הפרק כולו עוסק במוצרי הזית השונים ובשאלה ממתי הם מקבלים טומאה. כרקע לפרק יש להציג את הרקע ההלכתי מחד גיסא, ואת הרקע הרֵאלי מאידך גיסא.
הרקע ההלכתי
זיתים על העץ אינם מקבלים טומאה, כלומר אם נגע בהם שרץ או זב הם נשארים טהורים. הם מקבלים טומאה רק אם התמלאו שני תנאים:
א. גמר מלאכה – עיבוד הפרי נגמר בהתאם לטיב הפרי (או הכלי) וליעד שלו;
ב. הפרי נרטב (נשטף) לרצונו של בעל הבית.
שני התנאים מחייבים הכרה של המוצר הספציפי ושל תנאי השוק שלו, ושניהם מבוססים על כוונתו של בעל הבית. עמדה זו חוזרת ברוב המקורות, אם כי היו גם דעות חריגות שפרי מקבל טומאה מיד בבציר או אולי אפילו ללא הרטבה1ראו פירושנו לאהלות פי"ח מ"א.. גמר המלאכה בלבד הוא גם השלב שהפֵרות מתחייבים בו בתרומות ומעשרות. נהגו להפריש את התרומות לפני שיקבלו טומאה, כדי שהתרומה לא תיפסל, ולפיכך נוצרה זיקה כפולה בין גמר המלאכה, הפרשת התרומות וההכשר לקבל טומאה.
באופן כללי הכנסת הפֵרות לחצר טובלת (קובעת למעשרות – משנה, מעשרות פ"ג מ"א), אבל מצד שני בתאנים שנועדו לקציעות רק סיום הקציעה מהווה גמר מלאכה, על כן הכנסת התאנים לחצר אינה גמר מלאכה. כאן נוצר מצב שהוא נראה כאבסורדי, אך נובע ממחשבה הלכתית שיטתית. באופן כללי מכירה, תרומה או הכנסה לחצר טובלים למעשרות, ונחשבים לגמר מלאכה גם בפרות שלא נגמרה מלאכתם. הכנסה לחצר נחשבת לדרך המובהקת ביותר לקביעת מעשרות: "המחוור מכולן זו חצר בית שמירה" (ירו', מעשרות פ"ב ה"ה, מט ע"ד). עם זאת, חצר טובלת רק אם נגמרה מלאכת העיבוד, זאת משום שמקובל היה להביא את הפרות לחצר ושם לסיים את מלאכת העיבוד. על כן גם הבאה לבית הבד אינה מהווה גמר מלאכה, אף שבית הבד הוא כחצר שמורה. מכל מקום, הבעל ובני ביתו רשאים לאכול מהתאנים עד שתסתיים הכנת הקציעות, כמו ששנינו במשנת מעשרות (פ"א מ"ח).
הרקע הרֵאלי
הזית שימש בעיקר לייצור שמן, ויש לכך ביטוי בהלכות רבות, למשל "מאימתי תורמין את הזתים משיטענו, ורבי שמעון אומר משייטחנו" (תוס', תרומות פ"ג הי"ג, ולהלן מ"א). המדובר במחלוקת בדבר מועד גמר המלאכה של זיתים, וחכמים מתדיינים בשאלה איזה שלב בתהליך הבדידה נחשב ל"גמר מלאכה" לצורך הפרשת תרומות ומעשרות. מדיון זה עולה שסתם זית נתפס כ"מועמד" לתעשיית השמן, ואין כלל דיון באפשרות לייעדו למטרה אחרת. מסקנה דומה עולה מהלכות רבות אחרות. זיתי מאכל נזכרים בהלכות שונות, אך ברור שהם בטלים כלפי זיתי השמן (תוס', מעשר ראשון, פ"ג ה"ג; משנה, דמאי פ"ו מ"ד; ירו', שם כ"ה ע"ג2ראו הנספח למסכת חלה.). עיקר השימוש בשמן היה לטבילת הפת, ומיעוטו לבישול. צורכי התאורה של ההמון הרחב היו מועטים, משום שרובם הקדימו לישון, ורק בשבת הקפידו על תאורת הבית בעת ארוחת הערב החגיגית. הזיתים נמסקו בשיטות שונות והועברו לבית הבד, שם הופק מהם השמן. לתהליך ההפקה יש שרידים ארכאולוגיים רבים מכל התקופות.
המשנה במנחות מתארת את סדר עבודת הזית ומחלקת את השמן היוצא מהזיתים לפי טיבם: "שלשה זיתים ובהן שלשה שלשה שמנים. 1. הזית הראשון מגרגרו בראש הזית, וכותש, ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר סביבות הסל, זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר באבנים, זה שני. חזר וטחן וטען, זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. 2. הזית השני מגרגרו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר סביבות הסל, זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר באבנים, זה שני. חזר וטחן וטען, זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. 3. הזית השלישי עוטנו בתוך הבית עד שילקה, ומעלהו ומנגבו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר סביבות הסל, זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר באבנים, זה שני. חזר וטחן וטען, זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות" (פ"ח מ"ד).
את הזיתים הראשונים מגרגרים בראש הזית; "גרגור" הוא, אפוא, פעולת הקטיף עצמה, שטיחת הזיתים לייבוש. טוחנים ("כותש") ומניחים בעקלים ("סל"). אחר כך מגיע שלב הטעינה (הלחיצה) הנעשה באחת השיטות: 1. על ידי קורה הנלחצת רק בזכות משקלה העצמי, 2. על ידי קורה הנלחצת על ידי משקולות אבנים הנקשרות אליה, 3. על ידי קורה הנלחצת על ידי מתקן דמוי בורג, 4. על ידי בורג הלוחץ ישירות על העקלים. לאחר מכן בא שלב טחינה וטעינה שלישית. הזית השני שונה בכך ששלב הגרגור שלו הוא בבית, או בראש הגג. המשך העבודה זהה. את הזיתים האחרונים אין מגרגרים אלא "עוטנים", כלומר מרכזים בערמה גדולה בבית. הדברים מופיעים ביתר בירור במקבילה למשנה במדרש ההלכה: "...הזית השלישי עוטנו בבית הבד עד שילקה, ומעלהו ועושהו תמרה בראש הגג, כונסן לבית, וטוחנן בריחים. ונותנן בסלים, וטוענן בקורה. והיוצא מהם ראשון, פורקן וטוחנן שניה היוצא מהם שני, חזר וטחן וטען זה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות" (ספרא, אמור פרשה יג ה"א-ה"ג). אם כן, השלבים הם: 1. עטינה בבית או בבית הבד לריכוך הזיתים, 2. העלאה לראש הגג להמשך הריכוך ואולי גם לייבוש, 3. ואחר כך שלב הטחינה.
המעטן הוא שלב המקביל לריכוז הערמה: "לקחו גדיש של תבואה, ועביט של ענבים, ומעוטן של זתים..." (תוס', דמאי פ"ו הי"א3ראו עוד תוס', חלה פ"ב ה"ה; מעשרות פ"ג הי"ג; שביעית פ"ד הי"ט; משנה, מעשרות פ"ד מ"ג שממנה עולה שבמעטן מצויים זיתים שלמים. ). במקביל הוא גם השלב הראשון של תהליך הכבישה (תוס', שביעית פ"ד הי"ט ומקבילות) (לעיל איורים 7-8).
אם כן, לאחר המסיק הועברו הזיתים בסל כלשהו לבתי הבד, בקופה או בכלכלה. שם הם נטחנו במתקן ריסוק (לעיל איור 6), ונוצרה עיסה דביקה ולחה. לעתים לא נטחנו הזיתים מיד אלא לאחר שהועלו לגג לריכוך (להלן מ"ו). לאחר הטחינה הונח הרסק בעקל, הוא סל נצרים, והעקלים הונחו לכבישה. לא נודע באיזה מונח כונה המתקן שבו הונחו העקלים לכבישה, והשם הכללי הוא "קורה". שם נכבשה התערובת בלחץ רב, וכל השמן יצא מהם. היו שיטות כבישה אחדות, ולא נרחיב בהן4ראו פרנקל ואחרים, תעשיית השמן, עמ' 50-26.. השמן טפטף בתהליך הדרגתי, שנמשך שעות מספר, לבור שעמד לפני ערמת העקלים, והוא "עוקת בית הבד". אל הבור טפטף שמן מהול במים (80% מים – השמן והמים הם המרכיבים של פרי הזית, ובלחיצה הם יוצאים) המכונה "מוחל" או "מוהל". תהליך ההצללה וזיקוק השמן היה פשוט. את התערובת הניחו לזמן מה, השמן צף למעלה ונאסף והמוהל נזרק ושימש לזיבול שדות. המוהל אינו ראוי לשתייה ומראהו דוחה, אך הוא טוב לזיבול שדות.
למרות כל הנאמר לעיל על ערכו המזוני וחשיבותו הכלכלית של השמן, מצאנו במקורות גם זיתי מאכל: כבושים, שלוקים, מגולגלים ומלוחים5ראו פירושנו לתרומות פ"ו מ"א והנספח למסכת חלה. . היו גם שאכלו את הזית הטרי (משנה, מעשרות פ"ג מ"ג; ירו', מעשרות פ"א ה"ה, מ"ט, ע"ב). מקורות אלה מייצגים את מיעוט המקרים הנזכרים במקורות. רוב ייצור הזיתים הופנה לתעשיית השמן.
זיתים מאמתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן – כפי שאמרנו בראש הפרק, המעטן הוא ערמת הזיתים הגדולה המונחת בבית או בבית הבד לפני תחילת הטחינה. הקופה היא הכלי שהזיתים מובאים בו לבית. בשני שלבים אלו כבר מתחילים לצאת מהזיתים נוזלים פנימיים. אבל לא זיעת הקופה כדברי בית שמיי – זיעת קופה אינה נחשבת להרטבה, והלחות היוצאת מהזית בשלב המעטן נחשבת להרטבה. המינוח כדברי בא להדגשה, ורגיל במקורותינו. אין הבדל בינו לבין סתם "דברי", אך במקרה זה, כמו ברוב המקרים האחרים, עדות עדי הנוסח בעניין זה אחידה (איור 38).
איור 38ב. גרגרי זיתים בעקל בית הבד. צילם י' בן יעקב בהר חברון (בשנות השבעים).
איור 39א. דיש בשני חמורים, מתוך אוסף אביצור, באדיבות מוזיאון הארץ.
רבי שמעון אומר שיעורו זיעה שלשה ימים – רבי שמעון מפרש את דברי בית שמאי ששיעורה של הזעה פנימית זו היא שלושה ימים. אפשר כמובן גם לפרש שזו דעה בפני עצמה, אך קשה להניח שרבי שמעון יצטרף, כשווה בן שווים, למחלוקת תנאים כה קדומה. בית הלל אומרים משיתחברו שלשה זה לזה – ההתגבשות וההידבקות היא סימן להזעה חיצונית, והיא הרטבת הזיתים. רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו – כפי שנראה להלן מהתוספתא רבן גמליאל אינו חולק על בית שמאי ובית הלל אלא מדבר על שאלה אחרת. כאמור, שני תנאים מצטברים נדרשים, הרטבה וגמר מלאכה, ורבן גמליאל אינו מתייחס להרטבה אלא לגמר המלאכה. גמר מלאכה הוא כאשר בעל העץ גמר למסוק את כל הזיתים, ואין הזיתים נטמאים, גם לאחר שנרטבו, לפני גמר המלאכה6משנתנו מצוטטת בבבלי, מעילה כא ע"א, ללא חידוש. .
שיעור זה של שלושה ימים הוא מונח ייחודי למשנת טהרות.
שיעורם של בית שמאי ובית הלל מבוסס על מצב הפרי, ואילו רבי שמעון נוקט בשיעור זמן קצוב וקבוע. גם רבן גמליאל חוזר לשלבי העיבוד של כל הפרות. זה אותו מינוח המקובל בספרות חז"ל, אבל במשמעות שונה מהמקובל. בדרך כלל "גמר מלאכה" הוא סוף העיבוד של פרי ספציפי, ואילו כאן הכוונה לסוף העיבוד של כלל תוצרת הזיתים. פירוש זה משתמע מן המקבילות, ונרחיב בו להלן. לפנינו, אפוא, תופעה חשובה של שימוש שעושים חכמים במינוח מקובל אבל במשמעות שונה מהמקובל, והרחבנו בכך במבוא למסכת אהלות.
בתוספתא מובא רק סופה של משנתנו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן, והלכה כדבריו" (פ"י ה"א, עמ' 671). דברי חכמים במשנה הם "הלכה כדבריו", ועריכת התוספתא מסכמת את המשנה.
אנו נדון במקבילות ל"גמר מלאכה" בזיתים במהלך פירושנו למשנה הבאה.
דין הכשרת המעטן לקבל טומאה נדון גם במסורות נוספות: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: מודין בית שמיי ובית הלל שלא ימכור אדן גדיש של תבואה, ועביט של ענבים, ומעטן של זתים, אלא לחבר ולעושה בטהרה. מוכר לו חטים אף על פי שיודע בו שאינו גובל עיסתו בטהרה. וכן לא יתן אדם לשכנתו תבשיל לבשל, ועיסה לאופות לו, אלא אם כן יודע שקוצה לו חלה" (תוס', מעשרות פ"ג הי"ג). לפי התוספתא מותר לחבר לתת לשכנתו חיטים; אמנם סוף חובת חלה להגיע, אבל כרגע אין החובה חלה, ולפיכך יכול לתת לה את החיטים. שכנה זו שומרת כנראה על טהרה, או שהחבר באותו זמן טמא, ולכן עולה רק בעיית הפרשת חלה. העיקרון הוא אפוא שאין לתת לעם הארץ, שאינו שומר על טהרה ("ועושה בטהרה"), פרות המוכשרים לקבל טומאה, או במצב שהם חייבים בחלה (אלא אם כן אנו בטוחים שעם הארץ יפריש חלה כהלכה); התוספתא מניחה, אפוא, שחובת הטהרה חלה על המעטן והרי היא בשיטתם של בית שמאי ובית הלל שבמשנתנו.
בירושלמי הנסוב על הברייתא שבתוספתא שנינו: "א. תני 'שוין שאין מוכרין גדיש של חטין, ועבט של ענבים, ומעטן של זתים, אלא לחבר, ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה'. ועבט שלענבים לא תורה היא? לית הדא פליגא על רבי יוחנן, דרבי יוחנן אמר כשם שאמר קטן חומרין, כך אמר מעטן שלזתים חומרין. רבי חזקיה אמר רבי יונה בשם רבי ירמיה, מה פליגין בחיבורין, לפי שבכל מקום נשוך חיבור, מעוך אינו חיבור, וכא אפילו מעוך חיבור. הא הכשירן תורה. ב. קם רבי יונה עם רבי ירמיה, אמר לו: את אמרת הדא מילתא? אמר ליה אין, מני, אפילו הכשירן והן חומרין, והתני 'שוין שאין מוכרין גדיש שלחטים, ועבט שלענבים, ומעטן שלזיתים, אלא לחבר, ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה'. ועבט שלענבים לא תורה היא? ודכוותה מעטן שלזתים, תורה היא?! מיי כדון, תיפתר כרבי מאיר, דרבי מאיר אמר המוהל כמשקה. אמר רבי זעירה, טעמא דבית שמי אין דרך חבר להיות מוכר זיתים אלא למעשר" (דמאי פ"ו ה"ז, כה ע"ג-ע"ד) (איור 39).
איור 39ב. דיש בשנות הארבעים בארץ. צילם חליל ראעד, באדיבות א' שילר.
איור 39ב. דיש בשומרון בשנות השמונים. דר וספראי, הכפר הקדום.
איור 39ג. זרייה לרוח, הפעולה שלאחר הדיש. מתוך אוסף אביצור, באדיבות מוזאון הארץ.
בסוגיה זו מתנהלים שני דיונים מקבילים (א, ב). בראשון השאלה היא האם העובדה שהזיתים במעטן חייבים בטהרה היא דבר תורה או שהיא "חומרין", כלומר החמרה, וממילא עצמתה פחותה. "דבר תורה" כאן אינו עובדה כרונולוגית או ספרותית, אלא הגדרה לעצמת האיסור. משמעות זו של המונחים "מן התורה" לעומת "דברי סופרים" נדונה במבוא הכללי לפירוש המשניות, ואף לעיל (פירושנו פ"ד מי"א). "חומרין" הוא ההפך מ"תורה", ומונח קרוב ל"דברי סופרים". התשובה היא שאמנם המעטן כמקום של גמר מלאכה הוא "דבר תורה", אבל ההכרעה שהמוהל הזב מהזיתים מהווה חיבור היא חומרה. המעיכה (הפיכת הזיתים לגוש) אינה חיבור ממש אלא הדבקה קלה, ולכן אם נגעה טומאה בזית אחד צריך היה לקבוע שרק אותו זית טמא. ההחלטה שכל הערמה מהווה חיבור היא חומרה. בית שמאי ובית הלל הנזכרים הם כנראה בית שמאי ובית הלל של משנתנו, שהם חולקים ממתי הערמה מוכשרת לקבל טומאה אך מסכימים שהמעטן הוא גמר מלאכה, ושהדבקת הזיתים היא חיבור.
בסוגיה המקבילה עולה אותה שאלה והסבר נוסף, החסר בהסבר הראשון, שלדעת שני הבתים המוהל הוא משקה המכשיר לקבל טומאה. להלן (מ"ב ומ"ג) נחזור לדיון על המוהל ומעמדו.
דברי רבי זעירא מדגישים לדעתנו שאין דברי בית שמאי "דין תורה" אלא החמרה שלא לתת לעם הארץ פרות בלתי מעושרים, ואין כאן דיון בטהרה כלל. לא נאמר מה עמדת בית שמאי בעניין. הסברו של רבי זעירא אינו פשט דברי שמאי והלל. כפשוטם הם עוסקים רק בטהרה, ועמדתם לגבי מעשר בלתי ידועה (מקטע זה).