בהסתייגויות רבות, חלק מהן מנויות לעיל (פ"ח מ"ג). רבי מוסיף עוד הסתייגות. ספק אם ניתן להגדירה כחשש הלכתי, או כפחד הטבעי והטמיר מפני הטומאה שנמצאה בתוך הזיתים.
נימצא שרוף – השרץ שרוף ומת; הוא אמנם מת אבל הוא מיובש ואין בו כדי לטמא. הלכה זו של שרץ שרוף גם היא אין לה הסבר משפטי. הרי השרץ היה פעם מת טרי וטימא את מה שנגע בו. על גבי זיתים – טהור. וכן מטלת מהוהא – שכרגיל אינה מקבלת טומאה, אבל בעבר קיבלה טומאה, טהורה שכל הטמאות כשעת מציאתן – כל זאת אף על פי שברור שבעבר היה השרץ חי ומת וטימא, אבל כרגע הוא יבש ומכאן שכבר אין זה חומר מטמא.
הבבלי מביא את דברי ריש לקיש, "שרץ שיבש ושלדו קיימת – טמא" (נידה נו ע"א), ומתרץ שאצלנו השרץ יבש לחלוטין. מכאן שאכן שרץ שרוף הוא שרץ יבש לחלוטין, ולדעת הבבלי הטומאה כשעת מציאתה, גם אם בעבר ברור שהיא טימאה יותר. זאת בניגוד לאחת ההצעות בפרשנות המשנה לעיל (פ"ג מ"ג) שכל הטומאה כשעת מציאתה, אבל אם היא מטמאה, היא מטמאה למפרע.
כפי שאמרנו בפירוש המשנה שם, והדגשנו במבוא, הכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן הוא אחד מכללי המשנה. קרובים אליו הכללים שספק ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא, שספקו של מי שיכול להישאל טמא וכיוצא באלו. כל אחד מתאים לעצמו, אבל במקרים רבים שניים או שלושה כללים מתנגשים זה עם זה. במשנה אין תשובה היררכית להתנגשות כזאת, והתוספתא מנסה ליצור מקבילית איזונים בין הכללים. אבל המשנה מעמידה כל כלל בפני עצמו ואינה ממשיכה בבירור משפטי דקדקני יותר, מה הדין במקרה התדיר של התנגשויות כללים.
בתוספתא ניתנת דוגמה נוספת לכלל: "הקורץ מקרצת, טמאה36העיסה כולה. דברי רבי, וחכמים אומרים נמצאת בעיסה, אינו טמא אלא עיסה. במקרצת, אין טמא אלא מקרצת. נמצא בתוכה של מקרצת, הכל טמא" (פי"א ה"ב, עמ' 672). המקרצת היא גליל בצק שחותכים מהעיסה השלמה (חלה פ"ג מ"א), ומדובר כשמצא שרץ במקרצת, והשאלה היא האם הבצק טמא. אם השרץ במקרצת, כלומר מעל המקרצת, יש להניח שהוא הגיע למקרצת לאחר שנותקה מהעיסה. אבל אם הוא (השרץ) בתוכה (בתוך המקרצת), מן הסתם הוא היה גם בחלה. יש כאן מאמץ לומר שטומאה כשעת מציאתה, עד שהכלל סותר את כללי הסבירות. אין כאן דאגת יתר, אלא לוגיקה הלכתית פשוטה.
בתוספתא מופיעה עוד הלכה מעינן של ההלכות הקודמות: "המערה מכלי לכלי, ונמצא שרץ בתחתון, העליון טהור. בעליון, התחתון טמא, דברי רבי, וחכמים אומרים נמצא שרץ בעליון אינו טמא אלא עליון, בתחתון אין טמא אלא תחתון" (פי"א ה"ג, עמ' 672).