מי שישב ברשות הרבים ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע ברוקו – יש כאן ספק ברשות הרבים, שהרי איננו יודעים אם הנוגע או הרוקק טמאים. אבל רוב הציבור לא שמרו על דיני טהרה, ולכן יש להניח שהאיש טמא17הרמב"ם אומר שהיושב ברשות הרבים הוא "סכל", ואולי התכוון שאין בו דעת להישאל. זאת לפי הגישה המנסה לתאם בין הכללים: ברשות הרבים כשאין בו דעת להישאל טהור, אבל ספק רוקין טמא, לכן בבגדים הלך אחר הרוב.. על רוקו שורפין את התרומה – שכן שנינו לעיל (פ"ד מ"ה) שעל ספק רוקין שורפים את התרומה. לעיל ראינו כי יש החולקים על קביעה זו (פ"ד מ"ו). ועל בגדיו הולכין אחר הרוק – וכן בכתבי היד הטובים (לאו, פרמא), אבל בדפוס ראשון, בכתב יד מינכן ובשני קטעי גניזה "הרוב", וכן גרסו הרמב"ם והר"ש, וכן הנוסח בתוספתא (פ"ו הי"א, עמ' 666), אם כי הר"ש התקשה בגרסה זו (להלן). הנוסחה של הרוב נראית ברורה, ואזי ההבדל הוא בין אדם לבגדים. אבל עדיין תישאל השאלה למה יהיה הבדל בין אדם לבגדים. יתר על כן, הנוסחה "אחר הרוב" היא הפשוטה ואיש לא היה מתקן נוסחה פשוטה לנוסחה בלתי מובנת. לפי נוסחת כתב היד הכוונה שגם בגדיו טמאים כמו אם נגע רוק באדם, וההסבר קשה. ישן ברשות הרבים ועמד – ספק אם היה מגע וספק מי נגע בו, כליו טמאין מדרס דברי רבי מאיר – אף על פי שיש כאן שני ספקות, וחכמים מטהרין – לפי הכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן ואיננו חוששין לעבר (לעיל פ"ג מ"ה).
נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת רבי מאיר מטהר – ודאי נגיעה אבל ספק טומאה, רבי מאיר מפעיל במקרה זה את הכלל שאיננו חוששים לעבר, וחכמים מטמין שכל הטמאות כשעת מציאתן – כרגע הוא מת ומטמא, ואין ספק שהייתה נגיעה, לכן הנגיעה מטמאת. כבר הר"ש חש שרבי מאיר סותר את רוח דבריו שברישא, אלא שברישא היו שני ספקות (ספק נגע וספק טמא), ואילו כאן זהו ספק אחד, וחכמים שברישא טיהרו משום שאין כאן נגיעה ודאית והטומאות כשעת מציאתן, ואילו בסיפא יש ודאי נגיעה, ובשעת המציאה (הבירור) האיש מת ומטמא.
שנינו בתוספתא: "ספק רשות הרבים טהור, וחכמים מטמאין, שכל הטומאות כשעת מציאתן. מודים חכמים לרבי מאיר שאם ראהו חי מבערב, אף על פי שהוא בא שחרית ומצאו מת, טהור, מפני שזה ספק רשות הרבים" (פ"ו ה"ח, עמ' 666). הניסוח "ספק רשות הרבים טהור" נשמע ככלל כללי, אבל הוא מוסב רק על המקרה הפרטי שלנו, ועל הצירוף של רשות הרבים ושעת מציאתן. לפי התוספתא המחלוקת מצומצמת למקרה שאיננו יודעים מתי האיש מת, אבל אם בערב היה חי אנו רשאים להניח שהנגיעה הייתה בהיותו עדיין חי. התוספתא גם מדגישה שהמעשה אירע ברשות הרבים, מעין הסיפור שיובא להלן, וכן: "ישן על גבי אבן ברשות הרבים, בשחר ומצא עליה שרץ או רוק, רבי מאיר מטהר מפני שספק רשות הרבים טהור, וחכמים מטמאין, שכל הטומאות כשעת מציאתן. ומודים חכמים לרבי מאיר שאם ראוה נקייה אף על פי שהוא בא שחרית ומצא עליה שרץ או רוק שהוא טהור, שזה ספק רשות הרבים" (תוס', פ"ו ה"ט, עמ' 666). הלכה זו זהה לקודמתה, ומשתמשת ברוק כדוגמה.
המרכיב של אין/יש בו דעת להישאל אינו מופיע במשנה, וכפשוטו לא ראתה בו המשנה גורם מכונן. רק הברייתות מהתוספתא שהבאנו לעיל מחברות בין השניים (תוס', מקואות פ"ב ה"י, עמ' 654; טהרות פ"ו הי"ז, עמ' 667).
בתוספתא מובא סיפור מעניין המדגים את ההסכמה בין רבי מאיר לבין חכמים במשנתנו: "מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגיניסר לחמתן, והיו הכתות מתחלפות עליו, ובאחרונה נמצא מת בידן. ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאו אלא כת האחרונה בלבד" (פ"ו ה"ז, עמ' 666). החולה היה חי ומת בזמן המסע, לכן יש לפרש שמת רק לאחרונה. התמונה החברתית מעניינת. קדמונינו ידעו שלמים החמים בחמתן (חמי טבריה) יש סגולות רפואיות. ספק אם ידעו להגדיר לאילו מחלות הן יעילות. במקרה זה החולה נפטר בעת המסע, וניתן ללמוד ממנו על המאמץ הנדרש להביא חולה, ב"מסע אלונקה", למים המרפאים.