המניח את כליו בחלון שלאוליירין – בדפוס וילנא בטעות: אודיארין. המילה היא יוונית, אוליארוס – òλεάριος, ומשמעה שומר בית המרחץ שאחד מתפקידיו הוא לחלק שמן לרוחצים. אבל המונח התגלגל לכלל עובדי בית המרחץ, ובמקרה זה הנכנס לבית המרחץ להניח את בגדיו למשמרת במעין תא או חדר, ותא זה נקרא חלון של אוליירין. רבי אלעזר בן עזריה מטהר וחכמים אומרים עד שיתן לו את המפתח – השומר ייתן ליהודי את מפתח התא שבו חפציו, או חותם – הבגדים יהיו חתומים כך שניכר יהיה אם נגע בהם מישהו, או עד שיעשה – היהודי, סימן – כדי שידע אם נגעו בבגדים. המשנה מניחה שבבית המרחץ רוחצים טמאים, ובעיקר נכרים. בתוספתא שנינו: "המניח כליו בחלונות של אוליארין, נעל וחתם, אף על פי שבא ומצא מפתח פתוח וחותם מקולקל, טהור. חותם שאמרו אפילו טיט אפילו קיסם. המדחם כליו בחלונות של אוליארין [טהורין]22חסר בכתב יד וינה. מפני שהגויים נשאלים עליהן. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אפילו נימה אחת יוצא מהן טמאין שהמדרס מביא טמאה לעצמו בכל שהוא" (פ"ח ה"ח, עמ' 669). אם חלק מהבגד מציץ מהתא יש מקום לחשש שגוי דרך עליו, והגוי נחשב תמיד לזב.
כמו כן: "אמר רבי יהודה מודה רבי אלעזר בן עזריה לחכמים בחלונות של אוליארין שהיו נפתחין זה לתוך זה אם היו כולן נשמטין מהן שהן טמאין וחכמים אומרים בין כך ובין כך טמאין" (תוס', פ"ח ה"ז, עמ' 669). אם מערכת התאים בנויה כך שכאשר פותחים תא אחד כולם נפתחים והבגדים עלולים ליפול מהתא, הם טמאים, אף שכרגע הם במקומם, שמא נפלו והגוי החזירם לתא.
לעומת זאת: "הניח כליו במרחץ ובא ומצאן כל שהן הרי אלו טהורין, ומלמדין אותו שלא יעשה כן בטהרות" (תוס', שם הי"א). כאן הברייתא אינה חוששת לנפילת הבגד, ועד כאן הדברים מתאימים לברייתא לעיל ואפשר להעמידה כרבי אלעזר בן עזריה. אבל מהברייתא גם יוצא שאין זה ראוי לכתחילה, ולפיכך מלמדים אותו לא לנהוג כך. זו אפוא עמדת ביניים בין שני התנאים במשנתנו.
המניח את כליו מגת זו לגת הבאה – בכלי הגת משתמשים רק בגת, ובסיום העונה מצניעים אותם בסביבת הגת. הכלים אינם שמורים ולכאורה יש לחשוש שעם הארץ הטמא ייגע בהם, אבל אין לחשוש לכך משום שבעצם לאיש אין מה לעשות בכלי הגת אלא בזמן העבודה בגת בשנה הבאה. בשאלה במי עוסקת המשנה ראו להלן. כליו טהורין – הנוהַג להטמין את הכלים בסביבת הגת ידוע, ואיש אינו אמור להתפלא על כך או לגעת בכלים כדי לבדקם. ובישראל23ברוב עדי הנוסח המילה מקוצרת וניתן להציע השלמות אחרות, אבל בכתב יד קופמן כתוב בישרא' ועל סמך זאת השלמנו כאשר השלמנו, וכך גם רמב"ם למשנתנו ומפרשים אחרים. – מכאן פירש רמב"ם שהרישא עוסקת בכוהן, ועם הארץ לא ייגע בכלים של כוהן שכן הוא יודע שהבעלים שומר על טהרה, כפי שנראה להלן פ"ח מ"ב. עד שיאמר בליבי היה לשומרם – משפט זה מהווה מפתח להבנת המשנה. רמב"ם פירש, כאמור, שהרישא עוסקת בכוהן שכולם יודעים שהוא שומר טהרה. אבחנה זו מופיעה להלן פ"ח מ"ב. שתי קושיות על פירוש זה. ראשית נושא זה נדון רק בפרק הבא, וקשה שהוא מופיע כבר כאן. יתר על כן, בפרק הבא המשנה מקפידה שלא ליצור את הרושם ששמירת טהרה היא רק עסקם של כוהנים; האבחנה שם היא "אם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהורין", וכן לעיל פ"ה מ"ח (אם הנידה מכירתו שהוא אוכל בתרומה), וכאן הנוסח שונה. לפיכך אנו מפרשים את משנתנו לפי המשנה הבאה. המשנה הבאה עוסקת בבעיה אחרת, בטהרות שאדם "הסיע לבו" מלשמור עליהן. אם מטמין הכלים הוא כוהן הוא בוודאי מתכוון לשמור על הכלים בטהרה, ואם הוא ישראל עליו להצהיר לעצמו בבירור שהוא התכוון שהכלים יישמרו בטהרה. משנתנו כבר אינה עוסקת בכלים שיש חשש שעובר אורח (עם הארץ או נכרי) ייגע בהם, אלא השאלה היא האם הוא עצמו הניח את הכלים בטהרה, כלומר לאחר שטבלם לסוף העונה וייבש אותם בטהרה, או שהניחם כלאחר יד. הכוהן מתורגל וודאי שמר את הכלים בטהרה, אבל ישראל סתם, גם אם הוא חבר ששומר טהרה, אינו חושב על כך כל הזמן, ולכן הכלים טמאים שכן אולי הניח אותם בלי לטהרם קודם. אבל אם הוא יודע בבירור שהניחם בטהרה, הם טהורים.
בתוספתא שנינו: "מי שהיו גיתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן, הלולבין והעדשים מנגבין והן טהורין, העקלין של נוצרין ושל בצבץ צריך לנגב, של חשיפה ושל גמי צריך לישן. כמה הוא מישנן? שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר מגת לגת ומבד לבד" (פי"א הט"ז, עמ' 673; עבודה זרה פ"ח ה"ג, עמ' 473). אם כן, מה שניתן לטהר בקלות מטהרים (ללא טבילה), וכלי קש שבדרך כלל אי אפשר לטהרם נטהרים מעצמם בכך שלא השתמש בהם שנה24"מגת לגת" הוא פחות משנה, שכן עונת הבציר או המסיק נמשכות כל אחת חודשים מספר ובין סוף העונה שעברה לראשית העונה החדשה חולפים רק 9-8 חודשים. בבבלי (עבודה זרה עה ע"א; נידה סה ע"ב) מצוטטת הברייתא ונשאלת השאלה מה בין תנא קמא לר' יוסי, והתירוץ שונה במקצת, ואולי לכך התכוונה הגמרא? הברייתא מצוטטת גם בירו', עבודה זרה פ"ה הי"ד, מה ע"ב.. אם כן התוספתא חולקת על משנתנו וסבורה שהזמן החולף מטהר את הכלים, ואילו משנתנו סבורה שהטומאה הקודמת עדיין בתוקף.