אחורי כלים שנטמאו במשקים – רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקין, ואין פוסלין את האכלין. רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין, ופוסלין את האכלין. שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך, אלא משקין שנטמאו באחורי הכלים מטמאין אחד ופוסלין אחד. הרי זה אומר: "מטמאיך לא טמאוני, ואתה טימאתני". אחורי כלים שנטמו במשקין רבי אליעזר אומר מטמין [ה]משקין ואינן פוסלין את האכלים – כלי חרס נטמא מתוכו, כלומר כאשר הטומאה חדרה לתוכו. אם הוא סגור וחתום הוא מכונה "צמיד פתיל" ואין הטומאה חודרת לתוכו. הכלל המשלים הוא שאין כלי חרס נטמא מאחוריו; זו הלכה קדומה וכבר העידו עליה לפני רבן גמליאל הזקן בדור יבנה: "זאת עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. אל תוכו, מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו..." (ספרא, שמיני פרשה ז ה"ה, נג ע"ד; בבלי, בכורות לח ע"א). המשך הדרשה בספרי מתבסס כולו על ההנחה שכלי חרס אינו נטמא מאחוריו כלל. גם הירושלמי עוד חוזר על הלכה זו (ירו', מעשר שני פ"ב ה"ד, נג ע"ד), וכנראה נותרו מי שהחזיקו בדעה זו גם בתקופת האמוראית. כן מתנסחת הברייתא: "חומר במשקין שהמשקין תחלה לעולם, ומטמאין כל שהן, שמהן נעשו את הטומאה לטמא אדם, ולטמא בגדים, ולטמא אוכלין ומשקין, וכלי שטף מאחוריו, וכלי חרס מאוירו, מה שאין כן באוכלין" (תוס', טבול יום פ"א ה"ו, עמ' 684). ברייתא זו מדגישה שמשקין מטמאים רק כלי שטף מאחוריו. "כלי שטף" הוא מונח מקראי לכלי שניתן להטבילו ולטהרו, כלומר כלי מתכת, בניגוד לכלי חרס. כלי שטף נטמא מאחוריו ולא כלי חרס, וברור שהברייתא הזאת היא לפי התפיסה שמשקין אינם מטמאים כלי חרס מאחוריו.
עם זאת מצינו בספרות החמרה ניכרת שכלי חרס נטמא מאחוריו, ואלו דברי רבי אליעזר אצלנו. הכלי השלם מחולק, לצורך טהרה, לשלושה חלקים – תוכו, אחוריו, ובית הצביטה שהיא הידית שבה מחזיקים את הכלי: "כל הכלים יש להן אחוריים, ותוך, ויש להם בית צביעה. רבי טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ. רבי עקיבא אומר לכוסות, רבי מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות. אמר רבי יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד" (משנה, כלים פכ"ה מ"ז). הווה אומר, הכלי מחולק לשלושה חלקים: "בית הצביעה", הוא בית הצביטה, הידית ואחורי הכלי. המחלוקת של חכמים היא באילו כלים מדובר, וספק אם הם נחלקים או משלימים זה את זה וכל אחד אמר את דבריו במקרה אחר. מכל מקום, אם הכוס טמאה מאחוריה ניתן לשתות ממנה.
את ההלכה משלימה משנה אחרת: "כני כלים, ואוגניהם, ואזניהם, וידות הכלים המקבלים, שנפלו עליהן משקין, מנגבן והם טהורים. ושאר כל הכלים (שאינם יכולין לקבל רמונים) שאין להם אחוריים ותוך, שנפלו משקין על מקצתו, כולו טמא. כלי שנטמא אחוריו במשקין, אחוריו טמאים, תוכו, ואוגנו, ואזנו, וידיו טהורין. נטמא תוכו כולו טמא" (כלים פכ"ה מ"ו). אם כן, לכלי לא רק שלושה חלקים אלא יותר: תוך, אחוריים, אוזן וידית שהן פירוט של "בית הצביטה", והאגן, היא טבעת הבסיס של הכלי. התוך טמא לגמרי (אם נכנסה לתוכו טומאה, כגון שרץ), הידית והאגן די להם בניגוד, והאחוריים נטמאים במשקים בלבד, והוא שנאמר בקיצור "כלי שנטמאו אחוריו לא נטמא תוכו" (משנה, כלים פכ"ה מ"ד). "בית הצביטה" או "בית הצביעה" הוא המקום שמחזיקים בו את הכוס, הידית או השפה המקופלת של הכלי.
המשנה שם (בכלים) חוזרת ומסבירה בפירוט: "כיצד? היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים, אחזו בבית צביעתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס. היה שותה בכוס שאחוריו טמאים, אינו חושש שמא נטמא המשקה שבפיו באחורי הכוס וחזר וטימא הכוס. קומקום שהוא מרתיח אינו חושש שמא יצאו משקין מתוכו ונגעו באחוריו וחזרו לתוכו" (משנה, כלים כ"ה מ"ח). כמו כן: "1. משקין טמאין, שהיו נותנין29צ"ל נתונים. אבית צביעתו של כוס, ונגע בהן ככר טהור, נטמא הככר. 2. משקין טהורין שיהו נותנין בית צביעתו של כוס, ונגע בהן ככר טמא, נטמאו המשקין" (תוס', כלים בבא בתרא פ"ג ה"ט, עמ' 593), והתוספתא ממשיכה במקרים שונים של נוזלים שנגעו באחורי הכלי או בבית האחיזה שלו. הברייתא מסיימת: "רבי מאיר אומר לידים טמאות כיצד? אפשר30כלומר אי אפשר. לומר בנגוב, שאין הידים מטמאות בנגוב. אפשר31אי אפשר. לומר במלא משקין, שעד שלא יגע בהן נטמא משקין. אמור מעתה היו ידיו טמאות, ואחורי הכוס טהורין, ומשקה טופח באחורי הכוס, אוחזו בבית צביעתו ואינו חושש שמא נטמאו המשקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו, חזרו ויטמאו את הכוס" (תוס', שם). הווה אומר, אם נגע בידיים יבשות טמאות באחורי הכוס הכוס עדיין טהורה; אם הרים בידיים יבשות וטמאות כוס מלאה משקים הרי שהמשקים טמאים בהיסט; אבל אם ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים, אבל יש באחורי הכוס או בבית האחיזה משקים טהורים, הרי שהשילוב של ידיים טמאות (יבשות) ומשקה טהור הופכים את הידיים לטמאות ורטובות. אך עדיין אין לחשוש שהמשקין עצמם נטמאו ויטמאו את אחורי הכוס.
כל טומאת אחורי כלים היא במשקים בלבד, וכל המקורות שציטטנו מדברים על משקים ולא על אוכלים. משנתנו מחמירה צעד אחד נוסף. לא רק שהאחוריים נטמאו, אלא גם תוך הכלי נפסל לאכילת תרומה. רבי אליעזר מטמא את המשקים שבכלי, והאוכל אינו פסול, ורבי יהושע מחמיר כפי שנראה להלן.
לכאורה ההלכה ברורה ושלמה, וכפי שנראה משנתנו דנה באחד מפרטיה. ברם, במסכת ברכות יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלים לידים" (משנה, ברכות פ"ח מ"ב). התוספתא מנמקת את הדעות ומציעה שני נימוקים: "בית שמיי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס שמא ניטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת הידים ויחזרו ויטמאו את הכוס, בית הלל אומרים אחורי הכוס לעולם טמאין. דבר אחר, אין נטילת ידים אלא סמוך לסעודה, מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים" (תוס', ברכות פ"ה הכ"ו; ירו', שם פ"ח ה"ב, יב ע"א; בבלי, שם נב ע"א). אם כן, טעמם של בית שמאי הוא שבאחורי הכוס יש לחות מסוימת. לכוס הייתה קרקעית ישרה שהיה בה שקע רדוד כלפי פנים הכוס, כך שהכוס ניצבה על השולחן ביציבות (איור 36). אם ימזוג אדם את הכוס לפני נטילת ידיים ואחורי הכוס מצויה לחות, הרי שלחות זו תיטמא, ותטמא את היין שבפנים הכוס. בית הלל סבורים שאין לשקול את טומאת הידיים כמו טומאה רגילה. אם יש רטיבות מאחורי הכוס והיא טמאה ייטמא היין בכל מקרה, ואם הרטיבות טהורה הרי שנגיעה בידיים מסואבות (ידיים שלפני נטילת ידיים) לא תטמא אותם. אדם שנוטל ידיו הוא אדם טהור, והנטילה היא חומרה יתרה, מעין מחווה סמלית של טהרה כמו שהסברנו במבוא, ומכל מקום אין אדם כזה מטמא משקים אחרים. בתלמוד הבבלי הגרסה שונה במקצת32ראו ליברמן, למקום, עמ' 91. והם מייחסים לבית הלל טיעון אחר שנברר להלן. עד כאן יש לומר שלבית הלל מותר ליטול ידיים גם אחרי המזיגה, אך מי שנהג כבית שמאי לא עשה כל רע, אלא שהחמיר על עצמו לשווא. לפי הסבר זה רבי אליעזר בשיטת בית שמאי, והכול אתי שפיר.
הבבלי הסביר את המחלוקת בברכות ישירות על רקע משנתנו: "בית שמאי סברי: אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, גזרה משום ניצוצות. וליכא למגזר שמא יטמאו המשקין שבידים בכוס. ובית הלל סברי: מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין" (בבלי, ברכות נב ע"ב). לדעת בית שמאי חייבים ליטול ידיים לפני המזיגה, אחרת ייגעו ניצוצות מהמשקה (טיפות) בידיים ויהיו אלו משקים הנוגעים באחורי כלי ומטמאים אותם. אבל אין לחשוש שהידיים הרטובות תטמאנה את תוך הכלי, שכן הן טהורות. לדעת בית הלל כלי שאחוריו נטמאו כשר לשימוש, כמו כל המקורות שהבאנו וכדעת רבי אליעזר בתחילת המשנה. הסבר הבבלי קשה, ועומד בניגוד לתוספתא שממנה משמע שגם בית הלל מודים שבמקרה זה תוך הכלי טמא, ולכל הדעות אחורי הכלי נטמאים במשקים. יתר על כן, במשנת ברכות בית הלל מקלים ואצלנו תלמידם, רבי יהושע, מחמיר יותר מתלמיד בית שמאי. עד כאן להסבר הראשון בתוספתא.
כפי שפירשנו את כל המחלוקות שבין בית שמאי לבין בית הלל בפרק זה בברכות, עלינו לשער שגם במשנה זו המחלוקת עקרונית יותר. בית שמאי דורשים שהסעודה תתחיל במעשה הדתי, מעשה הטהרה, כלומר בנטילת הידיים, ואילו בית הלל אומרים שהסעודה מתנהלת כסדרה לפי סדר האכילה. יש לנטול ידיים רק כאשר מגיעים לאותו חלק המחייב זאת, כלומר לפני בציעת הפת. לבית הלל נטילת הידיים היא מצווה לצורך הסעודה, ולבית שמאי היא עיקר הסעודה, לא מכשיר למצוות הסעודה אלא מטרה כשלעצמה.
הצעה שנייה שהצענו היא שהמחלוקת אינה נובעת מבעיות טהרה של אחורי הכלים. לכל הדעות (בית שמאי ובית הלל) אין משקים מטמאים את אחורי הכלים, זאת כהלכה הקדומה שהעלינו. המחלוקת היא על סדרי הסעודה. כפי שפירשנו, התוספתא שכבר הכירה את ההלכה על אחורי כלים ניסתה להסב את מחלוקת התנאים הקדומים לעניין זה, אך ההסבר אינו מתאים בגלל חילוף שמות החולקים.
רבי יהושע אומר מטמין [את] המשקין ופוסלין את האכלין – לא רק שאחורי הכלים נטמאים, אלא גם האוכלים שבהם פסולים לאוכלי תרומה (וחולין בטהרה). לפי הסבר זה רבי יהושע, ממשיכם המובהק של בית הלל, מחמיר. שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך – בניגוד לשתי הדעות,אלא משקין שניטמו באחורי [ה]כלים מיטמין אחד ופוסלין אחד – ניסוח זה מוכר היטב מהמשניות לעיל (פ"ב מ"ו), והכוונה שהכלי עצמו טמא והאוכל שבתוכו פסול. או אולי חמור יותר, שהאוכל בתוך הכלי טמא ואוכל אחר שנגע בו פסול. המשקין הם תחילה לעולם, וממילא הכלי הוא ראשון לטומאה, האוכל שני ושני פוסל שלישי בתרומה (פ"ב מ"ד). הרי זה – האוכל שבתוך הכלי,אומר – אומר כביכול לכלי, מטמיך – המשקים, לא טימוני – המשקים לא טימאו ישירות את האוכל בכלי שכן לא נגעו בו, ואתה טימתני – אתה הכלי טימאת אותי. הביטוי החידתי "מטמאיך לא טימאוני..." חוזר בסדרת משניות במסכת פרה, והוא פתגם עממי. הפתגם העממי מתאים לדעת רבי יהושע ולדעת שמעון אחי עזריה.
במסכת פרה מובאת רשימת דוגמאות לכלל זה ("מטמיך לא טימוני..."), אבל הדוגמה של משנתנו חסרה. היא מופיעה בניסוח אחר במשנת כלים פ"ח מ"ד, ושם משמע שכל הכלי נטמא. בספרי זוטא יש רשימה מקבילה הכוללת את הניסוח של משנת כלים פ"ח מ"ד, ולא את הניסוח של משנתנו (ספרי זוטא, יט יא, עמ' 305). מכל מקום, הניסוח הוא לשיטת רבי יהושע המחמיר בלבד.
המשנה שלנו מופיעה כמעט כלשונה בתוספתא טבול יום כהמשך לתוספתא שכבר צוטטה לעיל: "אחורי כלים שנטמאו במשקין רבי אליעזר אמר מטמאין את המשקין, ואין פוסלין את האוכלין. והלכה כדבריו. רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין, ופוסלין את האוכלין. וקל וחומר, ומה אם טבול יום שאינו מטמא משקה חולין, פוסל אוכלי תרומה, אחורי כלים שהן מטמאין משקה חולין, דין הוא שיפסלו אוכלי תרומה" (פ"א ה"ח, עמ' 685-684), והתוספתא ממשיכה: "שמעון אחי עזריא אומר חילוף הדברים, ומה אם טבול יום שהוא פוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה חולין, אחורי כלים שאינן פוסלין אוכלי תרומה, דין היא שלא מטמאין משקה חולין" (שם ה"ט). שמעון אחי עזריה סבור שאחורי כלים שנטמאו אינם פוסלים אוכלים ואינם מטמאים משקים, ולכל היותר פוסלים משקים, אבל אפילו זה לא נאמר במפורש. דומה שיש לפרש את דבריו שאחורי כלים אינם פוסלים כלל את תוך הכלים, וכפי שראינו הלכה זו היא השלב השני בהלכות אחורי כלים. רבי יוסי מגיב על כך: "אמר רבי יוסי ראה הלכה זו האיך נחלקו עליה אבות הראשונים ודנו עליה דברי תורה מדברי סופרים, ודברי סופרים מדברי סופרים" (שם ה"י). לדעתו כל טומאת אחורי כלים היא אפוא טומאה קלה, מדברי סופרים בלבד33להסבר המונח "דברי סופרים" ולמשמעותו כ"טומאה קלה" ראו לעיל פ"ד מי"א..
הבבלי (נידה ז ע"ב), לעומת זאת, משתמש בטיעון זה כהסבר של רבי אליעזר לדחיית הקל וחומר, אך גם הוא מגדיר את אחורי הכלים כטומאה קלה. כפי שראינו לעיל (פ"ד מי"א) "טומאה קלה" וטומאה מדברי סופרים הם מונחים קרובים. בסוגיה אחרת הבבלי טוען שלדעת רבי יהודה טומאת משקים היא מדאורייתא, והאמוראים סבורים שרבי יהודה חזר בו (פסחים יז ע"ב). אנו נחזור לעסוק במקורם של דברי רבי יהודה, ונסתפק כאן בהבנה שבדור אושא נחלקים על מעמדה המשפטי של ההלכה של טומאת אחורי כלים.
כן שנינו בספרא: " 'וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא' 1. מלמד שהמשקים מטמאים את הכלים דברי רבי יהודה, 2. רבי יוסי אומר אין טומאת המשקה לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. 3. אמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו ליהודה: מפני מה אין אנו רואים את דברי רבי יוסי ברבי, שאמר שאין טומאת משקים לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים? שאין טומאה מן התורה עולין ידי טומאתה בו ביום, וכלים שניטמאו במשקים עולים ידי טומאתן בו ביום. 4. רבי אומר תדע שאין טומאת משקים לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו, שאין תוכו טמא. וכלים שנטמאו במשקים, תוכו טהור. אם כן למה נאמר 'משקה בכל כלי יטמא', מלמד שהכלים מטמאים את המשקים. 5. רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקים כל עיקר, תדע לך שהוא כן, שהרי העיד יוסי בן צרידה על בי מטבחיא שהם דכיין. 6. רבי עקיבא אומר השרץ מטמא את המשקים, והמשקים מטמאים את הכלים, והכלים את האוכלים. הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ" (ספרא, שמיני פרשה ח ה"ה, נה ע"א-ע"ב)34בבבלי, נדרים יט ע"א, יש מסורת מקבילה שבה המחלוקת היא בין חכמי אושא, רבי מאיר ורבי אלעזר. זו כנראה הסוגיה הבסיסית שבפסחים טז ע"ב - יז ע"ב הורחבה במידה רבה וכללה את שני ההסברים לתקנת יוסי בן יועזר איש צרידה (שמשקי בית המטבחיים אינם מטמאים במקדש, ושאינם מטמאים אחורי כלים, אבל הם עצמם טמאים)..
המחלוקת הראשונה (4-1) מניחה שמשקים מטמאים כלים, והדיון הוא בעצמת הטומאה ובמעמדה, מהתורה, כרבי יהודה, או מדברי סופרים. הבבלי שהבאנו לעיל אומר שרבי יהודה חזר בו, אך ספק אם זו מסורת או פרשנות מאוחרת. רבי יהושע בן קרחה (3) מנמק את שיטת רבי יהודה בטענה שעצמת הטומאה גדולה (עד ראשון לטומאה), ולא ייתכן להגדירה כטומאה מדברי סופרים. כאן באה פעם נוספת לידי ביטוי הטענה ש"דברי סופרים" אינם הגדרה כרונולוגית אלא הגדרה לטומאה קלה. רבי חוזר על עמדת רבי יוסי, ומביא פסוק להוכחתה, הווה אומר שדבר סופרים נשען על הפסוק עצמו. לבבלי קשה היה להסביר זאת, שכן לפי הגדרתו דבר סופרים הוא במהותו מה שלא נלמד מהפסוק. אך לשיטתנו הדברים פשוטים. הפסוק אינו אלא אסמכתא, ו"דבר סופרים" איננו בהכרח הלכה מאוחרת אלא הלכה קלה בלבד35ראו בהרחבת מה במבוא הכללי לפירוש המשניות..
המחלוקת השנייה (6-5) היא המחלוקת של משנתנו בנוסחה אחרת. רבי עקיבא מניח שמשקים מטמאים כלים ואינו נוקט עמדה בשאלה האם תוך הכלים נטמא או נפסל. אך מדבריו משמע שתוך הכלים אינו טמא ואינו נפסל, שהרי אז היה זה ארבעה בשרץ ואפילו חמישה טמאים בשרץ. אם כן, זו עמדה מס' 3 לעיל. רבי אליעזר חוזר לעמדה הבסיסית שמשקין אינם מטמאים את אחורי הכלים ומסתמך על אחת ההלכות הקדומות ביותר שהשתמרו בספרות חז"ל, והיא דברי יוסי בן יועזר איש צרידה, אחד מהזוגות מימי החשמונאים, שאמר (העיד) שמשקי בית המטבחיים טהורים. מקור דבריו הוא משנת עדיות: "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא36סוג של חגב מעופף. דכן, ועל משקה בית מטבחייא דאינון דכיין, ודיקרב במיתא מסתאב, וקרו ליה יוסי שריא" (פ"ח מ"ד – על חגב אילי שהוא טהור, ועל משקי בית מטבחיים שהם טהורים, ושמי שנוגע במת יטמא). הוד קדומים מרחף מעל משפט זה. זו ההלכה הקדומה ביותר מתורתם של חכמים שהשתמרה; היא נשמרה בלשונה, בארמית ארץ-ישראלית קדומה ("דכן" במקום "דכיין" כמקובל בארמית של חכמים), ולא בעברית שבה נערך הרוב המכריע של דברי חכמים. הרשימה כולה קשה ונפרשה, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במסכת עדיות. נסתפק כאן בבירור המשפט השני.
מַשקי בית המטבחיים הם דם ומים. דם ומים הם כידוע משבעת המשקים המטמאים. כפשוטם של דברים קשה להניח שיוסי בן יועזר קבע שמים ודם אינם מטמאים. לכאורה אפשר לפרש שהוא התייחס רק למשקים בבית המטבחיים שבמקדש, וכידוע במקדש היו הלכות אחרות מאלו שמחוצה לו, וכשם שהותרו במקדש שחיטה והעברת אש בשבת כך גם לא נחשבו הדם והמים למטמאים. כך מוצגת ההלכה במשנת כלים: "כל המשקין טמאין ומשקי בית מטבחייא טהורין" (פט"ו מ"ו). במשנה שם מופיעה עוד סדרת כלים שבמדינה מטמאים ובמקדש אינם מטמאים. התוספתא שם מסבירה את ההלכה: "כל הנבלין טהורין ונבלי שרץ37כך גם בכתב יד וינה, ונגרר מנבלי ה"שרה" (שירה) שבמשנה, אבל השרץ מוכר יותר כטמא. טמאין. כל המשקין טמאין, משקה בית מטבחיא טהורין. ואלו הן משקה בית מטבחיא שהן טהורין, זה הדם והמים נטמאו בפנים, אף על פי שיצאו לחוץ, טהורין. נטמאו בחוץ ונכנסו בפנים, טמאים" (כלים בבא מציעא פ"ה ה"ז, עמ' 584). אם כן, "כל המשקים" הם כל הנוזלים שנטמאים בטומאת משקים. משקי בית המטבחיים הם הדם והמים שבמקדש שנשארו טהורים. גם כאשר זרמו בביוב מחוץ למקדש נשארו בטהרתם, וכן הבינה סוגיית הבבלי בפסחים טז ע"ב - יז ע"ב. ברם עורך הספרא מבין שהוא התיר משקי בית מטבחיים גם מחוץ למקדש, אך ההיתר הוא שמשקים אינם מטמאים אחורי כלים, וכאמור אכן דעה כזאת נשמרה בהלכה והיא כנראה ההלכה הקדומה שעוצבה אולי בתנאי המקדש. רבי אליעזר ממשיך לצדד בה, כדרכו של חכם המצטיין בגישה מסורתנית-שמרנית, אם כי במשנתנו ייחסו לו עמדה הלכתית אחרת שמשקים מטמאים כלי מאחוריו ומטמאים את המשקים שבתוכו (אבל לא אוכלים).
עד כאן ראינו סדרת עמדות שדומה שניתן לסדרן בסדר כרונולוגי הגיוני:
1. אחורי כלים אינם נטמאים (רבן גמליאל הזקן ויוסי בן יועזר איש צרידה).
2. אחורי כלים נטמאים במשקים, אבל הכלי עצמו טהור.
2א. ידיות הכלים נחשבות כחלק המקבל טומאה בפני עצמו (בנפרד).
3. כאשר אחורי כלים נטמאים הכלי עצמו טמא, והאוכל שבו טהור (אולי בית שמאי ובית הלל במשנת ברכות?).
4. מחלוקת האם האוכל שבכלי נטמא או נפסל (משנתנו – דור יבנה קדום – רבי אליעזר ורבי יהושע38שני חכמים אלו נחלקים במידת ההחמרה על בסיס עמדת בית שמאי במשנת ברכות. כל זאת אם אכן הבבלי צודק בפירושו למשנת ברכות. , ודור יבנה המאוחר – רבי עקיבא ורבי טרפון).
5. הגדרות בדבר המעמד המשפטי של טומאת אחורי כלים – דור אושא.
כפי שאמרנו, הבבלי ניסה להעמיד את מחלוקת בית הלל ובית שמאי כאילו היא מתייחסת לשלב הרביעי, אך זו מחלוקת קדומה ויש לפרשה לפי התפתחות ההלכה בשלב הראשון או השני.
כאשר חז"ל מגדירים את טומאת הכלים כטומאה מדברי סופרים כוונתם לכך שהיא איננה אלא חומרה ואינה מעיקר ההלכה.
בשולי הדברים נעיר לפירוש מדרשי למשנה. שמעון נקרא "אחי עזריה" משום שהיה חכם בעל חשיבות משנית (נשתמרו ממנו רק דברי הלכה בודדים), והוא נקרא על שם אחיו המפורסם כמו גם חנניה בן אחי רבי יהושע בן חנניה. אבל המדרש מסביר: " 'שמעון אחי עזריה אמר משמו', והלא שמעון היה גדול מעזריה, אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרגמטיא ונותן בפיו שלשמעון לפיכך נקראת הלכה על שמו" (ויקרא רבה, כה ב, עמ' תקע). דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות39ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א ופ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח והדרשה עליה ב-ויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו ז, עמ' 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56. כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי בבבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לשביעית פ"ז מ"א; עירובין פ"י מי"ד; שקלים פ"ז מ"ו; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני ב-בראשית רבה, נב יב, עמ' 552; מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84, וכפי שמסתייג כבר המדרש שם המדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פסחים פ"ג מ"ז כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א כפי שנדרשה בבבלי שם סט ע"ב; שקלים פ"ה מ"א; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ואולי גם פסחים פ"ט מ"ב (הסבר הבבלי בצד ע"א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א); ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג, שם נדרשת המילה "פקדון" שבאבות דרבי נתן, נו"ב פל"ה, מג ע"א; נגעים פי"ד מ"א והתוספתא עליה פ"ח ה"ג, עמ' 628; משנתנו (טהרות פ"ח מ"ז) כפי שפורשה ב-ויקרא רבה, מרגליות כה ב, עמ' תקע; משנה, כלים פ"ה מ"י כפי שפורשה בבבלי ברכות יט ע"א (תנורו של עכנאי); ערלה פ"ג מ"ז כפי שפורשה בשיר השירים רבה, פ"ו יא; חגיגה פ"א מ"ב כפי שפורשה על ידי המדרש התנאי בספרי דברים קמג, עמ' 181.
המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט הט"ו) אינה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים ובבמדרש תנאים לדברים (ראו בפירושנו למשנה זו). מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג)..
פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה (מעשה רוקח), פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים רבים לעולם של מעלה. אלא שבעל מעשה רוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב).