הגומר את זיתיו – לשיטת רבן גמליאל עתה הוא חייב בתרומות, ושייר קופה אחת – סגנון המשנה הוא כאילו אירע הדבר במקרה, אם שייר אז... אך כנראה הכוונה שעליו לשייר קופה אחת. יתננה לעיני הכהן דברי רבי מאיר – בעל הבית נותן את הקופה האחרונה לעיני הכוהן כתרומה. כך נפתרת בצורה מושלמת הבעיה של הרמת תרומות בטהרה. הזיתים, או כל פרי אחר, עדיין אינם מקבלים טומאה, והתרומה נשמרת בטהרה. רבי יהודה אומר יוליך לו את המפתח מיד – הזיתים נמצאים במעטן סגור, וניתן להסתפק במסירת המפתח לכוהן והוא יבוא בזמנו וירים את תרומתו בטהרה. רבי שמעון אומר מעת לעת – אפשר להמתין עם מסירת המפתח עשרים וארבע שעות. זו עמדה עוד יותר מקלה המצרפת שתי קולות: האחת הגדרת גמר המלאכה כסיום כל עבודת המסיק, והאחרת שבמשך היום הראשון אין המחסן שבו נשמרת התוצרת מצריך שמירה מיוחדת, ובתנאי שלא ייכנסו לשם פועלים טמאים בכוונה. המחלוקת חוזרת בתוספתא, ורבי שמעון מוסיף: "יתיר על כן אמר רבי שמעון אפילו גמר את זיתיו ערב שבת שש שעות יוליך לו את המפתח מיד ולמוצאי שבת בשש שעות" (פ"י, ה"ט, עמ' 671)17ראו עוד לעיל פ"ז מ"א, שם אין מסירת המפתח מהווה סימן להיתר להיכנס למחסן, וכמובן יש הבדל גדול בין המקרים. כאן הרכוש הוא של עם הארץ ויש חשש שירצה להיכנס לרכושו, ואילו בפרק ז בעל הבית הוא חבר ונותן את המפתח לעם הארץ לשמירה על המפתח בלבד.. אם כן, מעת לעת שאמרו הוא עשרים וארבע שעות עבודה, ושעות שבתון אינן נכללות בחשבון. נראה שאין כאן שאלה של נאמנות של עם הארץ אלא של חשש שמא אין עם הארץ יודע לשמור כהלכה על דיני הטהרה, ובסך הכול יש יחסי אימון בין עם הארץ לכוהנים. בתוספתא יש עוד סדרה של פרטים על מערכת האימון בין עמי הארצות לכוהנים, ונחזור לכך להלן.
קבלת תרומה מעם הארץ
השאלה של קבלת תרומה מעמי הארצות חוזרת במקורות, ואפשר להבין את מרכזיותה, בעיקר מנקודת מבטם של הכוהנים. ככל שהם מקפידים יותר, כך הם פוגעים בפרנסתם. סדרת המשניות שלנו (מ"א-מ"ד) מייצגת פתרון נוח ביותר מבחינתם של הכוהנים. יתר על כן, זו למעשה משנה "כוהנית", משום שמוקד הטיפול בתוצרת הוא מסירת התרומה לכוהן18למשניות המכונות על ידינו "משניות כוהניות" ראו הנספח למסכת שקלים. . המכנה המשותף לכל ה"משניות הכוהניות" הוא שהן מתמקדות בנושאים הקשורים לכוהנים. אך גם כשהמשנה עסוקה בנושא כללי שאיננו חלק מן ההוויה הכוהנית הייחודית הכוהנים משתמשים באותן המשניות כבמודל להלכה ולדתיות היהודית.
כך, למשל, לנישואי אישה יש סדרה של משמעויות מוגדרות בהלכה. המשנה מונה שלוש עשרה תוצאות לנישואין (תוס', יבמות פי"א ה"ט ומקבילות); בחלק מהמשניות נמנות תוצאות אחדות, כגון שהבעל הופך ליורשה, שהוא מתחייב במזונותיה וכיוצא באלו. ברם במשניות המכונות על ידינו "כוהניות" ההגדרה למצב נישואין תקין מצטמצמת לנושא אחד בלבד: "אוכלת בתרומה"19משנה, תרומות פ"ו מ"ב-מ"ד; פ"ז מ"ב; פ"ח מ"א; יבמות פ"ז מ"ב-מ"ה; פ"ט מ"ד; סוטה פ"ה מ"ב לפי פירושנו לה, וכמותן עשרות משניות. . אכילת תרומה היא מגדיר במסגרת המשפחה הכוהנית, אך היא הפכה למגדיר נישואין גם שלא בהקשר הכוהני כשלעצמו. כלומר חכמים נוקטים בלשון כוהנית בבואם לדון בישראל, ובכך הופך המודל הכוהני למעצב של מושג הקדושה בנישואין. במקרה שלנו הכוהניות היא הבסיס והסיבה המעצבת את שמירת התוצרת בטהרה, ולפיכך יש לראות בתת-פרק זה "משנה המתמקדת בכוהנים".
ייחודן של משניות הפרק בולט על רקע המקבילות המתמודדות עם שאלת קבלת תרומה מעמי הארץ. במקורות מצינו סדרת פתרונות וסייגים.
א. נאמנות בתקופת האסיף: "חומר בתרומה, שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. עברו הגיתות והבדים, והביאו לו חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו, אבל מניחה לגת הבאה. ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש, נאמן. כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים וקודם לגיתות שבעים יום" (משנה, חגיגה פ"ג מ"ד). עיקר המשנה מתמקד בכך שעמי הארץ נאמנים על טהרת הקודש, הם מכבדים טהרה זו ולא יפגעו במה שנועד למקדש, אבל על התרומה הם נאמנים רק בזמן האסיף עצמו. המשנה מדגישה את ההיבט הפורמלי, כך שאם בעל הבית (עם הארץ) ימתין שנה עם מסירת התרומה היא תיחשב לטהורה, למרות הזמן שחלף, שכן זה "זמן הבדים" או "זמן הגתות". אם כן, בעונת עשיית היין והשמן כולם שומרים על הטהרה כדי שניתן יהא להביא את היבול למקדש. מכיוון שהוא נשמר לטהרת הקודש הוא גם טהור לתרומה. אבל במשך שאר ימות השנה, לאחר שעברה העונה, נדרש עם הארץ למאמץ לשמירת הפרי בטהרה. אנו מאמינים לו ששמר על הפרות בטהרת קודש, שכן הוא לא יזלזל במה שעולה ל"שולחן גבוה", אבל איננו מאמינים לו ששמר כהלכה על טהרת תרומה, שכן עמי הארץ נחשדו כמזלזלים בתרומה. לפי הסבר זה בגליל אין נאמנים על טהרת תרומה וקודש כל ימות השנה. הסבר זה הולם את ההלכה שאין מקבלים תרומה מכל אדם מחשש שמא נטמאה התרומה. אבל מבחינת פשוטה של המשנה אפשר גם לפרש שבשעת הגתות והבדים נאמנים הכול על התרומה, גם ביהודה וגם בגליל (וגם לאחר החורבן), שכן גם עמי הארץ רוצים להפריש תרומה בטהרה, על כן הם מתאמצים לשמור על טהרה בזמן המסיק. אבל איננו מאמינים להם שהצליחו לשמור על טהרה גם בביתם במשך ימות השנה, שכן הם אינם מכירים את ההלכות והבית טמא באופן כללי20מקורות תנאיים רבים מניחים כי כולם נהגו בהפרשת תרומה, שלא כבמעשרות שעמי הארצות זלזלו בהם: תוס', סוטה פ"ג ה"י; ירו', מעשר שני פ"ח, נו ע"ד; בבלי, סוטה מח ע"א. זו ההנחה היסודית להלכות שבמשנה ובתוספתא דמאי. במבוא למסכת דמאי הרחבנו בכך.. כלומר, בעונה החקלאית גם עם הארץ נאמן על שמירת תוצרתו כדי שיוכל להפריד תרומה על מנת להביאה לכוהן, אבל על הטהרה לקודש אין נאמנים אלא ביהודה, וביהודה הם נאמנים על טהרה זו כל ימות השנה. כל זאת משום שפרות הגדלים ביהודה משווקים למקדש, או עשויים להיות משווקים למקדש, ועל כן מקפידים על טהרתם. יהודה שלאחר החורבן מעמדה, מן הסתם, כגליל לעניין זה של נאמנות.
עם זאת, פרטי העבודה ושמירת הטהרות מורכבים ויש להניח שהעובדים כבר טמאים, וכך ההשגחה על שמירת הטהרה בעייתית. כך משמע בין השאר מברייתא אחת שבתוספתא: "הגפן והזוגין שנעשו בטהרה, ומצאו (יצאו) מהן משקין – טהורין. ושנעשו בטומאה ומצאו מהן משקין – טמאין, ורבי שמעון מטהר. אמר להן רבי שמעון מה לי כשנעשו בטומאה ומה לי כשהן בטהרה? אמרו לו כשנעשו בטומאה משקין ביצין מתחת הקורה, וכשהוא מגביה את הקורה חוזרין ונבלעין בגפת. אמר להן אף כשנעשו בטהרה, בא הזב ודרס עליהן, משקין הביצין מתחת רגלו של זב, וכשהוא מגביה את רגלו חוזרין ונבלעין בגת. אמרו לו אין דומה משקין היוצא לרצון, ליוצא שלא לרצון. אמר להן זה וזה לא נקרא עליהן שם טומאה לעולם" (פ"ג ה"א, עמ' 662). עמדתו של רבי שמעון אינה ברורה. מהנימוק משמע שהוא תמיד מטמא, אבל בהלכה נאמר שלדעתו בשני המקרים התוצרת טהורה. המדובר בדריכה שנייה; לפי חלק מהדעות התוצרת עדיין בטהרתה ולפי חלק מהעמדות היא תמיד טמאה, או שרק בחלק מהמקרים היא טמאה.
ב. הרמת התרומה בתחילת העיבוד לפני שנטמאה, וכן שנינו בירושלמי כהמשך לברייתא שקובעת מהו גמר מלאכה בכל פרי ופרי (תוס', תרומות פ"ג הי"ב, וראו פירושנו למ"ג לעיל): "תני, מאימתיי תורמין את הענבים משהילכו בהן שתי וערב. מימתיי מטמין אותן? בית שמי אומרים משיוציא את השיני21מעשר שני., ובית הלל אומרים משיוציא את הראשון. אמר רבי יוסי הלכה כבית שמי, והרבים נהגו כבית הלל. אמר רבי שמעון נראין דברי בית שמי בשעת מקדש ודברי בית הלל בזמן הזה, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מוציא תרומה ותרומת מעשר ומטמין את הבור מיד. מימתיי תורמין את הזיתים..." (ירו', פ"ג ה"ב, מב ע"א). הברייתא מניחה אפוא שעמי הארץ מצליחים "להתאפק" ולהימנע מלטמא את התוצרת, אבל לאחר הרמת המעשרות התוצרת טמאה.
בספרות חז"ל מצויות עדויות מספר המראות שגם עמי הארץ הרימו תרומות, ונעשה מאמץ מצדם לגרום לכך שהרמת התרומות תהיה בטהרה. המשנה אוסרת על פועלים לתרום בשמו של בעל הבית אלא אם כן מינה אותם במפורש כשליחים שלו, אבל מתירה זאת ל"דרוכות", הם דורכי היין (משנה, תרומות פ"ג מ"ד). מסתבר שנהוג היה שהדרוכות מרימים את התרומה כדי שההפרשה תהיה לפני "גמר מלאכה" ולפני שהפרי הוכשר לקבל טומאה. המדובר כנראה בעם הארץ, שהרי חבר לא יניח ליבול היין שלו להיטמא.
ג. הרמת תרומה בסוף כל המסיק – זה הפתרון של משנתנו. הוא דומה מבחינה הלכתית לפתרון הקודם בכך שבשניהם נתינת התרומה קודמת לשלב שבו הפרי מוכשר לקבל תרומה.
ד. מסירת התוצרת ל"מומחה" כדי שיפריש ממנה את התרומות בטהרה. בדרך זו יש כנראה לפרש משנה אחת (תרומות פ"ד מ"ד), שם מדובר על שליחו של בעל הבית התורם בשמו. כפי שראינו בפירושנו לאותה משנה נראה כי המדובר שם בשליח מסוג מיוחד. אין הוא אדם שקיבל הוראות מפורטות כיצד לתרום, ואף לא פועל של בעל הבית, ושיערנו כי זהו מעין מומחה התורם בשמו של בעל הבית. הוא נאמן להנחיותיו, אך גם נאמן לקיום המצווה. כמו כן: "העוטן זיתים ברשות עם הארץ, ונעל וחתם, אינו חושש שמא יש שם מפתח אחר, וחותם אחר, ואף על פי שבא ומצא מפתח פתוח וחותם מקולקל, טהור. חותם שאמרו אפילו טיט, ואפילו קיסם" (תוס', פ"י ה"ו, עמ' 671). בעל הבית הוא עם הארץ, אבל הוא נותן לפועל השומר על טהרה לבצע את המלאכה ולסגור את המחסן, ולו סגירה סמלית. כך הפועל הופך למעין משגיח כשרות, וכנראה הוא גם הכוהן הלוקח את התרומות לעצמו.
במבוא למסכת תרומות ריכזנו עדויות נוספות לכוהנים המרימים את התרומה בשעת הגרנות, וכך פותרים את הבעיה של חשש הטומאה. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך שהכוהנים "מחזרים על הגרנות" ומרימים את התרומה שם, לפני עיבודה והכשרתה לקבל טומאה. הכוהנים המחזרים על הגרנות ומעורבים בהרמת המעשרות יצרו תמונה חברתית ססגונית שהייתה לא רק חלוקה של פרות, אלא גם מעמד מעין דתי. על כך מעיד מקור אחר: "משל לכהן שיצא לגורן ליטול תרומה ומעשר, ובא בעל הגורן נתן לו תרומה, ולא החזיק לו טובה. נתן לו מעשר, ולא החזיק לו טובה. לאחר שנתן לו כל מה שהיה ראוי לכהן ליטול, עמד בעל הגורן והוסיף לו מדה אחת של חולין, החזיק לו טובה ונתפלל עליו. אמרו לו למה כשנתן לך בעל הגורן התרומה והמעשר לא החזקת לו טובה, ועכשיו על מעט מדה אחת של חולין החזקת לו טובה? אמר להן הראשונות התרומה והמעשר שלי הן, ושלי לקחתי. אבל אותה המדה שהוסיף לי משלו. לפיכך אני מחזיק לו טובה" (תנחומא, ויצא ט). אם כן הכוהן מקבל תרומות ומעשרות, ודרכו של עולם שהוא מברך את בעלי הבתים ומתפלל עבורם, ואלו גומלים לו במתנות נוספות. במדרש זה הכוהן אינו השליח להפרשת התרומה, אך יש במסורת זו כדי להצטרף לתמונת המעמד הדתי ולכן הבאנו מקור זה כאן.
ה. עמי הארצות אינם נאמנים על טהרת תרומה. על כן התוספתא קובעת בפשטות: "הביאו לו חבית יין של תרומה לא יקבלה הימנו אלא אם כן אמר לו יש לי בתוכה רביעית קודש" (חגיגה פ"ג הל"ב), ובהמשך סיפור מפורט: "מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך, מצאו זקן אחד, אמר לו [הזקן] מפני מה בריות מרננות אחריך, והלא כל דבריך אמת וישר הן? אלא שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. אמר רבי טרפון, אקפח את בני אם לא הלכה בידי מרבן יוחנן בן זכיי שאמר לי מותר אתה לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם, עכשיו בריות מרננות אחרי, גוזר אני עלי שאיני מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם" (תוס', חגיגה פ"ג הל"ג)22המשך המשנה והתוספתא הוא שעמי הארצות נאמנים על טהרת תרומה אם יש בה רביעית קודש, ונוהג זה ממשיך גם לאחר החורבן, וראו פירושנו למשנה שם. על המשך השמירה על טהרת הקודש לאחר החורבן ראו במבוא למסכת חגיגה.. כפשוטה של הברייתא רבן יוחנן בן זכאי חלק על משנת חגיגה וסבור היה שמקבלים תרומה מכל אדם ובכל זמן, ובדרכו הלך רבי טרפון וחזר והחמיר על עצמו מפני שהבריות ריננו אחריו.
ו. דרכם של רבן יוחנן בן זכאי ורבי טרפון, (שניהם ממוצא כוהני), לקבל תרומה מכל אדם, כלומר להאמין לעם הארץ שמצהיר ששמר על תוצרתו בטהרה. אפשר שהוא נהג כפתרון הקודם וקיבל תרומה לפני סוף גמר המלאכה בלבד.
משניות א-ד בפרקנו הן כאמור יחידה ספרותית אחת, וזיהינו בה השפעות שאותן כינינו "משניות כוהניות". הן שונות ממרבית ההלכות המצויות במקבילות בשלושה תחומים:
1. הגדרה מרחיקת לכת של המונח "גמר מלאכה", הגדרה המאפשרת לכוהן לקבל תרומות בטהרה עד סוף האסיף, ואף מעבר לכך.
2. הקלה בקבלת תרומות מעמי הארץ.
3. כמה שינויים קטנים במונחים ההלכתיים. שינויים כאלה מצאנו גם במשניות הנראות "רגילות", ובדרך כלל הן סימן להלכה שנערכה בשלב קדום בבית מדרש כלשהו (שונה מזה של יתר האזכורים באותו נושא)23ראו על כך במבוא למסכת.. אבל מכיוון שכבר הועלה ה"חשד" שלפנינו עריכה מיוחדת של בית מדרש העוסק במיוחד בכוהנים, יש לצרף את המונחים המיוחדים כסימן לייחודו.
אם אכן גם תוכנן של המשניות מושפע מעמדות של כוהנים, הרי שלפנינו דרך הפתרון ההלכתית שנקטו הכוהנים כדי לצמצם את הנזקים הנגרמים מכך שרוב הציבור הם עמי ארצות. בחוגי חכמים שררה סביב נושא זה מתיחות. כאמור, רבי טרפון הכוהן נהג לקבל תרומה מכל אדם, וריננו אחריו, ולפנינו ויכוח בבית המדרש שיש בו רמזים להתנהגות לא נאותה, או בלשון אחרת טענה שרבי טרפון נהג בדרך הפסיקה שהייתה נוחה לו באופן אישי. נסיגתו של רבי טרפון מלמדת אף היא רבות על המתיחות, ויש להעריכה לאור האיסור להשמיד תרומה טהורה. הרי אי קבלת התרומה משמעה שרפתה או השמדתה. גם בכך יש איסור, וכשרבי טרפון מקבל עליו לנהוג אחרת הוא לא רק מפסיד תוצרת חקלאית אלא יוצר בכך גם בעיה הלכתית.
בתוספתא מופיעה עוד סדרת הלכות המעידה על מערכת האמון עם עמי הארצות. הם נחשדים באי הקפדה אך לא בכוונה רעה, כגון "היו שם חורין וסדקין, אינו חושש שמא מושיט את הקנה ומסיטן. היו שם חלונות של ארבע טפחים, נידונות כפתחים" (פ"י ה"ז, עמ' 671). אם המחסן פתוח יש לחשוש שמא ייטמאו הפרות בטעות: "העוטן זיתים בתוך ביתו, עושה להן מחיצה מן הארץ ועד הקורות, ובלבד שיהו ניסוטין מחמת המחיצה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היתה גבוהה עשרה טפחים, אף על פי שאינה מגעת לקורות טהורה. העוטן בית הבד כעוטן בתוך ביתו" (פ"י ה"ח, עמ' 671). החשש הוא רק מטומאת מגע או היסט, ולא מטומאת אוהל, שהרי לשם הגנה מטומאת אוהל יש צורך במחיצה עד התקרה. רק מת מטמא בטומאת אוהל, ועל כך כולם יודעים ועם הארץ נשמר מטומאת מת, כפי שראינו לעיל פ"ח מ"ב.
כפי שכבר רמזנו הגדרתו של רבן גמליאל לגמר מלאכה מאפשרת לדחות את הכשרת הפרות מלקבל טומאה, ואכן התוספתא מדגישה: "1. הלוקח מעטן זיתים מן הגוי, אם יש מסיק על פני האדמה יעשו בטהרה. 2. מן הגוי, נאמן לומר לא גמרתיו. 3. היתה לו אם של זיתים24בכתב יד ערפורט "זיתיו". מבקש לעשותה בטהרה, אף על פי שהוא עתיד להוסיף קב אחד או שני קבין הרי אלו טהורין, 4. ובלבד שלא יערים, ואם הערים הרי אלו טמאין" (פ"י ה"ה, עמ' 671). ההלכה הראשונה קובעת שאם הוא קונה מן הגוי ועדיין עונת המסיק נמשכת, מותר לו להניח שהפרות טרם הוכשרו לקבל טומאה. גם הגוי עצמו נאמן לומר שטרם סיים את גמר מלאכתו (2). ההלכה השלישית מדגישה שאם יש לו גוש זיתים (אם), ומן הסתם הם מחוברים, כלומר שלפי דעת בית הלל הם רטובים (אז נגמרה מלאכתם והם מוכשרים לקבל טומאה), אבל אם עתיד להוסיף עוד כמות קטנה של זיתים אזי הם טרם הוכשרו לקבל טומאה. ההלכה הרביעית, החשובה מכולן בהקשר שלנו, היא "ובלבד שלא יערים", שלא תהא זו דרך לדחות את הטומאה אלא תכנון אמִתי של עבודת המסיק. דומה שהגבלה זו משקפת את החשש שהעלינו שאכן יש כאן מדיניות הלכתית המאפשרת לדחות את הכשרת הזיתים לקבל טומאה. הדרישה שלא יערים היא מחויבת המציאות, אך מבחינה מעשית ההבדל בין התכנון להערמה קטן ביותר.
המינוח "על פני האדמה" הוא חריג ומקראי, ומצטרף למונחים המיוחדים של קובץ ההלכות שבמשניות א-ד בפרק. דנו בכך לעיל ובמבוא.