המפקיד כלים אצל עם הארץ – לשמרם, טמאין טמא מת וטמאין מדרס – טמא מדרס הוא כל מה שמשמש לעמידה, ישיבה או שכיבה. אם נתן לו כלי זכוכית איננו טמא מדרס. טמא מת הוא כל חפץ שאדם שהוא טמא מת (שנגע בעצמו במת או ששהה עמו תחת אוהל אחד) נגע בו.אם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהורין – עם הארץ נשמר שלא לפגוע בחבר. הלכה מעין זו ראינו לעיל (פ"ז מ"ח), "שדרך טמאין פורשין ממנו", מטמא מת אבל טמאין מדרס – כאן משתקף האמון שעם הארץ לא יכשיל את הכוהן, או את החבר השומר על טהרה. בטיעון זה השתמשה המשנה לעיל (פ"ז מ"ח). עם זאת, המשנה הקודמת לא העלתה את האבחנה בין טמא מת לזב. מסתבר שעם הארץ מודע לטומאת מת ונזהר ממנה (בשביל שכנו החבר), אבל אינו מודע לטומאת זב הנתפסת בעיניו כלכלוך ולא כטומאה. בחצר המשותפת בוודאי ידעו מי שומר על טהרות, ולמי שייך כל חפץ, ואף על פי כן אין המשנה משתמשת בטיעון זה. כפשוטן משנתנו ומשנה ח בפרק הקודם הן משניות חלוקות, אם לא בהלכה אז לפחות בכיוון המחשבתי. ההבדל בין טומאת מת לטומאת מדרס יוסבר להלן.
רבי יוסה אומר אם מסר לו תיבה מליאה בגדים בזמן שהיא רוצצת – שהבגדים מגיעים עד מכסה התיבה, טמאה מדרס – מהטמא שישב על מכסה התיבה, נשען על הבגדים וטימאם.אם אינה רוצצת טמאה מדף – טומאת מדף היא טומאה קלה הנובעת מכך שאין חיבור ממשי בין המטמא לבין החפץ שנטמא. בפירושנו לפרה (פ"י מ"א) ולזבים (פ"ד מ"ז) הרחבנו בכך; בפירושנו לזבים ראינו שרבי נחמיה חולק, ומן הסתם הוא חולק גם במשנתנו. אף על פי שהמפתח ביד הבעלים – אין צורך לחשוש שעם הארץ יפתח את התיבה ויוציא בגדים ויטמאם, לכן אין חוששין לטומאת נגיעה אלא רק לטומאת מדרס הנובעת מישיבה על התיבה. אכן בתוספתא נקבע: "נאמן עם הארץ על טבילת טומאת ואין נאמן על טבילת מדף" (פ"ט ה"ד, עמ' 670)3 ליחס מקל כלפי עם הארץ ראו עוד תוס', פ"י ה"ח, עמ' 671, וראו להלן פירושנו לפ"ט מ"ד; פ"ט מ"ח; פ"י מ"ג, וכן: "אלא שאין עם הארץ בקיים בהסט" (פ"י מ"א). לעמי הארץ נוהגי טהרה משלהם. הם שומרים עליהם בקפדנות ונאמנים עליהם, אבל אין הם נאמנים על שמירת דיני הטהרה "שלנו", ובתחום זה הם גם טועים וגם אינם נאמנים (ראו פירושנו לפ"י מ"ג).. טומאת מדף היא טומאה קלה במיוחד. בין טומאת מת לטומאת מדף פער גדול למדי, ולא ברור מה הדין לגבי מדרס, משכב, מגע טמא מת וכו'.
מכל מקום, טומאת מת נובעת מנגיעה במת. בדרך כלל זה מקרה של זעזוע במשפחה ובקהילה; כולם יודעים כיצד שומרים על טומאת מת, ואולי אף מקפידים להיטהר ממנה (ראו לעיל פירושנו לפ"ז מ"ח; תוס', פ"ח הי"ב, עמ' 669). אפשר גם ששמרו על ההלכה לזמן קצוב כחלק מטקסי המוות. כך זה כיום, בחברות שונות. השמירה על הלכה בנוכחות המת מבטאת את הפחד הטמיר מתופעת המוות, ואת הרצון לחרוג מהנוהג היום-יומי לנוכח האירוע הקיצוני והמזעזע. פן זה הוא חלק מהקשר שבין טומאה ופחד שעליו עמדנו במבוא.
עד עכשיו לא מצאנו הבדלים הלכתיים לגבי האמון בעם הארץ בין טומאת טמא מת וטומאת מדרס אלא הבדלים הנובעים מתנאים מציאותיים, כגון שהכלי אינו משמש לישיבה (משנה, כלים פ"כ מ"ב ועוד הרבה). אדרבה, המשנה קובעת: "כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת, ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס" (נידה פ"ו מ"ג). המדובר כמובן בחפץ שאינו משמש לישיבה, עמידה או שכיבה עליו, אבל כל חפץ שנגע במת מטמא בטמא מת. אבל במשנתנו הבדל ברור ביניהם, הבדל שסיבותיו אינן תאורטיות אלא כנראה מציאותיות וחברתיות, ומעוגנות, לפי הסברנו, לא במערכת המשפטית אלא במערכת של פסיכולוגיה ציבורית.
הקפדה מסוימת של עם הארץ על טהרות שנינו בהלכה אחרת: "עם הארץ שקבל עליו4"קיבל עליו" הוא המונח לקבלת חברות. והיו לו טהרות, ואמר בריא לי שלא נטמאו. אלא5המילה מיותרת. בזמן שהן עשויות על גבי אחרים אסורות לו ואסורות לכל אדם, על גבי עצמו מותרות לו ואסורות לכל אדם. אם אסורות לכל אדם רבי עקיבא אמר מותר לו ומותר לכל אדם, אסור לו ואסור לכל אדם" (תוס', פ"ט ה"ו, עמ' 670). לדעת חכמים אם הטהרות נעשו בשבילו בזמן שהיה עם הארץ הרי שמי ששמר בשבילו על דיני טהרה מן הסתם לא הקפיד בכך, לכן אין הוא יכול לסמוך על השמירה. לדעת רבי עקיבא יש לשמור על רמת הקפדה אחידה6לתפיסה זו של הקפדה אחידה ראו עוד תוס', פ"ט ה"ז, עמ' 670; משנה, פרה פ"ה מ"ג ופירושנו לה. . מכל מקום, אנו שומעים שעמי הארץ מקפידים מעט על ההלכה ומסתייעים לשם כך בשומרי טהרה. תמונה זו של כוהנים העושים את העבודות המטמאות בטהרה עבור עמי הארצות העלינו גם במבוא למסכת מעשרות ולמסכת חלה.
זו עדות לכך שאמנם רוב הציבור לא הקפיד על דיני טהרה, וגם בין חכמים לא רווחה ההקפדה (לפחות מלאחר דור אושא). אבל עם זאת הייתה הקפדה על שני תחומים. כוהנים הקפידו על טהרת תרומה, והציבור הרחב על טהרה ממת. במקביל גם הקפידו הכול על טהרת חטאת, ובזמן שהמקדש היה קיים על טהרת מי חטאת. אם כן ההלכות הנלמדות במסכת זו, ובסדר טהרות בכלל, אינן רק תאוריה הלכתית אלא גם תורת חיים.