המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו בזמן שהוא – בעל הבית החבר, רואה את הניכנסין ואת היוצאין – אם כן רק עם הארץ נכנס לביתו, והוא כשומר אינו מסתובב בבית, האוכלים והמשקים וכלי חרס פ[ו]תחין טמאין – שמא מישהו מהנכנסים נגע בו, אבל המשכבות והמושבות – משכב ומושב טמאים אם עם הארץ שהוא בחזקת זב ו/או טמא מת ישב עליהם, וכלי חרס מוקפים צמיד פתיל טהורין – כלי חרס כזה מקבל טומאה רק אם פתחוהו. ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מובל – עיניו של השומר מכוסות, כגון שמובילים אותו ואינו יכול להלך לבד1הר"ש פירש שהוא כפות, והרמב"ם שהוא מצורע., אפילו כפות הכל טמא – וכן בתוספתא (פ"ח ה"ז, עמ' 668), אלא ששם נכתב "מוול".
השאלה העיקרית במשנה היא ממה אנו חוששים, מהשומר או מהנכנסים. אם החשש הוא מהנכנסים (כך כנראה פירשו ר"ש, אלבק, קהתי ואחרים) הרי שאין לכך קשר למצבו של השומר. אדרבה, אם הוא כפות ודאי שיכולתו לשמור קטנה יותר, ולמעשה כל ההבדל בין הרישא לסיפא תמוה, הרי אם אין הוא יכול לשמור כהלכה הדין צריך להיות חמור יותר, והמינוח "אפילו" אינו מובן. אין זאת אלא שהדין תלוי בשליטה של בעל הבית. המונח "הנכנסין והיוצאין" הוא ביטוי לכך שבעל הבית רואה את השומר ומשגיח באופן כללי על הבית. במקרה כזה השומר משוטט בבית ושולח ידיו, אך אינו מחטט בארונות. המשכבות והמושבות אינם פתוחים אלא מגולגלים בארונות הקיר ובהם השומר לא ייגע, ועל כל פנים לא יפתח אותם וישב עליהם2בכך סרו קושייתו ודיונו הארוך של הר"ש מדוע אין עם הארץ מטמא מדרס, ועיין שם. . ואכן מינוח זה ("רואה את הנכנסין ואת היוצאין") מופיע במשניות אחרות כביטוי לשליטה של בעל הבית בשטחו (לעיל פ"ו מ"ח; תוס', פ"ז ה"ח; פ"ז הי"ב, עמ' 668). הווה אומר, ביטוי זה חדל מלהיות תיאור והפך למונח משפטי. אין כאן אפוא כל קשר לכניסת זרים לבית. פירוש זה משתלב במקורות שהבאנו לפירוש המשניות הקודמות שאין חוששים לכניסת זרים לבית, כמו ששנינו: "...הנכנס שלא ברשות אפילו עומד בצד טהרות טהורות, וכן בגוי אינו חושש אלא משום יין נסך" (תוס', פ"ח ה"א, עמ' 668). במשנה ח נביא משניות המהלכות ברוח דומה. עמי הארץ מתחשבים בטהורים, ואם הם (החברים) מתנהגים בטהרה בגלוי חזקה ששכניהם עמי הארץ יסייעו להם לשמור על טהרה כמיטב ידיעתם.
החשש הוא אפוא מהשומר, ואם בעל הבית אינו שומר עליו הוא בבחינת נכנס ברשות ויש לחשוש שיחטט בחפצי הבית, למרות מוגבלותו הפיזית.
החצר המשותפת
האפייה והבישול נעשו בחצר המשותפת, וממילא הפכו למעשה לאירוע חברתי משותף. החצר המשותפת כללה חדרי מגורים, "בית" בלשון המקורות, וחצר פתוחה (שגם היא כונתה "חצר"). החצר הייתה שטח משותף, אם כי לעתים החליטו השותפים לחלקה בעקבות דרישה של אחד מהם או עקב סכסוך (משנה, בבא בתרא פ"א מ"א ומ"ג). בחצר המשותפת ניצבו התנור והכיריים ומתקנים נוספים כגון לול לתרנגולות, והשטח היה מצומצם למדי. מתקני הבישול היו לעתים משותפים. יש להניח שלא פעם בישלו הנשים, ובעיקר אפו לחם, בצוותא3ראו למשל פסחים פ"ד מ"ד ועדויות נוספות. (איור 32). הצוותא הייתה נחוצה כדי לחסוך בחום התנור. זאת ועוד, בארץ ישראל אפו לחם פעם בשבוע, כתוצאה מכך היה צורך בתנור גדול דיו שניתן לאפות בו כ- 28 כיכרות4החישוב הוא לפי כיכרות של חצי קב, שהוא מזון אדם ליום (שתי סעודות), ולפי משפחה גרעינית של ארבע נפשות. ראו המבוא למסכת פסחים ופירושנו לפסחים פ"ג מ"ד. . תנור רגיל אינו מכיל כמות כה גדולה של כיכרות, אך ניתן היה לאפות אותם בשניים או בשלושה סבבים. התנור צריך היה אפוא להיות גדול למדי. ביתר ימות השבוע השתמשו בתנור רק באופן חלקי ביותר, שכן להכנת סעודה רגילה אין צורך בתנור כה גדול. נתונים אלו גרמו לכך שהתנור הגדול היה, מן הסתם, משותף. הסקתו הייתה יקרה, והאפייה המשותפת חסכה בהוצאות ההסקה במידה ניכרת. על כן אנו שומעים מהמקורות על עבודה משותפת בהכנת הבצק ובאפייה, או עבודות טחינה משותפות (לעיל מ"ד). כמו כן אנו שומעים על יהודי וגוי המכינים יחדיו בצק (משנה, חלה פ"ג מ"ה)5לצורתו של התנור ראו בראנד, כלי חרס, עמ' תקמג-תרד. (איור 33). הכנה משותפת זו עוררה כמובן שאלות הלכתיות, כגון השאלה כיצד יכולה אשת החבר [=המקפידה על דיני טהרה] להכין מאפה יחד עם אשת עם הארץ (משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט).
עם זאת, הרושם הכללי העולה מהמקורות הוא שלכל משפחה עצמאית היו לפחות כיריים משלה. איננו יכולים לקבוע בשלב זה שלכל אישה (משפחה) היה גם תנור עצמאי, והדבר מחייב בירור. אפשר שההסדר ששלוש נשים אופות בתנור אחד מלמד על מסגרת של משפחה מורחבת, או שמא זה הסדר מיוחד לפסח; אולם ייתכן שלפנינו הסדר רגיל הבא לחסוך בעלות ההסקה של התנור, ובעיקר בצורך להתקין תנור אפייה גדול לכל משפחה.
סיפור מלבב מהווי החצר המשותפת יש בתלמוד הבבלי. לאשתו של רבי חנינא בן דוסא לא היה מה לבשל, ואף על פי כן הדליקה את התנור לבל תתבייש בפני שכנותיה. אחת השכנות ידעה שהתנור ריק ורצתה לבייש את אשת החסיד, לכן הציצה לתנור. נעשה לה נס והתנור התמלא במאכלים (בבלי, תענית כג ע"ב – כד ע"א). כמו כן במשנה להלן: "אמר רבי אלעזר בן פילא, וכי מפני מה רבי עקיבה מטמא וחכמים מטהרין? אלא שהנשים גורגרניות הן שהיא חשודה לגלות את הקדירה שלחברתה
איור 32. אפייה בצוותא. נשים אופות יחדיו, מודל חרס מטיפוס כלי החרס של טנגרה, מוצג במוזאון הלובר. צילם ע' ספראי.
איור 33ב. תנור, ציור קיר מפומפי. שריבר, תמונות, עמ' 129.
לידע מה שהיא מבשלת" (מ"ט; תוס', פ"ח הט"ז, עמ' 669). רבי אלעזר בן פילא מנסח את נימוקו של רבי עקיבא במשפט בוטה. רבי עקיבא עצמו אינו מדגיש את ההיבט המגדרי, שהרי דין גבר עני כדין חברתה של האישה, עם זאת באופן כללי האישה "מואשמת" בחטטנות יתר.
אפשר לכנות זאת "נשים גרגרניות" או חטטניות, ואפשר לראות בכך אות לידידות רבה. זו שאלה של נקודת מבט. סיפורים אלו משקפים חצר שהרכילות והסקרנות הן לחם חוקה, והבישול הפרטי חשוף לעיני השותפים. אין זה מקרה שהנשים מתוארות כרכלניות החיות במשותף ומיוחסות להן תכונות "טובות" של שכנות. עם זאת יש להניח שבפועל שהו הנשים בחצר יותר מהגברים. הגברים הולכים איש לשדהו והנשים עובדות יחד בחצר, חשופות אחת לעיני חברתה6לנשים המרכלות ראו עוד פירושנו לסוטה פ"ו מ"א.. על כן המקורות מרבים לספר על השאלה של חפצים מאישה לחברתה7משנה, שבת כג מ"א; תוס', ביצה פ"ד הכ"ה; בבלי, בבא מציעא עה ע"א; ויקרא רבה, יז ב, עמ' שעג., והדבר נחשב לחיי נפש של האישה ובלעדיו אין לה חיים (תוס', כתובות פ"ז ה"ד).
מכל מקום, עדויות רבות משיחות לפי תומן על נשים העובדות במשותף. במיוחד נזכרת האפייה המשותפת (משנה, פסחים פ"ג מ"ד; שביעית פ"ה מ"ט ועוד), והנשים מתוארות כעובדות בצוותא. הקִרבה הובילה לשימוש משותף בתנור, כפי שעולה גם ממשנתנו.
נשים סקרניות ומחטטות, אבל גם מנהלות חיי חברה ערים יותר, ועוזרות זו לזו. גברים ממושמעים יותר ופורמליסטיים יותר. גבר בבית זר הוא רק בתפקיד שומר, או גנב. נשים אינן זרות אחת בבית חברתה, ואפילו נשות חברים ונשות עמי הארץ מיודדות יותר מאשר חבר לחבר. מה שחכמים הגדירו כ"גרגרנות" הגדירו הנשים כידידות אמת, ויחסי רעות ושיתוף פעולה.
דוגמה אחרת להווי החצר המשותפת היא היחס לתינוק: "תינוק שנמצא עומד בצד כיפת של בצק, בצד חבית של משקין, רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין, שדרך תינוק לטפח. רבי יוסי אומר, אם יכול לפשוט ידיו וליגע טמא, ואם לאו טהור" (תוס', פ"ג הי"ב, עמ' 663). גם כאן החשש הוא שהתינוק נגע במשקין הטמאים וטימא את עצמו ואת הבצק, ורבי יוסי מתחשב בנסיבות ובוחן אם התינוק שאינו זז אלא מעט יכול לגעת בשני הדברים.
התוספתא ממשיכה: "יתר על כן אמר רבי יוסי, נמצא רחוק מן העסה, אף על פי שבצק בידו טהור, שאני אומר אחר נטל ונתן לו. ואם אמר ברור לי שלא בא אדם לכן, טמא" (שם הי"ג). הדינים השונים נוגעים לתינוק, ובתוספתא הם מנויים בשיטה מאורגנת: "ארבע ספיקות אמרו חכמים בתינוק. הניחתו אמו ובאת ונמצאת כמו שהוא, טהור. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים, בזמן שהניחתו מלוכלך. אבל הניחתו נקי, טמא, מפני שהנשים נדות מגפפות אותו ומנשקות אותו. אמר לו כדבריך אפילו הניחתו מלוכלך נמי, מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה" (שם ה"ח). התינוק בחצר, ללא השגחה מיוחדת. כל תושבי החצר, בעיקר הנשים, משחקים עמו ומלטפים אותו, ואמו אינה יודעת על כך, אף שגם היא מן הסתם בחצר. העוברים והשבים שומרים על התינוק ומעבירים אותו ממקום למקום כדי שלא יינזק בחצר. התינוק זוחל (אם הוא בוגר דיו) ממקום למקום, אוכל ממה שידו משגת, בשלום, בשלווה ובידידות. כאלה הם פני החברה בחצר המשותפת.