לפרק מבנה מעניין: הלכה המנוסחת בכלל ומשפט קזואיסטי המדגים אותו, כך במשנה א וכך פחות או יותר במשניות הבאות. בפירושנו למשנה ד נראה שהבבלי מזכיר רק את המקרה ולא את הכלל, וכנראה חלק על הכלל כתוצאה ממסורת הלכתית חולקת, מכאן שהדוגמה והכלל נוצרו בנפרד ולא יחדיו.
פרק ו משנה אמקום שהיה רשות היחיד ונעשה רשות הרבים – ההגדרות של "רשות היחיד" ו"רשות הרבים" לעניין טומאה תידונה להלן במשנה ו. רשות יחיד יכולה להפוך לרשות רבים בזמן קצר. די אם שערי הכיכר או המעבר המקורה נפתחים והיא הופכת לרשות הרבים, ודי אם שערי המעבר נסגרים והוא הופך לרשות היחיד, כדברי התוספתא (שנפרש להלן במשנה ו): "בסילקי שפותחין אותה בימים ונועלין אותה בלילות, כל זמן שהיא פתוחה רשות הרבים, נעולה רשות היחיד. נמצאת אומר ביום טהורה, ובלילה טמאה. בסילקי שפתחיה מכוונין זה כנגד זה, וכן סטיו שהוא גדר מכן ומכן, וריוח בין העמודים, רבי יהודה אומר אם עומד בצד זה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בצד אחר, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ואם לאו רשות היחיד לכך ולכך" (פ"ז הי"ב, עמ' 668). דוגמה נוספת תובא להלן.
חזר ונעשה רשות היחיד כשהוא רשות היחיד ספיקו טמא – הכלל הבסיסי שספק ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור חוזר ונשנה בסדרת משניות1פ"ד מ"ה (בהסתייגות מה); שם מ"ז; שם מי"א; פ"ה מ"א; שם מ"ג; שם מ"ד; שם מ"ז; שם מ"ט; להלן פ"ו מ"ד; מ"ו.; בכל פעם נשנה הכלל הבסיסי, אבל המשנה מוסיפה פרט כלשהו. כאן הפרט הנוסף הוא שדינה של אותה טומאה משתנה אם נשתנה הסטטוס המשפטי של התחום שהיא נמצאת בו. כל חזרה כזאת מעידה על עריכה אחרת. חשוב להעיר שבמשנתנו הכלל מוחלט ואיננו תלוי בכללים אחרים, כגון "שיש בו דעת להישאל". כשהוא רשות הרבים ספיקו טהור – שכן ספק ברשות הרבים טהור. עד כאן הכלל, ומכאן ואילך דוגמה לו2ראו הערתנו בראשית הפרק.. המסכן – המסוכן, חולה שמצבו אנוש, ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרשות היחיד כשהוא רשות היחיד ספיקו טמא – המקרה מסופר בתוספתא שהובאה בפירוש הפרק הקודם (מ"ו): "מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגיניסר לחמתן, והיו הכתות מתחלפות עליו, ובאחרונה נמצא מת בידן. ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאו אלא כת האחרונה בלבד" (פ"ו ה"ז, עמ' 666). החולה היה חי ומת בזמן המסע, לכן יש לפרש שמת רק לאחרונה. כשהוא רשות הרבים ספיקו טהור – אם התגלה שמת מניחים שמת רק עתה, ורק הנוגעים בו לאחרונה טמאים, ואם התגלה מותו ברשות היחיד יש להניח שהוא טמא למפרע. רבי שמעון אומר רשות הרבים מפסקת – לפי רבי שמעון אם מותו התגלה ברשות היחיד השנייה הוא טמא מאז כניסתו לרשות הרבים הראשונה. שתי דרכים להבנת דברי רבי שמעון. דרך אחת היא שהוא חולק על חכמים. לדעתם אם נכנס לרשות היחיד הוא טמא למפרע, מאז כניסתו לרשות היחיד בפעם הראשונה. הדרך השנייה היא שרבי שמעון רק מפרש את דברי חכמים, וכך מפרש הר"ש. התוספתא מפרשת במפורש שרבי שמעון חולק על חכמים: "המסוכן הנתון לחנות3בחנות, וזהו חילוף ב-ל הרגיל בספרות. ראו דברי ליברמן, חילוף. ונכנס לסטיו, טהור. הוציאוהו מסטיו והחזירוהו לחנות שנייה, טמא, ורבי שמעון מטהר, שהיה רבי שמעון אומר, רשות הרבים מפסקת למפרע, שאינו יכול לומר מת היה ברשות היחיד וחיה ברשות הרבים" (פ"ז ה"א, עמ' 667). החנות היא רשות היחיד, והסטיו, הוא טור העמודים, הוא רשות הרבים (להלן מ"י). החנות נמצאת לאורך הרחוב, ובינה לבין הרחוב טור עמודים (איור 16) מבנה זה מקובל היה בפוליס הרומית. המת הוצא והוחזר. לפי חכמים הוא נחשב למת
איור 16א. רחוב החנויות בבית שאן. בין הרחוב ולפני החנויות, טור עמודים (סטיו). כך נוצרה חנטת ולפניה סטיו. צילמה א' ממן.
איור 16ב. החנות בגמלה (של נחתום) פתוחה לרחוב ללא סטיו. צילמה ד' ספראי.
(שנגיעה בו מטמאת) מכניסתו לחנות הראשונה, ולפי רבי שמעון מכניסתו לחנות השנייה. חכמים נוקטים בגישה פורמליסטית לחלוטין: "ספק ברשות היחיד טמא" (למפרע). רבי שמעון גם הוא נוקט בדרך פורמליסטית, אבל מתחשב יותר בנסיבות. הרי אילו התגלה ברשות הרבים היה נחשב לטמא רק מרגע הגילוי, והרי זה כאילו היה חי ברגע כניסתו לרשות הרבים; מעברו חזרה לרשות היחיד אינו יכול להתפרש כמוות למפרע מלפני בואו לרשות הרבים.
ההלכה מדגישה את הצד הפורמלי. לא הנסיבות קובעות, אלא המיקום הפורמלי. כגישה חילופית ניתן היה להציע התחשבות במצבו הרפואי בתחילת המסע. בדרך דומה מהלכת משנה אחרת: "מן המודיעית ולפנים נאמנין על כלי חרס, מן המודיעית ולחוץ אין נאמנין. כיצד? הקדר שהוא מוכר הקדירות נכנס לפנים מן המודיעית, הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחים נאמן. יצא, אינו נאמן" (חגיגה פ"ג מ"ה). עמי הארץ נאמנים על טהרת קודש; מה שהוא ממודיעין ופנימה נחשב כראוי להיות מובא למקדש, ועמי הארץ נאמנים לומר שנשמר בטהרה. אבל עמי הארץ אינם נאמנים על טהרת תרומה, לכן אם הקדר מחוץ לתחום אין הוא נאמן, ואם חדר לתחום ירושלים (מעבר למודיעין) הוא טהור והכלים טהורים, ומי שלקח ממנו נחשב לטהור, אף על פי שבאופן ממשי לא חל שום שינוי בכלים עצמם. זו נאמנות פורמלית שאינה מבוססת על שינוי מעשי. זו למעשה פיקציה משפטית כשהמשפט יוצר מציאות וירטואלית שאין לה ביטוי בעולם המעשה, אבל יש לה תוקף הלכתי כאילו הייתה מעשה של ממש.
מהתוספתא ברור שרבי שמעון חולק על חכמים, וכך יש לפרש את המשנה.
תוספתא אהלות (פ"ד ה"י, עמ' 601) מציגה אותה גישה הלכתית כמו משנתנו. זו דעת התוספתא, אבל במשנה שם רבי עקיבא ורבי ישמעאל מסכימים שהדם שעליו מדובר טמא, ואינם מבחינים בין רשות הרבים לרשות היחיד. בכך הם מציגים עמדה שונה מזו של משנתנו שלפיה תמיד טמא, עמדה זהה לזו של רבי עקיבא ורבי ישמעאל באהלות.
בעיה נוספת הקרובה למשנתנו נדונה במסכת מקואות: "1. מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמאות. 2. במה דברים אמורים? בטומאה חמורה, אבל בטומאה קלה, כגון אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאים, בא ראשו ורובו במים שאובים, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין, וירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל, אפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו; שני מקואות, אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו, טבל באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל, ספיקו טהור. 4. רבי יוסי מטמא, שרבי יוסי אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר. אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור" (פ"ב מ"ב). ההלכה הראשונה חולקת על משנתנו וקובעת שהמקווה נחשב תמיד לבלתי טהור למפרע. אין זו ממש מחלוקת, אלא התחשבות בנסיבות. המת נפטר ברגע מסוים שאיננו יודעים מתי התחולל, אבל מקווה שהוא חסר היה מן הסתם חסר גם לפני זמן, ולכן איננו טהור למפרע.
בהמשך התוספתא יש שתי הבחנות שאינן במשנתנו. הבחנה אחת היא שכל הכלל שבמשנה (במקואות) הוא רק בטומאה חמורה, אבל בטומאה קלה תמיד טמא רק מרגע הגילוי4במשנה יש רשימה של טהרות קלות המוגדרות "מדברי סופרים", ראו פירושנו לעיל פ"ד מי"א.. ההבחנה השנייה היא של רבי יוסי, שבמקרה כזה של ספק העמד דבר על חזקתו. אם היה טמא קודם – נשאר טמא, ואם היה בעבר טהור – נשאר טהור. שתי ההסתייגויות האחרונות אינן במשנתנו, וכפשוטה אין משנתנו מקבלת אותן. היא סוברת כחכמים, וחולקת על משנת מקואות. עם זאת, בדוחק אפשר גם לומר שמשנתנו עוסקת בטומאה חמורה בלבד, שהרי מדובר במת. ברם המת (המסוכן) שבסיפור הוא רק דוגמה לכלל, וכפשוטה אין במשנה הבדל ברמת הטומאה וההלכה קבועה תמיד, אף שאין היא אומרת זאת במפורש.
אם כן, אפשר להעמיד את משנתנו במקרים שונים מאשר משנת מקואות, אבל כפשוטה זו מחלוקת. ואכן, גם בתוספתא יש מחלוקת: "מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל הטהרות שנעשו על גביו, בין שמקוה זה ברשות הרבים בין שמקוה זה ברשות היחיד, טמאות למפרע. רבי שמעון אומר, ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור" (מקואות פ"א הט"ז, עמ' 653). משנתנו היא אפוא כדעת רבי שמעון ותומכיו, אלא שרבי שמעון חולק על פרט פורמליסטי אחד.
עוד בתוספתא טהרות: "1. שני רוקין, אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהן, או שנשאו על גבי החרס, רבי יהודה אומר, כיון שנתלש עליו נעשה עליו רשות היחיד. 2. אחד רשות היחיד ואחד רשות הרבים, תולין. 3. היו נגובין או שהסיטן בקיסם, ברשות היחיד תולין וברשות הרבים טהור. 4. רבי יוסי הגלילי אומר, ברשות היחיד שורפן. היה רוק יחידי, ספק נגע ספק לא נגע, ספק הסיט ספק לא הסיט, ברשות היחיד תולין ברשות הרבים טהור. 5. רבי יוסי אומר, ברשות היחיד שורפין" (פ"ה ה"ה, עמ' 664). בתוספתא זאת סדרת עמדות. ההלכה הראשונה עוסקת בהגדרה מהי רשות היחיד. ההלכה השנייה קובעת שבשתי הרשויות טמא מספק, והרי זו דעה שלישית. ההלכה השלישית היא שיש הבדל בין לח ליבש. בלח תמיד תולים, וביבש ברשות היחיד תולים וברשות הרבים טהור. כך גם סובר רבי יוסי הגלילי (4). אבחנה כזאת הופיע לעיל (פ"ד מ"ו), ורבי יוסי מציג עמדת ביניים נוספת שבלח ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור, ובכך חוזר לעמדה של משנתנו.
אם כן, הכלל שבמשנתנו שנוי במחלוקת ויש מי שסובר שספק ברשות הרבים טמא. חכמי דור יבנה סברו שטמא, ובין חכמי דור אושא יש מחלוקת. בנוסף למחלוקת היסודית יש סדרת עמדות ביניים שבשתי הרשויות טמא מספק, או שברשות היחיד ספק וברשות הרבים טהור, ואבחנה בין לח ויבש ובין רוק אחד לשני רוקים, ראו לעיל פירושנו לפ"ה מ"א.
משנתנו אינה מבחינה בין מקרה שיש בו דעת להישאל ובין מקרה שאין בו דעת להישאל, אבל בתוספתא יש צירוף של שני הכללים:
1. ירדו שנים וטבלו בשניהם, אחד אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה, הטובל מטומאה חמורה טמא, מטומאה קלה טהור. 2. אחד הטמא טומאה חמורה ואחד המיקר, הטובל מטומאה חמורה טמא, והמיקר טהור. 3. אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר, שניהם תלויין. 4. למה זה דומה, לשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, והלכו שנים בשניהן ועשה טהרות, באחד יש בו דעת לשאול ובאחד אין בו דעת לשאול, ברשות היחיד שניהן תלויין, וברשות הרבים את שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא ושאין בו דעת לשאול ספיקו טהור (מקואות פ"ב ה"י, עמ' 655-654). המקרים הראשונים (3-1) הם כמשנת מקואות שציטטנו, כולל שתי ההסתייגויות. אין הבדל בין רשות הרבים לרשות היחיד, אבל יש הבדל בין טומאה חמורה לטומאה קלה (1). בטומאה חמורה טמא, ובקלה טהור. המיקר, הוא מי שטובל לקרר את גופו והוא טהור, אדם כזה נשאר טהור (בחזקתו) כשיטת רבי יוסי במשנת מקואות. ההלכה השלישית קשה והיא משקפת כנראה דעה חולקת שגם הטובל מטומאה קלה הוא ספק טמא (תלוי), וגם אין אומרים העמד דבר על חזקתו, אלא טמא מספק. לאחר מכן נקבע שכל ההלכות שבמשנתנו הן ברשות הרבים, וברשות היחיד שניהם טמאים מספק. המקווה נתפס אפוא כרשות היחיד ולכן ספקו תמיד ספק טמא (תלוי), וברשות הרבים בשיש בו דעת להישאל ספקו טהור, ומשנתנו (משנת טהרות) היא באין בו דעת להישאל, ואילו באדם בוגר רגיל, שיש בו דעת להישאל, ספקו טמא.
כרגיל, התוספתא יוצרת היררכיה בין הכללים5ראו על כך במבוא למסכתנו ולמסכת אהלות, ולעיל פ"ד מ"ה ומ"ח.. אבל אגב התיאור ההיררכי סותרת ההלכה הרביעית את קודמותיה. כך, למשל, ההלכה הראשונה אינה מדברת על אדם שאין בו דעת להישאל, שאז צריך היה להיות ספקו טהור, ואיננה בשיש בו דעת להישאל, שאז צריך היה להיות תמיד טמא, גם בטומאה קלה. הניסיון לשלב בין הכללים מוביל לסתירות, שכן הוא מאוחר ויש בו ניסיון לאלץ את המקורות הקדומים להכיל בתוכם אבחנות מחודשות.
עם כל זאת, הכלל שספק ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור הוא הכלל המקובל, ה"קנוני", אף על פי שיש עליו מחלוקות וסדרת הסתייגויות.