משנתנו היא המשך, הסבר והדגמה למשפטים במשנה הקודמת.
אחד שאמר נגעתי בזה ואין ידוע אם הוא טמא ואם הוא טהור – האם מה שהוא נגע בו טמא או טהור, נגעתי ואין ידוע באי זה משניהן נגעתי – המשפט מתייחס למשנה הקודמת: לפניו שני גושי אדמה, טהור וטמא, או שרץ וצפרדע, או שני חפצים אחרים. רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין – כמו במשנה הקודמת. רבי יוסה מטמא בכלם – בכל הדוגמאות שבמשנה הקודמת, כשיטת רבי עקיבא (רבי יהושע), ומטהר בשביל שדרך אדם להלך ואין דרכו ליגע – דרך אדם ("דרך בני אדם" בנוסחאות אחרות) הוא טיעון רגיל ביותר בסדרה ארוכה של מקרים, מעט במשנה והרבה בירושלמי. רבי יוסי כרבי עקיבא, אך מסייג את דבריו. ניכר שרבי יוסי אינו בוחר בדרך פסיקה פורמליסטית (רשות הרבים או רשות היחיד), אלא מתחשב ברמת הסבירות. הוא מביא נימוק מתחום ההיגיון, ובכך מרגיע את הפחד הטמיר מטומאה סתמית האורבת להולך תמים דרך.
האבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד היא פורמליסטית. לעיל שנינו שתי הבחנות מקבילות. האחת הדגישה את שאלת "יש בו דעת להישאל" (פ"ג מ"ו), והאחרת את העיקרון ש"כל הטומאות כשעת מציאתן" (פ"ג מ"ה), כלומר שאין לחשוש שמא בעבר הייתה נגיעה בטומאה.
כפשוטם שלושת הכללים הללו אינם סותרים זה את זה. כל אחד מהם מתאים לקבוצת מקרים, ואף אחד איננו כלל מקיף. כל אחד מהם מכנס תחת כנפיו סדרת מקרים שבהם נקבעו הלכות פרטיות. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שהמקרים והתקדימים קדמו לכללים. בשלב שני ניסו לנסח כללים שיתאימו לקבוצת מקרים, ובשלב שלישי לכנס את כל הכללים למערכת לכידה ואחידה. במשניות שלפנינו ניצבים הכללים הנפרדים (שלב ב). השלב השלישי המכנס את כל הכללים איננו במשנה, אבל בתוספתא אפשר למצוא את התחלותיו. מכל מקום, יש מקרים המצויים תחת שניים מהכללים.
דרך החשיבה והתיאור הנקוטה על ידינו אינה מתאימה לחשיבה המשפטית שהנהיגו התלמודים ושראשיתה כבר בשלהי ימי התנאים. בתקופות אלו כבר הכירו את כללי העל, ודבקו בתפיסה המבקשת ליצור היררכיה וסדר בין כל כללי המשנה. כאמור, ראשיתם של כללי העל מצויה כבר בתוספתא.
התוספתא מעלה סדרה אחרת של שאלות במקרים של רוב ומיעוט. במשנה מדובר על שתי אפשרויות שוות סיכוי סטטיסטי והתוספתא מבררת סדרה אחרת של מקרים, אך לא נרחיב בה במסגרת זו.