מי שהיה טהור והסיע את לבו – "הסיע" הוא לשון ארץ ישראל, ובלשון בבל "הסיח". הסיע לבו דומה להסיח דעתו, ובמשמעו של המונח נעסוק להלן. מלאכל – ולכן לא המשיך להקפיד על שמירת הטהרה. מדובר כאן בכוהן או בישראל האוכל חולין בטהרה. מצב טהרה מחייב תשומת לב מוגדרת. זאת ועוד, אם חשב לשמור על עצמו בטהרת חולין עדיין חייב לטבול לטהרת תרומה, ואם שמר על עצמו בטהרת תרומה צריך לטבול לטהרת הקודש (חגיגה פ"ב מ"ו).
היסח דעת הוא עיקרון הלכתי המופיע בסדרה של הקשרים, בהלכות שהמחשבה והתכנון חשובים בהן. כך, למשל, מי שהחל לאכול ויסיח דעתו צריך לברך קודם ברכת המזון, ואם הסיח דעתו צריך לברך מחדש (ירו', ברכות פ"ה ה"ג, ט ע"ג; פ"י ה"ח, י ע"ד ועוד). מי שהסיע מלבו לשהות בחצר מסוימת בשבת אינו משתתף בעירוב, ואם לא השתתף אינו אוסר על דיירי החצר האחרים את העירוב (משנה, עירובין פ"ח מ"ח). היסח דעת היה מרכיב בפסילת מי חטאת (פרה כל פרק ז), אלא ששם לא הופיע המונח במפורש. רמב"ם העמיד את הלכות המשנה סביב גורם המלאכה, וראב"ד הדגיש את ההפסקה ואת היסח הדעת. בפירושנו לפרק הראינו כי שני ההסברים נחוצים יחדיו וכל אחד מהם מסביר חלק מהמשניות בפרק. מי שהסיח דעתו בזמן אכילת קרבן פסח אינו רשאי להמשיך ולאכלו (ירו', חגיגה פ"ג ה"ג, עט ע"ב; בבלי, פסחים לד ע"א ועוד).
בתלמודים מופיעות מחלוקות על עצמתו המשפטית של המרכיב. בירושלמי המחלוקת היא האם הסחת דעת היא "דבר תורה" או "מדברי סופרים". כפי שראינו לעיל (פ"ד מי"א) המחלוקת איננה כרונולוגית, מתי נקבע האיסור, אלא על עצמתו וחשיבותו (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"ב). בבבלי המחלוקת היא האם טומאה הנובעת מהיסח דעת היא טומאת גוף או פסול גוף. טומאת גוף היא פסול עובדתי, שאיננו יודעים האם נגע בטומאה, ופסול גוף הוא טומאה מוחלטת הנובעת מספק הלכתי (בבלי, פסחים לד ע"א)25הסבר זה מופיע בסתמא של התלמוד בפסחים לד ע"א. ספק אם הוא ההסבר המקורי לעמדות האמוראים, וייתכן שיש לפרש את הבבלי לאור הירושלמי..
שימוש חריג בעיקרון זה יש בתוספתא אחרת: "משקין טמאין וטהורין בתוך הבית הולכין אחר הרוב. ומעשה באשה אחת שסיננה משקין טמאין וטהורין בתוך חבית תרומה, ובא מעשה לפני חכמים ולא טימאו מפני שהסיחה דעתה ממנה" (פ"ח הט"ו, עמ' 669). המשפט קשה והגר"א הציע לתקן "מפני שלא הסיחה דעתה" ולכן לא טימאו, וכך הברייתא עולה אליבא דהלכתא26ראו ליברמן, תוספת ראשונים על אתר.. אפשר להבין גם שלא טימאוה מפני הסחת הדעת אלא מפני סיבה אחרת, שהרוב היו משקין טמאים, או להפך, שלא טימאו מפני שהרוב היו משקין טהורים, אף על פי שהסיחה דעתה, או שמא ברייתא זו חולקת על כל הכלל שהיסח דעת מטמא27לשאלת רוב ומיעוט ראו לעיל פירושנו לפ"ה מ"ח..
אם כן, המונח "היסח דעת" או "הסיע לבו" הוא תנאי, והורחב בספרות האמוראים למערכות הלכתיות נוספות. עם זאת, רק בספרות הפרשנית הפך למונח מכונן המעצב הלכות רבות. הרחבתו איננה רק הליך משפטי, אלא תהליך בעל אופי דתי-חברתי. התביעה שלא להסיח מלבו משמעה ששומר המצוות צריך למקד את חייו בעשיית המצווה לפחות כל זמן שהוא נוגע במצווה. מכאן רק צעד קטן הוא לראות בעשיית המצוות את תכלית העיסוק האנושי. דומה שתנאים רואים לפניהם יותר אדם החי חיי יום יום שיש בהם מצוות ומעשי חולין כאחד, ובהדרגה מתפתחת התפיסה שעשיית המצוות היא עיקר האדם, ובכך עליו למקד את עצמו. גם אם מעשי החול כשלעצמם נחוצים, הרי שבזמן עשיית מצוות, במובן הרחב ביותר של המושג (כל הסעודה, כל נגיעה באוכלים) כל תשומת הלב צריכה להיות נתונה רק להם. האבחנה חוזרת למחלוקת יסודית בתפיסות ההלכתיות של בית שמאי ובית הלל28ראו במבוא למסכת קידושין, ובפירושנו לברכות פ"ח מ"א., ולא נרחיב בכך במסגרת זו.
ההפך מהסחת דעת הוא המונח "משתמר". בספרות התנאים משמעו שמירה ממשית, כמו "חצר המשתמרת" שיש לה שער ושומר (ראו פירושנו לפ"ה מ"ח), או יין שנשמר כל הזמן כדי שלא ייגע בו עובד עבודה זרה (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"ג ומקבילות), וכן "חבר שהיה ישן בתוך ביתו של עם הארץ וכליו מקופלין ומונחין תחת ראשו סנדליו וחביתו לפניו, הרי אלו טהורין, מפני שהן בחזקת המשתמר" (תוס', פ"ח ה"ב, עמ' 668), וכן בהלכות אחרות. עם זאת, כבר בתוספתא "משתמר" הוא גם מונח מופשט. כך מי שגר עם אישה או עבד במדור גויים הוא בחזקת משתמר (תוס', אהלות פי"ח ה"ח, עמ' 616). המעבר בין שמירה ממשית לשמירה מופשטת הוא עדין. כך, למשל, על מי חטאת יש להציב שמירה ממשית (פרה פ"ח מ"א), אבל בהמשך מתברר שאין כאן רק שמירה אלא גם צורך באי הסחת דעת: אם עשו מלאכה המים נפסלו, אף על פי שניתן גם לעשות מלאכה וגם להמשיך לשמור על המים לבל ייגע בהם זר. השמירה הופכת אפוא למרכיב מופשט יותר.
היסח דעת ו"משתמר" הם שני מונחים ממשיים מצומצמים בהיקפם. בספרות האמוראית, ומאוחר יותר בספרות הפרשנית, הם מתרחבים ומקבלים גם משמעות סמלית וגם משמעות של עיקרון מכונן ונפוץ.
התוספתא מקצינה את מושג הסחת הדעת: "היה לבוש חלוק ועטוף בטלית, ואמר: בלבי על החלוק ולא בלבי על הטלית, החלוק טהור והטלית טמאה. היה סל על כתפו ומגריפה בתוכו, אמר: בלבי על הסל ולא בלבי על המגרפה, הסל טהור ומגריפה טמאה" (פ"ח הי"ג, עמ' 669), וכן: "היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין, ואחר כך נמצאת של תרומה, הרי זו טהורה ואסורה באכילה, מפני שספק טבול יום" (שם הי"ד). שתי ההלכות מדגימות את הטיעון ש"משתמר" איננו מונח פיזי אלא כוונת הלב. הרי ברור שאם שמר על החלוק, שהוא הלבוש הפנימי (איור 34), ודאי שמר גם על הטלית שהיא הבגד החיצוני. אך הייתה כאן הסחת דעת אף על פי שאין סיכוי שנטמא. הוא הדין בהלכה יד. אין ספק שהאוכל בחבית טהור, שהרי הוא שומר על עצמו בטהרה, אבל לפני אכילת תרומה עליו להיטהר
איור 34. חלוק. מתוך ידין, מערת האגרות.
שנית. ואכן ראינו שכוהנים נהגו לטבול לפני אכילת תרומה, גם אם שמרו על טהרה במשך כל היום. טהרה זו הייתה לשם קודש ומניעה, שמא נטמא בהיסח הדעת29ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א..
רבי יהודה מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו – עמי הארץ הטמאים מכירים את שומר הטהרות ונזהרים לבל יטמאוהו, וחכמים מטמין – משום שהסיח דעתו, ולא היה דרוך כל העת. היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכל אפ על פי שאמר יודע אני שלא ניטמו ידיי – הוא הסיח דעתו, אבל טוען בביטחון שלא נגע בידיו בטומאה. ידיו טמאות שהידיים עוסקניות – אדם שהסיח דעתו אינו יודע היכן ידיו ממשמשות ונחשב לטמא. מסתבר שלכך יודה גם רבי יהודה. יש כאן טענת "ברי לי" שאיננה מתקבלת, משום שאדם אינו יכול להיות אחראי לתנועות ידיו אלא אם כן הוא דרוך ביותר.
המשנה מתארת מציאות שבה הסביבה משתפת פעולה עם הכוהן או החבר ומגִנה עליהם. הטמאים פורשים מהם, ומסייעים להם בשמירת המצוות, וכן: "מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר, והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב, ורבי חייא מסיים בה: 'וחבירי בדילין ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות', והעלהו רבי לכהונה על פיו" (בבלי, כתובות כו ע"א; בבא קמא קיד ע"ב).
כפי שראינו במשנה ג, עמי הארץ שנכנסו לבית של חבר ברשות מטמאים משום שהם נוגעים בחפצים, ואישה חשודה אף יותר בכך שהיא משוטטת בבית שכנתה הטהורה וממששת (לעיל משנה ד ולהלן סוף פרק ח). עם זאת נשמר הכבוד ההדדי, ועמי הארץ לא ייגעו בחבר הטהור.
ביטוי אחר לאמון ההדדי הוא ההלכה שבתוספתא: "עם הארץ שבא להזות אין מזין עליו ועל כליו אלא לאחר שלשה ימים, אבל חבר שבא להזות מזין עליו ועל כליו מיד. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים שהיה בחזקת חולין, אבל היה בחזקת אוכלי תרומה מזין עליו מיד ועל כליו משישמר" (פ"ח הי"ב, עמ' 669). עם הארץ ישראל שבא להיטהר מניחים שטעה ולא שמר על עצמו כהלכה, ולכן ממתינים שלושה ימים כדי שיעבור תהליך טהרה מסודר בפיקוח חלקי (תהליך רגיל כולל הזיה ביום השלישי וטבילה והזיה בשביעי). אבל אם הוא כוהן עם הארץ, שבדרך כלל אינו מקפיד על טהרה, מזים עליו מיד משום שחזקה עליו שהוא יודע את ההלכה. עם הארץ חשוד שאינו יודע הלכה, אך לא שהוא מזלזל בה בכוונה ולהכעיס. בסוף משנה ד סיכמנו את ההלכות הנוגעות ליחסים בין החברים, עמי הארץ והכוהנים.
הלכה זו חשובה ביותר מבחינה חברתית. מתברר שקיים בחברה גורם המקפיד ומפקח על עמי הארץ הרוצים להיטהר. במבוא למסכת פרה עמדנו על כך שהכוהנים החזיקו במי החטאת, ומן הסתם הם אלו שאמרו לעם הארץ להמתין, ואולי גם סירבו לטהר מי שהם סברו שמזלזל בדיני הטהרה. החזקת מי החטאת מעניקה אפוא עמדת כוח חברתית של הנהגה והוראה.
טענת "ברי לי" בדרך כלל מתקבלת. כך, למשל, היא עומדת נגד עדות של שניים (לעיל פ"ה מ"ט), וכמובן עומדת גם נגד ספק רגיל (שמא הילך ונגע בשרץ מבלי משים – ראו פירושנו לעיל פ"ג מ"ה), כדברי התוספתא: "כל הטמאות כשעת מציאתן וכן כל מקום מציאתן. אבד מחט שופה ובא ומצאה מלאה חלודה הרי היא בחזקת שופה, עד שיאמר ברי לי שהעלה חלודה. וכן בשרץ, וכן במטלית. הניחה טמאה בזוית זו, ובא ומצא בזוית אחרת, ניטמאת הזוית ראשונה. עד שיאמר בריא לי שנעקרה מכן. נטמאת הזוית שנייה, עד שיאמר ברי לי שלא באת לכאן" (פ"ג ה"ד, עמ' 662). אבל במשנתנו הטענה נדחית מתוקף החזקה שאין אדם עירני מספיק להשגיח ולזכור את תנועות ידיו, אלא אם כן היה מודע לבעיה במהלך פעילותו.
הטיעון שידיים עסקניות הן חוזר במקורות. בדרך כלל אין הוא עומד בניגוד לספק, אלא גורם לטמא אדם שמן הסתם נגע בטומאה (תוס', נידה פ"ו הי"ט, עמ' 648; בבלי, שבת יד ע"א).