מקל שהיא מליאה – "מקל מלא משקים" הוא ניסוח מופשט של מקרה של תעלה משיקה בין מקוואות, כפי שנברר להלן. משקים טמאים כיון שהישיקה למקוה טהורה – דין השקה נדון במסכת מקואות לצורך הכשר מקוואות, ובמסכת פרה בדין הכשר כלים המכילים מי חטאת. דברי רבי שמעון – בדפוס חסר, ובכתב היד השם שמעון נמחק בנקודות מעליו. יהושע – זו הגרסה ברוב עדי הנוסח, וכן הגרסה בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ו, עח ע"ב, המצטט את משנתנו.
וחכמים אומרים עד שיטביל את כולה – וההשקה תהיה למלוא כל גובה המים. דין ההשקה נדון בשני הקשרים. לגבי מי חטאת שנינו: "שתי שקתות שבאבן50השוקת היא כלי אבן מנותק מהסלע, וממלאים בו מי חטאת. את מי החטאת יש למלא בכלי, וראו פירושנו לפרה פ"ה מ"ה. אחת, קדש51"קידש" משמעו הניח אפר פרה במים כשרים ובכך הם קדשו. אחת מהם, המים שבשניה אינן מקודשין. היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד, או שהיו המים צפין על גביהן אפילו כקליפת השום, וקדש את אחת מהן, המים שבשניה מקודשין" (משנה, פרה פ"ה מ"ח). בהלכות מקוואות מצינו שניתן לחבר שני מקוואות כשהאחד מכיל מים חיים בכמות המתאימה (ארבעים סאה) ובשני אין מספיק מים, אך החיבור יוצר כאילו מאגר מים אחד וגם המקווה הקטן נחשב בכך לסניף של המקווה הגדול ואפשר להטביל בו. במקרה של מי חטאת המדובר במצב הפוך. לא המקוואות מחוברים אלא הכלים, שכן הכלי כשר לקידוש מי חטאת, ואילו המקווה פסול52להלכה דומה ראו משנה, ביצה פ"ב מ"ג.. שתי דרכי החיבור הן או צינורית (נקב מחבר) או הצפה בכמות קטנה ביותר (משנה, מקואות פ"ו מ"ב; מ"ג; מ"ו ועוד). מקרה דומה, אך הפוך מבחינת השתלשלות הדברים, שנוי באותו פרק במקואות: "כותל שבין שתי מקואות שנסדק לשתי מצטרף, ולערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד. רבי יהודה אומר חלוף הדברים. נפרצו זה בתוך זה, על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד" (מ"ט; תוס', שם פ"ד ה"ח, עמ' 656). כאמור, הלכות דומות יש בעיקר במסכת מקואות, וראוי לציין שבמקורות מקבילים נעשה שימוש במונח "להשיק" שמשמעו לקרב53לעיל פ"ג מ"ז; משנה, ביצה פ"ב מ"ג; תוס', מקואות פ"ב ה"ה, עמ' 654; פ"ג ה"ז, עמ' 655; פ"ה ה"ב, עמ' 657, ועוד הרבה. , ואילו במסכת פרה מינוח זה חסר אף על פי שיש עיסוק בנושאים אלו והכרה בכך שהשקה מטהרת, אך המינוח הוא "מים צפים על גביהם". יש להניח שהמינוח "השקה" נוצר מתוך מציאות של עיסוק בנושא, ומסכת פרה (או מקורותיה) נוסחו לפני שנקבע המינוח הטכני להלכה.
הנקב צריך להיות כשפופרת הנוד בגובה (רום) מינימלי. "שפופרת הנוד" היא הפייה של נוד עור. לפי מסורת חז"ל רוחבה כשתי אצבעות: "ערוב מקואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן" (משנה, מקואות פ"ו מ"ז; בבלי, חגיגה כא ע"ב - כב ע"א). אם כן, הרוחב של הנקב הוא לפחות שתי אצבעות. אשר לגובה, מצינו שתי מסורות. האחת דורשת גובה כקליפת השום, והאחרת שתי אצבעות ("כעוביה וכחללה").
כל זה לשיטת בית הלל. אבל במשנת מקואות מובאת גם מסורת אחרת: "וכמה יהיה בנקב? כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה בן בתירא, מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד54בבלי, יבמות טו ע"א: שהייתה נקובה למקווה. והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה, ושלחו בית שמאי ופחתוה, שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה" (פ"ד מ"ה). בית שמאי דורשים אפוא שהנקב וההשקה יהיו כרוב הכלי. עמדה זו מצוטטת ומוסברת על ידי רבי יהודה: "השידה והתיבה שבים, אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד. רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים, ובקטן רובו" (משנה, מקואות פ"ו מ"ה), ובתוספתא מובאת עמדה דומה בשם בית שמאי: "עריבה שהיא מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה שפופרת הנוד, ומעיין כל שהוא. רבי יהודה אומר משום בית שמאי בכלי גדול ארבעה טפחים כרובן" (שם פ"ה ה"ב, עמ' 657). אם כן, בכלי גדול צריך נקב גדול של ארבעה טפחים ובכלי קטן כרוחב הכלי. לעומת זאת במשנה שציטטנו לעיל מצינו את רבי יהודה משתמש גם במידה של שפופרת הנוד (מקואות פ"ו מ"ט; תוס', שם פ"ד ה"ח, עמ' 656). אפשר שזו עמדתו ובמקור השני רק מסר את עמדת בית שמאי, ואפשר שאלו מסורות חלוקות בדברי רבי יהודה.
משנתנו אינה משתמשת במונח "כשפופרת הנוד", אך היא כנראה כבית הלל שההשקה בכלשהו, ואילו בית שמאי יגידו במשנתנו "עד שיטביל את כולה" או את רובה. נמצאנו למדים שרבי יהושע כבית הלל. מקוואות שיש בהם סידורי השקה הם נדירים ביותר, ומהממצא הארכאולוגי, כמו גם ממשנתנו, אין ללמוד שהיה זה הסדר קבוע.
הנצוק – "נצוק" הוא מונח טכני לזרם מים המחבר שני כלים, כגון מים הנמזגים מכלי עליון לתחתון, או מגת עליונה (כשרה) לגת תחתונה (טמאה). אם הנצוק הוא חיבור אזי הטומאה "מטפסת" לכלי העליון, ואם נצוק איננו חיבור הטומאה אינה עולה, אלא רק בזרימת המים. המונח "נצוק" מופיע כמחלוקת כיתתית בשלהי ימי הבית השני: "אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם מטהרים את הנצוק" (משנה, ידים פ"ד מ"ז). הצדוקים סוברים אפוא שנצוק מטמא, ופרושים, הם חכמים של משנתנו, שהנצוק טהור. עם זאת משנתנו משתמשת במינוח הטכני "חיבור" ואילו במשנת ידים אין המונח "חיבור" נזכר, וניכר שהניסוח מושלם פחות מבחינה משפטית. אנו מניחים, אפוא, שהוא הקדום יותר. במגילת "מקצת מעשה תורה" מופיעה העמדה ה"צדוקית": "ואף על המוצקות אנחנו אומרים שהם שאין בהם טהרה. ואף המוצקות אנם מבדילים בין הטמא לטהור כי לחֹת המוצקות והמקבל מהמה בהם לחה אחת" (מקצת מעשה תורה, B55-B57). הלכות כתות מדבר יהודה קרובות, כידוע, להלכות הצדוקים, ואחת הראיות לכך היא משנתנו. משנת מכשירין, לעומת זאת, קובעת: "כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפין והצפחת, בית שמאי אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחריה" (פ"ה מ"ט). המשנה סבורה שגם בית שמאי מודים שנצוק אינו מטמא, ורק מקפה (תבשיל דייסה) הוא מטמא, משום שהחומר גולש אחורנית או מתיז.
שאלת הנצוק הייתה אפוא מחלוקת בין הכתות, ובאופן טבעי עמדתם של חכמים ממשיכה את עמדת הפרושים55שאלת הנצוק נדונה רבות במחקר, ולא נאריך בה. היא מלמדת עד כמה הייתה שפת הוויכוח מקובעת וכל הצדדים כבר משתמשים באותם מונחים. עם זאת, כפי שראינו למונחים זהים אין בהכרח גם משמעות זהה.. עם זאת, עמדתם של הצדוקים נותרה בהלכות יין נסך ששם הנצוק מטמא, לפחות לפי חלק מהדעות (ירו', עבודה זרה פ"ד ה"ח, מד ע"א; בבלי, שם עב ע"ב; נ ע"ב56היו ראשונים שהרחיבו את איסור נצוק וקבעו שהוא חיבור גם לעניינים נוספים, ראו למשל ספר הישר לרבנו תם, חלק התשובות תש"ג. בבבלי, נזיר נ ע"ב, מתנהל דיון האם יש נצוק לאוכלים. ברור שאם האוכל מוצק ודאי שהוא חיבור, והדיון הוא על מצבי ביניים שונים. ). במשנתנו הנצוק אינו מטמא, וזו הלכה פשוטה. אבל בתוספתא שנינו: "רבי שמעון בן אלעזר אומר בשם רבי מאיר המזחילה57מזחילה היא צינור לניקוז מים מהגג. שהיתה שותה ויורדת משקין, ובא טמא והפסיקן העליונים טמאין מפני שהן גרורין על גבי ידיו, התחתונים טמאין. מקל שהיה מלאה משקין טופחין טמאה, ורבי יהודה אומר משם רבי יהשע כיון שהשיקה למקוה טהורה" (פ"ט הט"ו, עמ' 671). הסיפא היא הרישא של משנתנו. המים הזורמים מהמזחילה הם הם הנצוק של המשנה, ובתוספתא מובאת דעה חולקת שהיא כעמדה הכיתתית. אין זה המקרה הראשון שעמדה המוגדרת ככיתתית חדרה לעולמו של בית המדרש כעמדת מיעוט או כמקרה חריג. במקרה שלנו היא חדרה אפוא גם כהלכה ליין נסך, וגם כדעה שונה מהמשנה. מאחר דאתינו להכא, ייתכן שבית שמאי שציטטנו במשנת מכשירין הם המסתייגים מהלכות נצוק, ולדעתם נצוק הוא במצב ביניים, ורק עורך המשנה עמעם את החידוש שבדבריהם ופירשם לפי העמדה ההלכתית המקובלת.
הקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה – אם נגע בחלקו העליון של מצבור אוכל במדרון אין זה חיבור, וזה הניסוח הכללי של המקרה המפורט במשנה הקודמת. ולא לטהרה – מקווה שהוא קטפרס אין הטבילה בחלקו העליון מטהרת, אלא אם יש בו ארבעים סאה באופן עצמאי. והאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה – אשבורן הוא שלולית, מעין גומה58ערוך השלם, כרך א, עמ' שח; רמב"ם על אתר; פירוש הגאונים לטהרות, עמ' 83. כן היא משמעות האשבורן בספרא, שמיני פרשה ט ה"ג, נה ע"ד, וראו מילון בן יהודה, כרך א, עמ' 407. שטוחה שבה הדם או נוזל טמא אחר נאסף ואינו זורם יותר. ייתכן שהמילה באה מהמילה "שבר". גם במשנת אהלות (פ"ג מ"ג) נקבע שהוא חיבור. זאת בניגוד למקרה במשנה א באהלות שם שבו האהיל על חצי זית, אבל חצי הזית השני אינו מחובר. כזכור גם במשנה א לדעת רבי מאיר חכמים מטמאים, אבל רבי דוסא מטהר. במקרה שלנו לדעת הכול טמא, שכן האשבורן מהווה חיבור לכל דבר (בבלי, עבודה זרה עב ע"א). מכל מקום, האשבורן עומד בניגוד למדרון (קטפרס) ולמים זוחלים: "מעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן, ואין מטהרין בזוחלין" (תוס', מקואות פ"ד ה"ט, עמ' 656).
דין המדרון עצמו אינו כה פשוט. הבבלי מביא שהוא חיבור לעניין טומאת עבודה זרה (בבלי, עבודה זרה עב ע"א). אין נימוק הגיוני לאבחנה זו, והיא מעידה על פסיקה לכל מקרה לחוד. ואכן גם התוספתא מספרת: "רבי יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור" (אהלות פ"ד ה"ו, עמ' 601). אם כן לדעת זקנים ראשונים הקטפרס אמנם איננו חיבור, אבל אין כאן ביטול, וברגע שתתאסף כמות מספקת כדי טומאה (רביעית) מתחת לגג (אוהל) הבית ייטמא. אבל זקנים אחרונים הציגו הלכה פשוטה יותר, ומחמירה יותר, ותמיד טמא.