המשנה ממשיכה באותה סדרת שאלות, אך המקרה סבוך יותר, שכן יש כאן שני אנשים. ההבדל הוא שאם אדם אחד הילך בשני השבילים בכל פעם נולד ספק, אך לאחר הליכה בשני השבילים הוא טמא ודאי (אף על פי שאיננו יודעים מתי נטמא הוא בוודאי טמא), אבל בשני אנשים עדיין כל אחד מהם הוא במצב של ספק.
שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הילך באחד מהן ועשה טהרות – אלו ספק טהרות ברשות הרבים, ובא חבירו והילך בשיני ועשה טהרות – גם אלו ספקות ברשות הרבים, רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין – זאת לפי הגישה של חכמים שספק טהרות ברשות הרבים טהור. זו עמדתם של חכמים החולקים על רבי יהושע. החולק ה"טבעי" על רבי יהושע הוא רבי אליעזר, רבו המובהק של רבי יהודה. ואם נשאלו שניהן כאחת טמאין – הדיין המשיב אינו יכול לומר ששתיהן טהורות מספק, הרי אחת הטהרות בוודאי טמאה. רבי יוסה אומר בין כך ובין כך טמאין – כדעת רבי יהושע וחכמי אושא (פ"ד מ"ה). רבי יוסי סבור כמחמירים, כפי ששנינו לעיל במשנה ב, והוא מקל רק במקרה של טומאה בשביל משום שאין זה סביר שאדם ייגע בטומאה במקרה כזה. כאן הכוונה מן הסתם לשביל שיש בו אוהל טומאה (כגון שיש טומאה על השביל ועץ מיצל עליה ועל השביל כאחד).
מבחינת העריכה לפנינו סדרת שאלות הבנויות זו על גב זו:
1. משניות א-ב עסקו בקומה הראשונה – אדם אחד בטומאה אחת – ראשיתה בדור יבנה, אבל המחלוקת נמשכת בדור אושא;
2. משנת פ"ד מ"ה – קביעת ההלכה במקרה הקודם, ובירור פרטים במקרה הקודם (אבחנות בין מגע למשא, בין לח ליבש וכו'). משנה זו היא מדור אושא;
3. משניות ג-ד עסקו בקומה השלישית – אשם אחד בשתי טומאות;
4. משניות ה-ו עסקו בקומה הרביעית – שני אנשים בשתי טומאות, והשאלה כאילו מחברת אותם להיות כאדם אחד. במשנה זו נחלקים בני דור אושא. אמנם בשלב השני נפסקה ההלכה ("גזרות אושא"), אבל כל צד המשיך להתחפר בעמדתו. רבי יהושע פעל לפני חכמי אושא ואינו מקבל את דעתם (שאותה לא הכיר כמובן), וכפי שראינו גם בתוספתא עמדות מנוגדות בשאלה העקרונית. כן שנינו: "שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, 1. והילך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו והלך בשני ועשה, אלו ואלו מונחות. הרי אלו מוכיחות7ראו ליברמן, ירושלמי, ח"א, עמ' 266.. 2. נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות, שניות טהורות, משנעשו שניות שניות תלויות" (פ"ו ה"ה, עמ' 6668כלל דומה לאותו עניין בתוס', ידים פ"א הי"ז, עמ' 682. ודוק: התוכן ההלכתי מצוי במשנה, אבל הניסוח המשפטי הוא בתוספתא, כלומר מעט מאוחר יותר מהמשנה. ). המקרה הוא אותו מקרה של משנתנו אבל הדין שונה, ומתאים לברייתא בתוספתא (פ"ו ה"ג) שציטטנו לעיל. שם נקבע שאם הראשונות קיימות, אזי הספק חל במקביל ובאופן זהה על כל הכיכרות, וכולם טמאים מספק. המינוח הוא המינוח של הברייתא שלנו, "אלו ואלו מונחות", "הרי אלו מוכיחות". לכן כל הטהרות לפנינו וכולן טמאות מספק. במקרה השני לא כולן לפנינו לכן הראשונים טמאים והשניים טהורים, אבל אם הן קייימות בזמן שהשניות נעשו הרי ספק הטומאה חל על כולם במקביל וכולם טמאים מספק, ובספק תרומה תולים, כדי שלא לשרוף טהרות מספק.
כמו כן בתוספתא: "1. עשו שניהן טהרה אחת: הרי זו טמאה. 2. עשו שניהן שתי טהרות, זה בא ונשאל בפני עצמו אומרים לו טהור, וזה בא ונשאל בפני עצמו אומרים לו טהור. 3. וזה שנשאלו שניהן כאחד אומרים להם טמא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו, ובשני שבילים הלכנו9בכתב יד וינה נוסף "כאחד"., ושתי טהרות עשינו, אומרים להם טמא, שאפילו טמאה אחת שנתערבה במאה טהורות כולן טמאות" (פ"ו ה"ו, עמ' 666; ירו', תרומות פ"ז ה"ג, מא ע"ד). טהרה אחת טמאה, שהרי אחד השבילים ודאי טמא. לאחר מכן התוספתא פורשת את הדין במשנתנו, אך בתוספת טיעון שאין הולכים אחר הרוב, וכפי שראינו לעיל זו מחלוקת תנאים נוספת שאיננה במשנה10הבבלי מצמצם את המחלוקת: "...שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, רבי יהודה אומר: אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו – טהורות, שניהם כאחת – טמאות, רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך – טמאין; ואמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בבת אחת – דברי הכל טמאין, בזה אחר זה – דברי הכל טהורים, לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו" (כתובות כז ע"א; פסחים י ע"א). אם כן, מה שקובע הוא האם הטהרות מצויות יחדיו. כולם מקבלים את הכלל של "רוב ומיעוט טמא" והכיכרות טמאים. אם נעשו כל אחת לעצמה הרי שזה ספק רגיל שלרבי יהודה טהור ולרבי יוסי טמא. המחלוקת היא כשאחד מהם בא לשאול על שתי הטהרות, ורק כאן מפעיל רבי יהודה את הכלל ששני הכיכרות טמאים. .
יש קשר עקיף בין שני הכללים, "נשאלו כאחד" ו"הרי אלו מוכיחות". לפי שני הכללים אין לנו אפשרות להתייחס לכל מקרה בנפרד ולפיכך אין להקל מספק, אף על פי שכל אחד מהמקרים הוא ספק, וגם לא להחמיר מספק, שכן אחד מהם טהור ואין לשרוף תרומה מספק. ברם לפי רבי יהודה מה שיוצר את היחד הוא השאלה המשותפת, ובברייתא הקודמת (תוס', פ"ו ה"ג וה"ה) זו עצם מציאותם של הכיכרות יחדיו. כאמור, רבי יוסי חולק על כל הגישה. עבורו זו שאלה של רוב ומיעוט, ואפילו כיכר אחד טמא ברוב גדול של כיכרות טהורים יש לשרוף את הכול.
הניסוח "אם נשאלו" מלמד על זיקה לעולמם של חכמים. אמנם לא נאמר מי הם הנשאלים, אבל ביטוי זה מופיע גם במסכת נדרים, ושם הנשאלים הם בוודאי חכמים: "נדר ב'חרם', ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים; ב'קרבן', ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים; 'הרי עצמי קרבן', ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו; 'קונם אשתי נהנית לי', ואמר לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגרשתי, על כולן אין נשאלים להם, ואם נשאלו עונשין אותן" (משנה, נדרים פ"ב מ"ה). ניתן להסיק שכמו ששם הנשאלים הם חכמים כך גם כאן הכוונה לחכמים, אבל יש לזכור שכוהנים לא תמיד שאלו את החכמים, ואפשר שהשאלה הופנתה לכוהנים ותיקים יודעי דת ודין11ראו על כך בנספח למסכת שקלים העוסק ביחסי כוהנים וחכמים, ובנספח למסכת נדרים העוסק במעמדם ובתפקידם של חכמים, בין השאר כפוסקי הלכה. .