השרץ שינמצא בריחיים – הרחיים עצמם הם מכשיר הטחינה ומשמשים בעיקר לטחינת דגנים, אבל משתמשים במינוח זה גם למתקן ללחיצת זיתים. הרחיים עצמם מחוברים בדרך כלל לקרקע, ואף אם לא, הם כלי אבן ולכן אינם מקבלים טומאה. אבל בתוכם יש כבר גרעינים, אלא שאלה נחשבים בשלב זה לפרודים ולכן: אין טמא אלא מקום מגעו – ולא כל גרגרי הזיתים. לכאורה אפילו מקום מגעו צריך היה להיות טהור, הרי אין בו כביצה, ונשוב לכך להלן במשנה ב. אם היה משקה מהלך – בשלב מתקדם של הטחינה כל החומר הופך לרסק והוא לח ואף זורמים ממנו משקים, הכל טמא – משום שהמשקה נחשב חיבור. במשנה א נקבע שזיתים לחים נחשבים כאילו נרטבו והוכשרו לקבל טומאה. השאלה במשנתנו איננה של הכשר טומאה, אלא של חיבור. לעיל שנינו את דברי רבי דוסא שאוכל פרוד אינו מתחלק (פ"ח מ"ח), והערנו שם שזו מחלוקת תנאים. דומה שמשנתנו היא לשיטת רבי דוסא, ואפילו הוא יודה שאוכל פרוד שהמשקה מחברו מהווה חיבור.
המפרשים המסורתיים, ובעקבותיהם גם אלבק וקהתי, מדגישים שבזיתים אין כביצה. הדגשה זו מיותרת. ודאי שבכל זית אין כביצה, שכן הזית קטן מכביצה, והשאלה היא של חיבור הזיתים למכלול אחד. בתוספתא מצויה הגדרה של הרחיים לצורך טהרה: "נדחק ברחיים שהגוי בתוכה, ושהנדה בתוכה, בגדיו טמאין מדרס. איזו היא הרחיים כל שאין עוקרין אותה ודוחפין אותה ממקומה..." (אהלות פ"ט ה"ב, עמ' 606; טהרות פ"ו הי"א, עמ' 666). ההגדרות בתוספתא מדברות על רחיים רגילים ששני אנשים נדחקים לתוכם, ובמקרה כזה בטוח שהאחד נגע בחברו. רחיים ניידים הרי הם ככלי, והקבועים הם כקרקע34מן הראוי להדגיש שבדרך כלל הרחיים הם מאבן, וכלי אבן אמור לא לקבל טומאה. החיבור לקרקע חשוב גם לצורך הלכה אחרת. מי שמוכר את בית הבד "סתם", ללא הגדרה מדוקדקת, מוכר עמו את הים ואת הממל (משנה, בבא בתרא פ"ד מ"ה). אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במסגרת הפירוש לבבא בתרא..
נימצא על גבי העלים – העלים מחפים את הערמה, או מהווים לה מצע, מעין "משטיח" של זיתים הנדון להלן (פ"י מ"ד). ישאלו הבדדים לומר לא נגענו – ואז הם (הזיתים) טהורים. העלים עצמם אינם מקבלים טומאה, שכן אינם בבחינת אוכל כלל, ולכן לא נגעה הטומאה בזיתים. אבל אם הבדדים נגעו בערמה אזי נגעו בשרץ והשרץ בזיתים, והערמה נטמאת. הערמה עצמה מהווה חיבור, כנראה משום שהיא לחה. הבדדים נאמנים, אך נאמנותם מוגבלת. הם נאמנים לומר שלא נגעו כלל, אבל אינם נאמנים לומר "נגענו והשרץ טרם היה", או "נגענו בערמה ולא בשרץ" וכיוצא באלו אבחנות הלכתיות. הם נתפסים ומתוארים כבעלי רצון טוב בסיסי, אך חסרי ידע הלכתי. אם היה – השרץ, נוגע באום – בערמה עצמה, אפילו כשעורה טמא – אפילו נגיעה קלה יוצרת טומאה.
המשנה כדרכה מתמקדת רק בהיבט ההלכתי של נוכחות השרץ. אין זאת משום שהשרץ לא נחשב כמלוכלך, מגעיל ודוחה, אלא משום שעניינה של המשנה בהיבט ההלכתי בלבד. תחושת הסיאוב באה לידי ביטוי במדרש: "אמר רבי ברכיה משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים ונח השרץ לתוך התמחוי ופשט המלך את ידו ופשטו הכל את ידיהם. שאלו משך המלך את ידו משכו הכל את ידיהם" (במדבר רבה, יג ב). המדרש מתעלם כליל משאלת ההלכה, כפי שגם מדרשים אחרים מתירים לעצמם להתעלם משאלות הלכתיות, מה עוד שה"מלך" ואורחיו אינם דווקא יהודים המקפידים על הלכות טהרה. עם זאת, במישור התחושה ההפרדה בין תחושת הסיאוב לבין הלכות טומאה אינה מלאה, ואין מחיצת ברזל ביניהן. אנו רשאים להניח שלא הייתה בין השתיים זהות, אך בכל זאת הסיאוב וגועל הנפש מצאו להם לעתים גם ביטוי הלכתי, ולו במישור התודעתי בלבד.
בפועל גם בין הזגין לעיגולים לא היה קהל רב – עבדו של פועל או שניים ולא יותר, אבל השטח היה פתוח לכול, ומכאן נובעת הגדרתו ההלכתית.
בתוספתא יש סדרת אבחנות נוספות: "גת העליונה רשות הרבים, והתחתונה רשות היחיד. אימתי, בזמן שהרבים נכנסין ויוצאין בזו, [אין שם]51כך בכתב יד וינה. אלא פתח אחד או פרצה אחת זו וזו רשות היחיד" (פי"א הט"ו, עמ' 673). גת העליונה הייתה קיימת בגתות ענק שהיו בהן שלושה מפלסים (איור 46). הזוגים נאספו כמובן בגת העליונה בלבד, ולכן רק היא רשות הרבים. הכלל של הפתחים מועבר מהמשנה ואינו מתאים לגת שהיא שטח קטן, ובדרך כלל פתוח.
איור 46ב. גת תלת-מפלסית בחורבת בית לויה. צילם מ' בר דרומא.
איור 46ג. גת תלת-מפלסית ענקית מאזור רמלה, שוחזרה בנאות קדומים. צילמה ט' דיקשטיין.
כלי בית הבד של גת – בדפוסים ובעדי נוסח רבים נכתב עם וי"ו החיבור, "ושל הגת", ורגיל הוא בכתב היד שווי"ו החיבור נפלה או נוספה. כך, למשל, "והעקל" שבהמשך, שהוא אחד מכלי בית הבד, מופיע בעדי נוסח רבים כהלכה, ללא וי"ו החיבור. הגת עצמה אינה נטמאת שכן היא כלי אבן המחובר לקרקע. הוא הדין לרחיים, כפי שהזכרנו לעיל (פ"ט מ"ח). יתר כלי הבד וכלי הגת הם ניידים וטמאים, והתוספתא תפרט את הרשימה. והעקל – העקל נמנה עם כלי הבד, אך הוא מיוחד משום שלעתים היה עשוי מחומרים שונים, ולכך השפעה על דרכי טהרתו. בזמן שהן של עץ מנגבן והן טהורין – די בניקוי וייבוש העץ כדי לטהרו, אף על פי שבעקלים מצוי רסק הזיתים שיש בו לחות רבה והוא לכל הדעות לאחר גמר מלאכה, ומוכשר לקבל טומאה. בזמן שהן שלגמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמים – השארת הכלי ללא שימוש במשך שנה או הרתחתו במים מטהרת אותו. רבי יוסה אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו – שטיפה במים קרים זורמים מספקת. התוספתא מסבירה שאין המדובר בשטיפה אלא בהשריה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יוסי נתנן בנהר שמימיו מהלכין, מלא עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין, וכשם שהוא מנגב לטהרה מנגב ליין נסך" (פי"א הט"ז, עמ' 673); הבבלי (עבודה זרה עה ע"א) מסביר שעונה היא עשרים וארבע שעות או יום (כלומר 12 שעות), כלומר מוצעים שני פירושים.
בתוספתא מופיעה רשימה מלאה יותר של כלים: "מי שהיו גיתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן, הלולבין והעדשים מנגבין והן טהורין. העקלין של נוצרין, ושל בצבץ, צריך לנגב. של השיפה ושל גמי, צריך לישן. כמה הוא מישנן? שנים עשר חדש, רבן שמעון בן גמליאל אומר מגת לגת ומבד לבד. רבי יוסי אומר רצה לטהרן מיד, חולטן ברותחין, או מולגין במי זיתים... וכשם שהוא מנגב לטהרה מנגב ליין נסך" (תוס', שם; בבלי, עבודה זרה עה ע"א-ע"ב). הלולב הוא הבורג שלוחץ על העקלים או על הקורה (איור 47). הוא נקרא כך משום שיש לו צורה לוליינית, ובכפר הערבי המסורתי הבורג מכונה עד היום "לולֵבּ"52בראנד, בית הבד.. העדשות הן מתקני הפריכה הנעים בתוך הרחיים. ברחיים מהדגם ההלניסטי היה בכל אבן רחיים צמד אבני כתישה בעל צורה טרפזית, כעדשה (איור 48). אפשר גם שהעדשה היא הלוח המונח על העקלים (בין העקלים לבורג או לקורה). הר"ש גרס בתוספתא "הדפין והלולבין", ואפשר שהדפים הם לוח זה המצוי בין הקורה לעקלים. הלולב אינו נוגע ישירות בזיתים, אבל הוא מסיט אותם ולוחץ. העדשה של הרחיים נוגעת בגרעינים בשלב הטחינה, שלב שממנו הזיתים מקבלים כבר טומאה לרוב הדעות. עוד מדובר בתוספתא על סוגים שונים של עקלים מנצרים (ענפים רכים) או מגמי, כמו במשנה. הגמי הוא הגומא המקראי, צמח מים מובהק שמגבעולו הרך ארגו סלים. גם הבצבץ הוא צמח נחלים אחר. רבי יוסי מוסיף אפשרות למלוג במי הזיתים עצמם, כלומר להשרות או לשטוף.
התוספתא גם מקלה בדין ההשהיה של שנים עשר חודש. אין צורך בשנה שלמה אלא בזמן שבין עונה לעונה, שהוא קצר יותר, שהרי עונת הבדידה והדריכה היא כשלושה חודשים (כל מין לחוד).
כל ההלכה היא תימא ויש בה הקלה רבתי. הרי מדובר בכלים שמן הסתם נטמאו, והתוספתא מוסיפה שהם בוודאי נטמאו, אבל אין צורך לטבול אותם ודי בניקוי. בדוחק אפשר לומר שהדרישה במשנה היא לניקוי ובנוסף לכך בטבילה, אבל כל זה איננו במשנה.
איור 47א. מתקן לחיצה עם בורג. הוא נקרא כך משום שיש לו צורה לוליינית. צילם י' בן יעקב בהר חברון בשנות השמונים.
איור 47ג. מלחצה של בית בד מסורתי בקצרין. צילם י' לביא.
איור 48א. רחיים של עדשה. מתוך לקסיקון העתיקות.
איור 48ב. רחיים של עדשה. מתוך לקסיקון העתיקות.
להערכתנו זו הלכה שנועדה לאפשר לכוהנים להשתמש בתוצרת בית הבד. יש להניח שבעל הבית, שאינו מעוניין בטהרה, לא היה משקיע מאמץ רב בניקוי. רק הלכות מקלות כאלו אפשרו את השימוש בתוצרת הגת ובית הבד. אין צריך לומר שהביטוי "מיישנן" הוא ייחודי למסכת, אם כי הבבלי והתוספתא מעבירים אותם גם ליין נסך53קשה לדעת האם כל כלי שהיה בו יין נסך נטהר בשהייה של שנה, או רק גת כזאת. . אלא שיש לזכור שאיסור יין נסך אינו מתחום הטהרה; זה איסור אחר הנובע מהסלידה מעבודה זרה ומהרצון להרחיק את היהודי משתיית יין עם גוי, ועצם ההחמרה שגם הכלי שהיה בו יין כזה נאסר היא החמרה גדולה. על כן ההקלה פחות מפתיעה. לא כן בטהרות, כאן שוררת תפיסה משפטית, ומן הדין היה לצפות לכך שצריך יהיה לטהר את הכלים כרגיל, בטבילה.
הרשימה במשנה כוללת פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, אך גם עקלים שהם מקבלים טומאה, ו"כלים" באופן כללי שגם הם מקבלים טומאה. רק בקושי ניתן להעמיד את המשנה בכלים שבעצם אינם מקבלים טומאה, ואז המשנה מחמירה מאוד.
סיכום חברתי-כלכלי
שמירת הטהרה בגת ובבית הבד חשובה מאוד לחבר, ועוד יותר לכוהנים. החבר דורך את הענבים שלו בגת שלו ובוודאי שומר על טהרה. גם השימוש בשמן שנסחט בבית הבד הציבורי הוא פשוט יחסית, שכן בעלי בית הבד אפשרו להקפיד על טהרה, או לשמור על קו ייצור אחד בטהרה (לעיל פ"י מ"א-מ"ב). מי שרצה בכך יכול היה לשמור על כך שזיתיו ייסחטו בטהרה. לכל היותר אם הפעיל פועלים (בגת, או בעיקר בבית הבד) יכול היה לדרוש מהם לטבול בבוקר, ואם לא היו טמאי מת אזי בפועל הם היו טהורים עד הערב. על טומאת מת ידעו כל בני הכפר, וטומאת זב היא בכל זאת תופעה נדירה למדי, כך שהטבילה בבוקר סייעה לשמירת הטהרה ופתרה את הבעיות ההלכתיות (פ"י מ"א). הבעיה הייתה של הכוהנים שרצו להשתמש בשמן שנסחט בכל בתי הבד בעיר, וביין שנסחט בכל הגתות הפרטיות. להם היו הלכות אלו חשובות. ההלכות בפרק שלנו מקלות מאוד על הכוהנים, וצירופן מאפשר לקבל תרומה מכל אדם ולהניח שהיא טהורה. הדבר חשוב בשמן, ועוד יותר ביין, שכן בשמן טמא ניתן להשתמש למאור, ואילו יין תרומה טמא הוא חסר ערך. ההלכה האחרונה בפרק היא מרחיקת הלכת מכולן, ומאפשרת שימוש בבית בד וגת בתחילת העונה. ללא הלכה זו כל התוצרת המוכנה הייתה טמאה, גם אם בעל הבית היה משגיח עליה בטהרה. אבל לפי המשנה עצם השהייה עד לעונה החדשה מטהרת את בית הבד והגת.
הפרק שלנו משקף מעין ברית בין עמי הארצות לכוהנים. אמנם לעמי הארצות נוהגים משלהם, והם מכשילים את הכוהנים (אינם מאפשרים לכוהנים לסמוך עליהם), אבל בסך הכול יש אמון הדדי. עמי הארצות אינם נחשדים בכך שיכשילו את הכוהן בכוונה, והם גם זהירים בטומאות הראשיות, ובדרכי טהרתם. אלא שלכל היותר יטעו, בעיקר בנושאים שוליים (היסט, מדף). במקביל נקבעים הסדרים שמונעים מהפרי לקבל טומאה עד שלב מתקדם מאוד. אמנם נחשפו בפרק מחלוקות רבות, וכמובן מצינו גם גישות מחמירות, אך אפילו להחמרות יש פתרונות לפי רוב הדעות. מי שמקדים את גמר המלאכה מאפשר להקל בהרטבת הפרי, וכך נוצר לכוהנים מרחב מחיה סביר.