המשנה מסודרת בצורה ריבועית (יום ויום, יום ולילה, לילה ויום, לילה ולילה). זו תופעה תדירה במסכת, ובמבוא ריכזנו כמה מהמשניות הריבועיות והמספריות שבמסכת.
המאבד ביום ומצא טהור – בו ביום, ויש סיכוי טוב שהחפץ טרם הספיק להיטמא. אין כאן טיפול לפי דיני ספק, אלא בהתאם לנסיבות (לוח זמנים). ביום ומצא בלילה בלילה ומצא ביום ביום ומצא ביום שלאחריו טמא זה – מבחינה סטטיסטית סיכויי ההיטמאות זהים לרישא, אך החפץ טמא. זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא – אין סיבה הגיונית לדין זה, וכי מה שונה לילה מיום? יתר על כן, אין כל סיבה לחשוב שהחפץ נטמא, וכבר שנינו לעיל ש"כל הטמאות כשעת מציאתן" (פ"ג מ"ה), וכן "כל הטמאות כשעת מציאתן וכן כל מקום מציאתן" (תוס', פ"ג ה"ד, עמ' 662), וצריך היה להיות שגם כאן הכול טהור. משנתנו חולקת אפוא על המשנה שם, וכוללת אבחנה שאיננה שם. רק בדוחק ניתן לפרש שהמשנה שם מדברת על מי שמצא בו ביום. מחט חלודה למשל, הנזכרת במשנה שם, אינה יכולה להחליד, עד כדי פסילה משימוש, תוך פחות מיום. המשנה מבטאת פחד מהשילוב של הלילה והטומאה. זו דוגמה טובה לקשר שבין טומאה ופחד, קשר שעמדנו עליו במבוא. השוטח כלים ברשות הרבים טהורין – שכן כל הספקות ברשות הרבים טהורים (פ"ו מ"ו), וברשות היחיד טמאין – ספק ברשות היחיד טמא (פ"ו מ"ו). קטע זה במשנה אינו מבחין בין יום ללילה, כפשוטו הוא עוסק ביום, שכן בלילה אין שוטחים כלים ברשות הרבים.
אם היה משמרן טהורים – זו הלכה פשוטה שאין צריך לאמרה, ונחוצה רק בשל ההמשך. משפט זה מופיע גם בתוספתא דלהלן (מס' 6).
בתוספתא צורפו שתי המשניות, משנתנו והמשנה הקודמת המבחינה בין טמא מת לטמא מדרס, לכלל הלכה אחת: "1. המאביד והמוציא7בכתב יד וינה "המוצא". ברשות היחיד ועבר עליה לילה טמא מדרס וטמא מת, 2. ברשות הרבים ועבר עליהם לילה טמאים מדרס וטהורין טמא מת. 3. רבי שמעון מטהר, שהיה רבי שמעון אומר אבד מחט ומצא מחט טהורה שאני אומר מחט שאבד הוא מחט שמצא. 4. ומודים חכמים לרבי שמעון במניח ובשכוח8שכוח הוא לא מי ששכח, אלא זו מילה בהשפעת הארמית ומשמעה מוצא. ברשות הרבים, שאף על פי שעבר עליהן לילה שהן טהורין. 5. במניח ושכחן ברשות היחיד ועבר עליהן לילה טמאין מדרס וטהורין טמא מת. 6. המאבד המוציא בתוך הבית הרי זה טהור מפני שהן בחזקת המשתמר שכל הבית מן המוצנע" (פ"ט ה"ח-ה"ט, עמ' 670).
התוספתא נטשה את המבנה המרובע של המשנה ומנסה ליצור היררכיה בין הכללים הנוגעים לנושא. האבחנה היא בין רשות הרבים ליחיד, ובין טמא מדרס לטומאת מת. כבר עמדנו במבוא על כך שקו זה מאפיין את התוספתא. המשנה נוקטת כל פעם בכלל אחד, והתוספתא מנסה ליישב בין הכללים השונים. רבי שמעון הוא כמשנה לעיל (פ"ג מ"ה), ודעת חכמים היא איסוף וסידור של הכללים השונים.
כלי שנעזב בלילה
להערכתנו הניסיון בתוספתא לארגן את הכללים השונים הוא מלכותי, וריכזנו את החומר במבוא.
נפלו [ו]הלך להביאן טמאים – נראה שהמשנה מדברת בשטיחת כלים על הגג, וזה אחד המקרים הנידונים בתוספתא: "1. גגו של חבר בצד גגו של עם הארץ, חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות, ובלבד שאין עם הארץ יכול לפשוט את ידו וליגע. 2. גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אף על פי שעם הארץ יכול לפשוט ידו וליגע, חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות. 3. רבן שמעון בן גמליאל אומר: גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות, ובלבד שאין עם הארץ יכול לפשוט את ידו וליגע"9חסר בכתב יד וינה. (פ"ט הי"א, עמ' 670). בתוספתא שלוש הלכות: הראשונה היא ההלכה שבמשנה, השנייה והשלישית הן מחלוקת במקרה שגגו של החבר מהווה רשות נפרדת, והשאלה היא האם גגות בגבהים שונים הם כחצר, או שמא כל אחד רשות נפרדת.
מעין מחלוקת זו שנינו לעניין עירוב: "כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחד לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית" (משנה, עירובין פ"ט מ"א). הנושא בעירובין שונה לגמרי. בעירובין הכלל הוא שמותר לטלטל ברשות היחיד, השאלה היא מה נכלל באותה רשות. במשנתנו השאלה איננה משפטית אלא פסיכולוגית: היכן ישלח עם הארץ את ידיו. עם זאת, יש קשר בין השאלות. בעירובין לכל הדעות שינוי גובה של עשרה טפחים הוא בעלות נפרדת, והמחלוקת היא על גגות באותו גובה פחות או יותר. המשנה בעירובין מנוסחת בצורה משפטית יותר, יש בה הגדרת גובה והיגיון משפטי, ואילו במשנתנו הקביעות נראות שרירותיות למדי. בעירובין רבי מאיר מנמק את דבריו: "תאמר בגגות שכל אחד ואחד מכיר את שלו. אמר להם: הרי שהיתה חלוקה, או שהיתה עשויה פסיפס, לא כל אחד ואחד מכיר את שלו?..."10תוס', עירובין פ"ז הי"ד; בבבלי, שם צא ע"א, המשך אמוראי של טענות אפשריות.. נימוק זה הוא המתאים למשנתנו, השאלה היא האם בגגות ניכרת חלוקת הבעלות או שהגג נחשב כיחידה אחת, כמו החצר המשותפת שבמשנה א.
עוד בתוספתא למשנתנו: "כלים שטוחין ברשות היחיד למעלה מעשרה טפחים טהורין, דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר אפילו למעלה ממאה אמות טמאים" (פ"ט ה"י, עמ' 670). גם מחלוקת זו מובנת לאור משנת עירובין. לדעת רבי שמעון גובה עשרה טפחים יוצר רשות נפרדת, כמו רבי מאיר במשנת עירובין, ולפי רבי יהודה כל הגגות רשות אחת. זו חומרה רבה, אך מתאימה לדעת רבי יהודה11לעיל בעניין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" העלינו את החשש (חשד) שלפנינו העברת המינוח ההלכתי מדיני ממונות לדיני טהרות, ללא הצדקה עניינית. גם במקרה שלפנינו זו העברה, אבל כאן כנראה יש היגיון חברתי בהעברה זו. מכל מקום גם אם להעברה זו היגיון, זהו עוד ביטוי להשתלטות החשיבה והניסוח המשפטיים על הלכות טהרה..
נפל דליו לתוך בורו שלעם הארץ והלך להביא במה יעלינו טמא מפני שהונח ברשות עם הארץ שעה אחת12בכתב יד קופמן מתחילה כאן משנה חדשה, ואכן עניין חדש לפנינו. – מבחינה מעשית עם הארץ אינו יכול לטמא את הדלי. אם הצליח להעלות אותו ודאי שהוא טמא, אך הדלי נותר בבור. לכל היותר הוא נגע בו באמצעות כלי אחר, והוא טמא טומאה קלה, אם בכלל. (הדלי יהיה שלישי לטומאה, והוא לכל היותר טמא לקודש – ראו לעיל פ"ב מ"ד-מ"ה.) אין אלא לפרש שהתאוריה המשפטית גוברת על ההיגיון במקרה הייחודי הזה. הכלל הוא שכלי ברשות עם הארץ טמא, גם אם בפועל הסיכוי שנטמא קטן. בתוספתא יש תוספת: "נפל דליו בתוך בארו13בספרות חז"ל אין הבחנה בין באר לבור, ובור המשנה הוא הוא הבאר שבתוספתא. של עם הארץ הרי זה טמא, וטהור בעלייתו" (פ"ט הי"ב, עמ' 670). המילים "טהור בעלייתו" קשות. הר"ש מביאן ללא כל הערה, ובעל חסדי דוד פירש שאם חבר לא נטש את הדלי והעלה אותם בעצמו – הדלי טהור. בעל חסדי דוד עצמו מקשה, שכן לפי פירוש זה מה משמעות המילה "טמא"? הוא מתרץ בדוחק שמילה זו נגררה מהמשנה בטעות. אולי הכלי טהור בעלייתו אם בטוח שעם הארץ לא נגע בו, ועדיין גם לפי פירוש זה העיקר חסר מן הספר, וקשה14ליברמן, תוספת ראשונים על אתר, קבע שטעות סופר היא. .
המשנה משקפת יחסי רעות בין שכנים. שכן רשאי לשאוב מבורו של חברו, בלי ידיעתו, שהרי אילו ידע עם הארץ של מי הדלי היה נזהר מלטמא אותו.
הגג (איור 35)
גג הבית הקדום היה שטוח ושימש, בין השאר, לייבוש פרות: "והעלן לראש הגג לעשותן גרוגרות"15תוס', ביצה פ"ד ה"א; משנה, שם פ"ה מ"א, וראו עוד מדרש פנים אחרות על אסתר, פרשה ג.; "המעלה פרותיו לגג מפני הכנימה" (משנה, מכשירין פ"ו מ"א ומקבילות); "המעלה את האגודות ואת הקציעות ואת השום לגג בשביל שימתינו" (משנה, שם מ"ב) רש"י מדבר על ייבוש חיטים ושעורים. דוגמאות אלו משקפות את אירופה בלבד, שם קצרו חיטים ועדיין יורדים גשמים, אך בארץ הקציר מתבצע בימות הקיץ. עם זאת העלו אל הגג פרות אחרים, כזיתים (להלן פ"ט מ"ו), תאנים, ענבים וכדומה, ושימושים כיוצא באלו. העלאת הפרות לגג נחשבה לעתים לגמר המלאכה של הפרות (משנה, מעשרות פ"ג מ"ד-מ"ו). מקרה תדיר הוא שהגשם ירד על הפרות וגרם להם נזק; ההלכה רואה בכך הרטבה שלא לצורך (משנה, מכשירין פ"ו מ"א-מ"ב ומקבילות), ובעל הבית השתדל למנוע את הדבר.
איור 35א. גג הבית היה שטוח, שימש כמחסן ומשטח עבודה. בשרטוט בית עם גג שטוח בסגנון הגולן, בחורבת בעינה שבשפלת השומרון (מפורסם כאן לראשונה).
איור 35ב. זיזים המשמשים כבסיס לקורות הגג, בחדר ליד בית הכנסת בקצרין. צילם י' לביא.
איור 35ג. גג עץ בניקוסיה. צילם א' ששון.