Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Tahorot 5:6

שני ככרים אחד טמא ואחד טהור אכל את אחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו ואכל את השיני ועשה טהרות – זה אותו מקרה כמו במשנה הקודמת, אלא שהדוגמה היא באכילה של כיכרות ולא בהליכה בשבילים. אכילה מטמאת אך טומאה קלה, "מדברי סופרים" בלבד (פ"ד מי"א), ואילו נגיעה היא טומאה חמורה. אבחנה זו אינה גורמת להבדל בהלכה, ומשנתנו כמשנה הקודמת. רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין נשאלו שניהן כאחת טמאין – ומשנתנו כמשנה הקודמת. רבי יוסה אומר בין כך ובין כך טמאין – ומשנתנו כמשנה הקודמת.

במקורותינו עוד שתי סדרות של מקרים דומים של ספק כמו במשנתנו (שתי טומאות בשני אנשים), סדרה אחת בתוספתא מקואות (פ"ב ה"ו-ה"ט, עמ' 654).

הלכה ו:

שני מקואות, אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו, טבל באחד מהן טומאה חמורה 1. ועשה טהרות – תלויות. 2. בשני ועשה – טהרות, 3. בראשון ולא עשה בשני ועשה – טהרות, 4. בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות, ראשונות תלויות והשניות טהורות. במה דברים אמורים? בטומאה חמורה, אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות.

הלכה ז:

טבל באחד מהן מטומאה קלה 1. ועשה טהרות – טהורות. 2. נטמא באמצע טומאה חמורה, טבל בשני ועשה, אלו ואלו מונחות, הרי אלו מונחות. 3. נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות – שניות טהורות. 4. משנעשו שניות – שניות תלויות.

הלכה ח:

טבל באחד מהן מטומאה חמורה, 1. ועשה טהרות – תלויות. 2. נטמא באמצע טומאה קלה, טבל בשני ועשה טהרות, נגעו אלו באלו – ראשונות תלויות ושניות ישרפו. 3. טבל באחד מהן מטומאה קלה, ועשה טהרות – טהורות¹²משפט זה מיותר וזהה למקרה לעיל של ספק טומאה קלה, ולא בא אלא להשלמת הריבוע. . 4. נטמא באמצע טומאה חמורה ועשה טהרות – תלויות, ואם נגעו אלו באלו – שניות תלויות ראשונות ישרפו".

הלכה ט:

שני מקואות של ארבעים ארבעים, אחד שאוב ואחד כשר, 1. וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות – תלויות. 2. בשני ועשה – טהרות. 3. בראשון ולא עשה, בשני ועשה – טהרות. 4. בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות – ראשונות תלויות ושניות טהורות. במה דברים אמורים? בטומאה חמורה, אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות.

סיכום תוספתא מקואות

בתוספתא ידים מתנהל דיון דומה מבחינת מבנה התוספתא. ההלכה הראשונה מקבילה במדויק לתוספתא מקואות. תוספתא ידים מעלה בהמשך מקרים נוספים שבהם נגע בכוס הספק-טמאה ביד אחת, אך אלו אינם מקבילים למקרה של מקווה לפיכך לא נדון בהם.

ספק במסכתות מקואות וידים

תוספתא ידים עוסקת בטומאה קלה ומקבילה לסיפא של תוספתא מקואות.

בהמשך תוספתא מקואות מובא דין נוסף המזכיר את משנתנו, אך בנוסח שונה: "ירדו שנים וטבלו בשניהם אחד (כאחד), אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה: 1. הטובל מטומאה חמורה טמא, מטומאה קלה טהור. 2. אחד הטמא טומאה חמורה ואחד המיקר: הטובל מטומאה חמורה טמא, והמיקר טהור. 3. אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר – שניהם תלויין. 4. למה זה דומה? לשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, והלכו שנים בשניהן, ועשה טהרות. באחד יש בו דעת לשאול, ובאחד אין בו דעת לשאול. ברשות היחיד שניהן תלויין, וברשות הרבים את שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא, ושאין בו דעת לשאול ספיקו טהור" (תוס', מקואות פ"ב ה"י, עמ' 654). סעיפים 3-1 הם צירוף של ההלכות הקודמות שהצגנו בטבלה, ואין בהם חידוש. הסעיף הרביעי מדמה את כל ההלכות שבתוספתא למשנתנו, אלא שהוא מוסיף שני מרכיבים המוכרים לנו מפרק ג. האחד הוא דעת להישאל (פ"ג מ"ו), והשני דין רשות היחיד. התוספתא יוצרת היררכיה של הכללים למקרה של ספק טומאה¹³לתופעה דומה ראו בפירושנו להלן מ"ח; פ"ו מ"א.:

רשות היחיד, בין יש בו דעת בין אין בו דעת – טמא מספק (תלוי);

ברשות הרבים, יש בו דעת – טמא, אין בו דעת – ספקו טהור.

אפשר לנסח את הכלל גם בדרך הפוכה:

יש בו דעת – תמיד טמא;

אין בו דעת – ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא.

ספק טומאה

בתוספתא שנינו: "שאלו את בן זומא, מפני מה ספק רשות היחיד טמא? אמר להם, סוטה מה היא לבעלה, ודאי או ספק? אמרו לו ספק. אמר להן, מצינו שהיא אסורה לבעלה, ומכאן אתה דן לשרץ. מה כאן רשות היחיד, אף להלן רשות היחיד. מה כאן שיש בו דעת לשאול, אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול. מכאן אמרו, דבר שיש בו דעת לשאול, ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור. ומפני מה ספק רשות הרבים טהור? אמר להן, מצינו שהצבור עושה את הפסח בטומאה, בזמן שרובן טמאין. ואם טומאה ודאית התרוה לצבור, קל וחומר לספק טמאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור, מפני שאיפשר לשאול ליחיד ואי אפשר לשאול לרבים" (פ"ו הי"ז, עמ' 667). התוספתא כוללת מרכיבים חשובים בתחום ההלכה והמחשבה ההלכתית. בתוספתא שני עקרונות:

1. ספק רשות היחיד טמא הוא בדבר שיש בו דעת לשאול, ומשמע שאם אין בו דעת לשאול איננו טמא. עם זאת לא ברור למה התוספתא מתכוונת ב"כאן". לפי סדר התוספתא כפשוטה היא מוסבת על "נגע באחד בלילה" (משנה ז להלן), ומשמע שאין בו דעת לשאול או להישאל הוא כל מקרה של אי ידיעה ואין לו קשר ליכולת הפוטנציאלית של האדם.

2. ספק רשות הרבים טהור מבחינה אידאולוגית, כשם שאי אפשר לטמא ציבור¹⁴המדובר במקרה שכל הציבור נטמא, ואזי נדחית חובת טהרה מפני חובת קרבן הפסח. ראו משנה, פסחים פ"ז מ"ד..

בהעמדה זו יש ממד אידאי חשוב שאין גורמים טומאה לציבור מתוך ספק, ואף לא מתוך ודאי. כפי שטענו לעיל (פ"ד מ"ה) תפיסה זו מצויה גם במקבילות אחרות: "העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים. אמרו חכמים: מלקט עצם עצם והכל טהור" (משנה, עדיות פ"ח מ"ה), ובתוספתא: "אמר רבי שמעון בן עזאי: מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלם. אמר להן רבי יהושע: בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו! איה מיתי מבול איה הרוגי נבוכדנצר איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו?! אבל אמרו: ודאי טמא ספק טהור¹⁵ויכוח דומה התקיים בין רבי יהושע וחכמים ביחס לכיכרות תרומה (תוס', עדיות פ"א הי"ב, עמ' 456). מן הסתם המסקנה מועתקת משם. לדין ספק בית הפרס ראו פירושנו לעיל פ"ד מ"ה ופ"ה מ"א." (עדיות פ"ג ה"ג, עמ' 459). כמו כן: "מעשה ברבי ישבב שבדק ומצא שנים בתחלה ואחד היה ידוע, עשה להן תפיסה עשה להן שכונות קברות. כשבא אל רבי עקיבא אמר, כל שיגעת לריק יגעת, אף אתה היית צריך לבדוק כל קברי ארץ ישראל הידועין, ולא אמרו אלא המוצא שלש כתחלה" (תוס', אהלות פט"ז ה"ג, עמ' 614; בבלי, נזיר סג ע"א). רבי ישבב נוהג בשונה מן התוספתא ומכריז על שכונת קברות אף על פי שקבר אחד היה ידוע. רבי עקיבא מסתייג מפסיקתו¹⁶ראו פירושנו לאהלות פט"ז מ"ג.. הוויכוח בין התנאים מעיד על מתיחות סביב הנושא. רבי עקיבא מגן על טהרת ארץ ישראל, ורבי ישבב מחמיר. כל זאת ברוח המימרה המאוחרת של ריש לקיש "עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל!" (בבלי, כתובות כ ע"ב). ניסוח זה כמובן אמוראי, אך מגמות אלו ניכרות גם בדברי תנאים. כך גם הטיעון "אין דבר שלרבים נאסר", טיעון המתואר שם "על ידי עילא" (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"י, מב ע"א; תרומות פ"י ה"ה, מז ע"ב; שביעית פ"ח ה"ח, לח ע"ב). כל אחד מהאזכורים דן בנושא אחר, ולכולם משותפת אותה תפיסה המועברת גם לעניין טהרות.

רבן שמעון בן גמליאל גם הוא מניח בפשטות שברשות היחיד זהה ל"יש בו דעת להישאל" ואילו רשות הרבים זהה ל"אין בו דעת להישאל" וטהור, שכן את הרבים אי אפשר לשאול. לטיעון זה אפשר להוסיף את הנימוק הפרקטי, שברשות הרבים אדם פחות דרוך ועירני, ואילו ברשות היחיד עליו להיות דרוך, ואם לא עשה כן הוא טמא.

לפי ברייתא זו יש לתקן את הטבלה שהצענו לעיל:

ספק טומאה

עוד יש להעיר שטיעונו של בן זומא קשה; וכי מה הדמיון בין המקרים? סוטה היא ספק, אבל שם הרי יש רגליים לדבר, שהרי היא כבר הוזהרה על ידי בעלה. נימוק זה אף מובא בתלמודים (ירו', סוטה פ"ו ה"ד, כא ע"א; בבלי, שם ב ע"ב). ובכלל, מה הדמיון בין המקרים? גם הדימוי לקרבן פסח הוא דרשני. פסח הותר בציבור כדי שלא תכלה מצווה מרוב ישראל, אך כאן "רשות הרבים" אינה מתייחסת לטומאה של ציבור אלא משמעה שיחיד שעבר שם ייטמא, ואולי יחול דין זה על עוד כמה אנשים.

קשה מאוד להעמיד את משנתנו ואת המשניות הקודמות במקרה שאין בו דעת בלבד. מצד שני, בפרק ג משנה ח דובר בתינוק בבית וגם שם אם אין בו דעת ספקו טהור. הוא הדין בבעלי חיים. אם כן, גם ברשות היחיד אם אין בו דעת ספקו טהור. התוספתאות מנסות אפוא ליצור כלל היררכי מסדרת כללים שהם למעשה סותרים זה את זה. ההיררכיה המוצעת בברייתא אחת סותרת את זו שמוצעת בשנייה, ללמדך שאפילו על ההיררכיה בין הכללים אין הסכמה.

בברייתא אחרת יש גישה שונה: "תינוק שהיה תפוס בידו של אביו, או שהיה רכוב על גבי כתפו של אביו, ספיקו טמא מפני שאביו נשאל עליו. חרש שוטה וקטן ספקן טהור מפני שאין בהן דעת לשאול. אמר רבי שמעון, בזו מדת הדין לוקה" (תוס', פ"ג ה"ז, עמ' 663). בברייתא זו מוצג הכלל שאין בו דעת להישאל ככלל מוחלט, גם ברשות הרבים, אם כי הדבר לא נאמר במפורש, אבל הוא יוצא מהמשנה שהתוספתא מוסבת עליה (פ"ג מ"ו) המטהרת חרש, שוטה וקטן הנמצאים במבוי, ואין מבוי אלא רשות הרבים. חשובה יותר היא הביקורת של רבי שמעון על הכלל, ביקורת שעסקנו בה לעיל (בפירושנו למשנה שם), וראינו שיש לפרשה כדעה חולקת, אחת מהדעות המוצגות בטבלה לעיל.

אם כן הכלל "ספק רשות הרבים טמא" סויג, ולמעשה הוא כמעט לא משמעותי.

במהלך דיוננו הבאנו סדרת מקורות העוסקת במצב של ספק בשניים, זאת לאחר שבפרק ד נדון סתם "ספק תרומה טמא". בפועל אין כאן הבדל חד בין ספק תרומה לספק חולין, אלא שלל דעות. בולטת מאוד היא תופעת החזרות והניסוחים הריבועיים. דומה שמעבר לפרטים ולמחלוקות עולות שתי תחושות. האחת היא של חזרות ספרותיות רבות. ניכר שחכמים רצו להדגיש את רעיון הספק על ידי חזרה עליו. התופעה השנייה היא שחזרות אלו משדרות אווירה משפטית טכנית ללא חרדת טומאה. אותו סיכוי סטטיסטי לטומאה הוא פעם טמא ופעם טהור, או נופל לסדרת מצבי ביניים. מה שקובע הוא הסדר הפורמלי, כגון הטיעון שאם ראשונים נטמאו אז השניים בוודאי טהורים. מי שחרד לשרפת טומאה היה מונע את השרפה בפעם הראשונה, ומי שחרד מאכילת טומאה היה נמנע מלטהר את הפעם השנייה. ואכן, מצאנו גם את העמדות המבטאות את "חרדת הטומאה" (יניח במקום מגולה כדי שהתרומה תיטמא באופן ודאי יותר), או "תולין" (פירושנו לפ"ד מ"ה). סדרת המשניות שלנו (טהרות פ"ה) משדרת מערכת שיקולים משפטיים טכניים, ונראה שזה הפן הרווח בספרות ההלכה. אין זה אומר שזה היה גם הפן הרווח בציבור, אך תפיסה זו רוצות משנתנו ומקבילותיה לשדר לציבור – ולחנכו בהתאם. תפיסה זו התקבלה כקנונית בספרות הפרשנית לדורותיה, אך שוב ספק אם אכן הייתה לשלטת גם בציבוריות החרדה לדבר ה'.