ממשנה ו עד סוף הפרק זו יחידה שלמה של רשות היחיד והרבים, ובעיקר היא מסבירה ומדגימה מהי רשות הרבים ומהי רשות היחיד לעניין טומאה.
ספק רשות היחיד טמא עד שיאמר לא נגעתי ספק רשות הרבים טהור עד שיאמר נגעתי – המשנה חוזרת פעם נוספת על הכלל היסודי עם תוספת קטנה מכלל אחר המשיק לכלל זה.
איזו היא רשות היחיד – כך בעדי הנוסח הטובים34לאו, פרמא, דפוס ראשון, כתב יד מינכן., אבל בדפוס וילנא נדפס בטעות "הרבים", שבילי בית גולגול וכן כיוצא בהן רשות היחיד לשבת – כנראה יש לה גדרות, אחרת לא הייתה רשות היחיד לשבת. איננו יודעים לזהות את בית גולגול (או בית גלגל). ורשות הרבים לטומאה – משום שהולכים בהם רבים. לפי ההמשך שבילי בית גלגל הם רשות היחיד. הדרכים הכפריות בארץ, באזורים ההרריים, הייתה להן גדר אחת וקיר תמך מהצד השני, או גדרות משני הצדדים35לתיאור הדרכים ראו הנספח למסכת דמאי, וראו דר, התפרוסת, עמ' 229-196.. דרכים כאלו הן רשות היחיד לשבת (איור 17. הניסוח של המשנה הוא לשיטת רבי אליעזר, ולכן שבילי בית גלגל הם "רשות היחיד". לדעתו של קליין בית גלגל היא בגליל. הטיעון מפותל ומסופק, ולדעתנו אין בו ראיה של ממש36
קליין, ספר היישוב, עמ' 13; הנ"ל, ארץ הגליל, עמ' 12.. בית גלגל הוא כנראה שם מקום, אך בארץ ידועים אתרים מספר בשם זה, בעמק יריחו, במישור החוף ועוד. יש לציין שאחד השדות של בבתא, שהזכרנו במשנה הקודמת, ושהיה להם שם פרטי (ומכאן שהם רשות היחיד לטומאה), היה בית גלגלה, ואולי שבילי בית גלגל נקראים על שמו.
עבור קדמונינו הדוגמה הספיקה להסבר ההלכה, ועבורנו ההלכה משמשת לזיהוי (מסופק) של המקום. הבבלי אומר: "שבילי בית גילגול וכיוצא בהן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ואיזהו שבילי בית גילגול? אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט" (עירובין כב ע"ב). הבבלי ממשיך ואומר ששביל (דרך) שאינו נוח נקרא "דרך היחיד". שבילי בית גלגל היו אפוא מפותלים ובלתי נוחים.
איור 17ב. דרך חצובה, מובילה למערת חריטון (תקופה ביזנטית). צילמה א' ספראי-ליאון באתר.
אמר רבי אלעזר לא הוזכרו שבילי בית גולגול אלא שהן רשות היחיד לכך ולכך – רבי אלעזר (מן הסתם רבי אלעזר ברבי שמעון) מכיר את הקביעה בדבר "בית גולגול", אבל הוא (וחבריו) מתלבטים על איזה עניין מדובר. כלומר לפניהם משנה קדומה תלושה, והם מתלבטים לאיזה עניין נאמרה.
השבילים המפלשים לבורות ולשיחים – בדפוסים מאוחרים נוסף "ולמערות", ולגיתות רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה – בשבילים כאלה הולכים רבים, אך יש להם גדרות מכאן ומכאן, וכנראה גם תחומים בסופם, כך שיש להם שלושה קירות והם רשות היחיד לשבת37להגדרת רשות הרבים לשבת ראו עירובין פ"א מ"א ופירושנו לה. מבואות שאין להם סוף תָחום אינם רשות הרבים עד שיותקן להם פתח בנוי בשני צדדיהם.. לפי ההקשר של המשנה גם שבילי בית גולגול מגיעים לבור, שיח, מערה או שדה גדור, אחרת לא היו רשות היחיד לשבת, ולדעת רבי אליעזר גם לא רשות היחיד לטומאה. כאמור לעיל היה לבבתא שדה שנקרא בית גלגלה; ייתכן שנקרא כך משום שהושקה בגלגל, שהוא מתקן ידוע לשאיבת מים (איור 18). מכל מקום,
איור 18א. גלגל גדול לשאיבת מים בצפון סוריה. מתוך רייפנברג, המזרע והישימון, עמ' 63.
איור 18ב. גלגל האנטיליה על נהר חמת. רייפנברג, שם, עמ' 40.
איור 18ג. רבקה שואבת מים עם מכשיר גלגלת. ציור פסיפס על קיר כנסיית מריה מיורה ברומא. ראו קרפ, כנסיית מריה מיורה.
איור 18ד. בור עם התקן לגלגלת בדרך לחריטון, צילמה א ליאון.
איור 18ה. חולית בור עם התקן לגלגלת, מוזיאון קוס, צילם ע' ספראי.
אולי שבילי בית גלגל הם שבילים שהגיעו לשדה כזה או לשדה שמושקה מבור מים גדול בגלגל לשאיבת מים.
רשות היחיד ו"רשות הרבים" הם מונחים מתחום הרֵאליה של ממונות. רשות היחיד שייכת לאדם או לשותפים ספורים, ורשות הרבים לציבור, אבל המונחים הועתקו למציאות משפטית ומשמשים בזיקה למשמעותם המילולית, והותאמו לכל הלכה לחוד.
לצורך דיני שבת רשות היחיד היא שטח שיש לו גדרות רֵאליים ובעלות משותפת, ודי בבעלות משותפת ברובד סמלי בלבד. לצורך דיני טומאה – רשות היחיד היא שטח שמהלכים בו בודדים בלבד, וכפי שנראה דרך או מעבר ללא מוצא הם רשות היחיד משום שהגדרה זו מבטיחה שלא ייכנס לתוכו ציבור גדול. בדיני ממונות רשות היחיד שייכת לבעלים לעניין בעלות, אחריות לנזיקין וזכות השימוש לכל עניין ודבר.
העיקרון של מעבר מפולש ההופך את השטח למעבר ציבורי חוזר גם בהלכות אחרות, כגון "כל הלשכות שבית המקדש רשות היחיד לשבת, ורשות היחיד לטומאה, חוץ מלשכת יין ושמן שיש לה שני פתחים זה נגד זה, שהיא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה... רבי יהודה אומר: כל לשכה שבמקדש שיש לה שני פתחים זה כנגד זה, כגון שערי עזרה, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה" (תוס', יומא פ"א ה"ג).
לשכות בית המקדש הובאו להדגמת ההלכה. פעמים מספר השתמשו תנאים במקדש כמודל להדגמת הלכות או לקביעתן וכמודל להסברת הלכות. כך, למשל, המשנה בנגעים (פ"א מ"א), מדור אושא, קובעת שאחד מגווני הנגעים הוא "כסיד ההיכל"; מן הסתם בדור אושא כבר לא ידע איש מה היה הגוון המדויק של סיד ההיכל, החלוקה היא אפוא ספרותית יותר מהלכתית-מעשית. בתנאים אלו ברור שהמשנה אינה מעניקה כלי עזר להגדרת הנגעים, אלא היא תיאור ספרותי. ההיזקקות לגוון של צבע המקדש נוסחה מן הסתם כשבית המקדש היה קיים, או שזיכרונו עדיין היה מוחשי, אך לאחר מכן הפכה למטבע לשון ספרותי ואידאולוגי. כמו כן "מקדח גדול של לשכה" (משנה, כלים פי"ז מי"ב; אהלות פי"ג מ"א; פ"ב מ"ג), שהוא הגדרה לעובי מקדח של רופאים והמקדש הוא מודל לו, וכן גובה הסוכה וגובה המבוי, שהם כפתחו של אולם (ראו פירושנו לסוכה פ"א מ"א ותוס', עירובין פ"א ה"א).
מכל מקום, שני פתחים זה כנגד זה מגדירים את רשות הרבים לטומאה. כן שנינו לעיל: "בסילקי שפותחין אותה בימים ונועלין אותה בלילות, כל זמן שהיא פתוחה רשות הרבים, נעולה רשות היחיד. נמצאת אומר ביום טהורה, ובלילה טמאה. בסילקי שפתחיה מכוונין זה כנגד זה, וכן סטיו שהוא גדר מכן ומכן, וריוח בין העמודים, רבי יהודה אומר אם עומד בצד זה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בצד אחר, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ואם לאו רשות היחיד לכך ולכך" (תוס', פ"ז הי"ב, עמ' 668, וראו במשנה ח), וכן: "היו שם שדות ברות, אם היה עומד בצד הזה וראה את הנכנסין ואת היוצאין בצד הלז, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה" (תוס', שם ה"ח). המעבר הוא אפוא מרכיב הכרחי; הוא אמנם קרוב לעניין השימוש הציבורי אך בפועל אינו זהה לו. ייתכן שיהא אולם ציבורי שאינו משמש למעבר, אך חכמים ראו בעניין אפשרות השימוש למעבר מרכיב הכרחי להגדרת שטח כרשות הרבים לטומאה.
מצד שני, האפשרות של הבעל לראות את שני הצדדים מעניקה למעבר אופי של שטח פרטי יותר. עדיין הוא רשות רבים לטומאה, אך רשות יחיד לשבת. זו ההסתייגות של רבי יהודה.
הירושלמי מציע שרשות הרבים (לשבת) היא רק כשמפולשת מסוף העולם ועד קצהו, ולדעה זו של ריש לקיש אין רשות הרבים בעולם הזה. הסוגיה שם מקשה ממשנתנו, וכנראה מבינה שעניין הפילוש משותף לשבת ולטומאה (ירו', עירובין פ"ח ה"ח, כה ע"ב). המונח "מפולש מסוף העולם ועד קצהו" הוא הגזמה, אך עצם העיקרון משותף היה לשבת ולטומאה, אם כי בשינוי מה. מה שהביא את הירושלמי להסבר זה הוא כמובן הרצון לצמצם את חומרת האיסור של טלטול בשבת, וההסבר המוצע הוא עקיפה משפטית, אך העקיפה מבוססת על הנחות משפטיות מקובלות ומרחיבה אותן עד אבסורד.
בתוספתא מובאים עוד פרטים המרכיבים את הרשימה של מקומות שהם רשות הרבים או היחיד לעניין טומאה: "יש דברים ברשות הרבים ועשאום כרשות היחיד. קופה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים והטומאה בתוכה [ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור הכניסו ידו לתוכה38דולג בכתב יד וינה מפאת הדומות.], ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא" (פ"ז ה"ב, עמ' 667). הקופה מבחוץ היא רשות הרבים, אך בגלל גובהה עשו את תוכה לרשות היחיד. הדוגמה לכך היא ההלכה הבאה: "אם היתה כפישה וככר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתן בתוכה, ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טהור. הכניס ידו לתוכה, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טמא" (תוס', שם ה"ג). פנים הקופה הוא אפוא במעמד ביניים, ולכן אם נתן לתוכה את ידו טמא שכן יש כאן ספק נגיעה, אבל אם חפץ התרומה בתוכה וספק אם נגע בדפנותיה הוא טהור. ההלכה בעניין, אפוא, איננה לכידה, וניכר שתקדימים שונים עיצבו הלכות מנוגדות.
הדוגמה בתוספתא מרחיבה את ההלכה שבמשנה ו לעיל. המשנה עסקה באילן וחנות. חנות היא מבנה ממש ואילן הוא מבנה חלקי, והתוספתא מרחיבה את ההלכה על קופה, כלומר כלי רגיל.
כמו כן: "חמור ברשות הרבים, גבוה עשרה טפחים, טומאה נתונה על גביו [ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא. סלע ברשות הרבים, גבוה עשרה טפחים, וטומאה נתונה על גביו]39גם כאן דולג בכתב יד וינה מפאת הדומות., ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טהור. עלה לראשו, ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא" (תוס', פ"ז ה"ד, עמ' 667). החמור הוא בסיס שעליו הציבו חפצים, וידועים הם רחיים של חמור40ליברמן, מחקרים, עמ' 390-383, והדברים פשוטים. שניצבו על בסיס אבן (איור 19). גב החמור הוא רשות היחיד, גב הסלע רשות הרבים, ואם עמד עליו הוא רשות היחיד. ההבדלים הם עדינים, וספק אם יש כאן הלכה לכידה. כמו כן: "כלים שטוחין ברשות היחיד, למעלה מעשרה טפחים טהורין, דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר: אפילו למעלה ממאה אמות טמאים" (תוס', פ"ט ה"י, עמ' 670). רבי יהודה חולק אפוא על מה ששנינו לעיל וחושב שקופה כזאת היא חלק מרשות הרבים, שכן היא ניצבת ברשות הרבים. האם לדעתו גם לעניין שבת הקופה היא אותה רשות כמו הרצפה? על כך אין תשובה.
איור 19א. רחיים של חמור. מתוך ריינך, תמונות ב, עמ' 235.
איור 19ב. רחיים של חמור. סגרדו, סעודה.
איור 19ג. ריחים ידניות צילם י' לביא בקצרין.
איור 19ד. ריחיים ידניות (של יד). צייר ושחזר ש' באר, תמונות.
איור 19ה. ריחיים של חמור רתומות לסוס. מתוך זינגר, טכנולוגיה, עמ' 78 (ראו גם לעיל איור 2 ולהלן איור 29).