על ששה ספיקות שורפין את התרומה – זו הכותרת של המשנה. עד עתה נמנו כמה וכמה מקרים וכללים שבהם ספק טומאה טמא, על כן אם הכותרת של המשנה ארוגה בתוך הפרק הרי שיש לחפש את החידוש שבה. מהכותרת של משנתנו ניתן להבין שבכל המקרים הללו אין שורפים את התרומה. קיים איסור לשרוף תרומה אלא אם כן נטמאה בוודאות, ולכן במקרים של ספק "תולין", כלומר שומרים על הפרי עד שיירקב, שהרי לאכלו אסור וגם לשרפו אסור. אפשרות אחרת היא שכל שנאמר לעיל התייחס לטהרת חולין, אבל בתרומה מחמירים בשישה סעיפים אלו, ואפילו במקרים שבהם נאמר לעיל שטהור שורפים את התרומה. האפשרות השלישית היא שהמשנה בעצם אינה מתייחסת למה שלפניה. מנויים בה שישה מקרים שבהם שורפים את התרומה, כלומר שספקם להחמיר, גם אם יש בהם נסיבות מקלות מעין אלו ששנינו לעיל.
ההלכה הכללית היא שספק תרומה טמא, אבל אין שורפים אותו, כדברי משנת נידה: "ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתן ספק" (פ"ד מ"א), וזו היא תרומה תלויה. האיסור נובע מכך שאין להפסיד קודשים בידיים. כך, למשל, היו שאמרו שבערב פסח אין לשרוף חמץ תרומה אלא ברגע האחרון (פסחים פ"א מ"ז), וכן בספק כתמים של טומטום ואנדרוגינוס שראו דם וספק אם זה דם נידה או דם גבר: "טומטום ואנדרוגינוס שראו בין לובן בין אודם אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. ראו לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו" (תוס', זבים פ"ב ה"ב, עמ' 677), וכן בספקות דומים (תוס', חלה פ"א הי"א; כלים בבא מציעא פ"א ה"ה, עמ' 578). עוד שמענו שאין שורפים תרומה על טומאה קלה: "רבי שמעון אומר שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, שאין טומאה אלא מדברי סופרים" (תוס', נידה פ"ט הי"ד, עמ' 651). תנא קמא אומר שתרומה טמאה ורבי שמעון מוסיף שאין שורפים אותה, ואפשר שהוא חולק על תנא קמא.
עמדה זו, שאין שורפים על ספק תרומה אלא תולים, חוזרת אפוא בסדרת מקורות. אך מצינו גם דעה מנוגדת: "מחצה על מחצה שניהם טמאין. רבי אליעזר אומר שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו"10בכתב יד וינה נמחקו המילים "מקדש וקדשיו" ונותר רווח והאות ק'. (תוס', אהלות פ"ז ה"ח, עמ' 604)11ראו עוד תוס', פרה פי"א ה"ח, עמ' 640, משפט דומה בשם רבי אליעזר בהקשר לא ברור.. כפשוטו תנא קמא סבור שהתרומה בספק ולכן תולים, ורבי אליעזר חולק על תנא קמא ואומר שבספק כזה שורפים את התרומה. רק בדוחק ניתן לפרש שאין כאן מחלוקת ותנא קמא דיבר רק על עצם הטומאה. גם את דברי רבי שמעון לעיל אפשר להסביר כמחלוקת על תנא קמא, אם כי דין ספק תרומה אינו זהה לדין טומאה קלה ("מדברי סופרים")12הביטוי "דברי סופרים" אינו הגדרה (או קביעה) היסטורית אלא קביעה שזו מצווה קלה, ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות ובפירושנו לפרה פי"א מ"ה ולהלן מי"א.. מחלוקת אחרת היא על השהייה במדור העמים. גם שם מדובר בספק מבחינה משפטית, שמא קברה שם אישה את בנה: "על מדור העמים תולין, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף שורפין" (תוס', אהלות פי"ח ה"ז, עמ' 616). כן אנו שומעים בתלמוד מחלוקת האם שורפים על חזקות. חזקה גם היא מצב של ספק שהוכרע: "דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות, ואין שורפין תרומה על החזקות" (בבלי, קידושין פ ע"א). מהמשך הסוגיה שם עולה שהכלל מוגבל לחזקות מסוימות.
במשנת פרה (פי"א מ"ב), עדויות (פ"ב מ"ז) ונידה (פ"ד מ"א) נקבע שספק תרומה טהור. בירושלמי נאמר: "וכל הספק פוסל את התרומה ופוסל את החולין מלעשות תרומה" (חלה פ"ג ה"ב, נט ע"א), אבל בירושלמי דמאי ברור שספק תרומה טהור (פ"ז ה"ח, כו ע"ג). המצב שונה במשנת תרומות: "חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום המוצנע, ואם היתה מגולה יכסנה. ורבי יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה, ואם היתה מכוסה יגלנה. רבן גמליאל אומר אל יחדש בה דבר" (פ"ח מ"ח). מהמשנה בתרומות משמע שספק טומאה בתרומה נתון במחלוקת. לדעת רבי יהושע הספק מונע את ניצולה של התרומה, לכן צריך לחתור לטומאה ודאית כדי שלא להסתבך בשרפת ספק תרומה. לדעת רבי אליעזר התרומה בת שימוש, ורבן גמליאל חוזר כנראה על העמדה ש"תולין", כלומר מחכים עד שהפרות יירקבו ואיסור שרפת התרומה יפוג מעצמו. לדעת רבי אליעזר התרומה בת שימוש (טהורה), וכנראה גם לדעת רבן גמליאל התרומה אמנם טהורה, אבל הוא מסכים שמעמדה בעייתי, זאת בניגוד למשתמע ממשנת פרה ועדיות. מעבר לכך, זו גם סתירה בדברי רבי יהושע עצמו. בנוסף לכך קיים הבדל בסגנון בין משנת תרומה למקבילות, שכן במשנת תרומה המונח "טהור" אינו מופיע במפורש וניתן להתרשם שלדעת הכול התרומה אינה טהורה ממש גם לדעת מי שמתיר לנצלה, שהרי אין כאן קביעה שספק תרומה טהור. במשנתנו נקבע שספק תרומה טהור, ובהמשכה מבואר שכך הדין רק בחלק מהמקרים, ובכמה מקרי ספק שורפים את התרומה. זו עמדת ביניים, ואולי היא ממצעת את כל הדעות ואין כאן כלל אחיד אלא מקרים שונים. במשנה להלן נרשמו המקרים וכאילו אין להם הסבר, אבל בתוספתא ברור שאין אלו חריגים אלא מקרים שבהם הדעת נוטה לכך שהתרומה נטמאת: "שכן דרך נחש להיות מגביה את צוארו ומהלך" (פ"ד ה"ו, עמ' 664).
הבבלי מייחס לאמורא כפרי עלום בשם רב שמואל13השם עשוי להיות אמִתי אך עשוי גם להיות סמלי כשמו של חכם משני שקרוי כשמם של שני מייסדיה של תורת בבל, רב ושמואל. מהכפר תורך קושיה על הסתירה בין משנת נידה שציטטנו לבין משנתנו. רב פפא מזלזל בשאלה ומציג את משנתנו ככלל הרגיל החל בדרך כלל, ואת משנת נידה במקרה מיוחד של ספק על ספק (בבלי, נידה לג ע"ב). ברם ראינו שבמקורות התנאיים הארץ-ישראליים (בעיקר בתוספתא אך גם במשנת פסחים) חוזרת העמדה שאין שורפים ספק תרומה, ולכאורה יש להסביר שמשנתנו עוסקת בגזרות מיוחדות והכלל הוא שעל ספק תולים. כאמור, כך גם הסביר הירושלמי את הגזרה שנקבעה באושא ומנוסחת במשנתנו. לאור כלל המקורות שהעלינו נראה שהייתה מחלוקת אם תולים ספק תרומה או שורפים אותה. רבי אליעזר, ואחריו אולי גם רבי שמעון, סבורים ששורפים ספק תרומה. בדרכם מהלך מאוחר יותר גם האמורא רבי יוחנן. כפי שנראה להלן, בחלק מהספקות שבמשנה חכמים מטהרים ומשנתנו כרבי עקיבא, לפיכך יש מקום להשערה שהייתה בנושא מחלוקת עקרונית (רבי אליעזר וחכמים – רבי יהושע), ומשנתנו קבעה עמדה בחלק מהמחלוקות כדעת רבי אליעזר וביתר המחלוקות היא סבורה כדעת חכמים. אמנם כל המקרים שהעלינו ותעלה המשנה בהמשך הם "ספק", אך אין ספק דומה לספק, וכך נסכם בסוף המשנה. ברם נראה שתשובה זאת של רב פפא מתעלמת משלל העדויות על המחלוקת העמוקה בנושא, ועל מורכבותו.
נוסיף עוד שאמנם במשניות ובכל ספרות חז"ל לדורותיה נדון מעמד הספק "ספק לחומרא", "ספק לקולא" וכו', אבל בפועל אין ספק דומה לספק. יש ספק שניתן לבררו ויש ספק שלא ניתן לבררו; יש ספק קרוב, ספק רחוק, רגליים לדבר וכו', כל זאת בנוסף לשיקולים העקרוניים השונים. הדיון ה"כזואיסטי" במקרים פרטיים שונה, או צריך להיות שונה, מהדיון המשפטי העקרוני. הערה זו כוללת התייחסות של פקפוק לדיונים משפטיים עקרוניים רבים, ולא כאן המקום להרחיב בה.
לסיכום, לפנינו סדרת עמדות, חלקן מבטא דעות חולקות ובחלקן ההבדל הוא בסגנון ובעריכה בלבד:
א. ספק תרומה טהור;
ב. ספק תרומה טמא (עמדה אמוראית);
ג. ספק תרומה נתון במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. גם מי שמתיר שימוש מציג את ספק התרומה כמה שנפל בו פגם;
ד. דין ספק תרומה תלוי בנסיבות;
ה. מנסים לברר את הספק על ידי חזרה על נסיבות המקרה (דין כזה אפשרי כמובן רק אם הנסיבות מאפשרות ניסוי חוזר), וגם על כך יש מחלוקת;
ו. ספק תרומה טהור חוץ ממקרים מיוחדים;
ז. ההתייחסות אינה לספק התרומה אלא לספק אחר, כגון ספק עירוב (תוס', עירובין פ"ב הט"ז) או ספק חלה (תוס', חלה פ"א הי"א). בשני מקרים אלו הספק טהור, אך לא בגלל ספק תרומה. הבדל זה הוא עריכתי בלבד.
בשני התלמודים קושרים את משנתנו עם שמונה עשרה הגזרות (י"ח דבר) שהוכרעו באותו כינוס דרמטי בירושלים של שלהי הבית השני, ובשניהם מופיעה גם מסורת מנוגדת שהגזרות הללו הוכרעו בדור אושא. הנושא סבוך, וחשוב להבנת משנתנו. אי אפשר להכריע בין המסורות, אך הצד השווה שבהן הוא שכל המקורות רואים בכך "גזרות מיוחדות", ובלשוננו הלכות פרטיות שלא נגזרו מהדיון המשפטי, דיון שבדרך כלל מוצג בספרות הפוסקים ובמחקר כמקור המרכזי לפסיקת ההלכה.
המונח 'ששה ספקות' חוזר בתוס' עדיות פ"א ה"ז (עמ' 455). אבל הרשימה שונה לחלוטין זהו אפוא מטבע לשון הנובע ממספר המקרים המנויים, ואין בו כדי להעיד על זיקה בין המשניות. במשנה ז' סגנון דומה.
על ספק בית הפרס – בית הפרס הוא המונח ההלכתי לשדה שנמצא בו קבר והוא נחרש, או לשדה שאבד הקבר בתוכו. מציאות זו אינה הולמת קבורה במערת כוכים, ואף לא קבורה בחציבה או בחפירה עמוקה. שני פרקים במסכת אהלות מוקדשים להלכות בית הפרס (פי"ז ופי"ח). במשמעות המונח "בית הפרס" עסקנו בפירושנו לאהלות שם.
כאמור, בפירושנו שם אנו רואים בהלכות בית הפרס תופעה שלא נקבעה במסלול ההלכתי הרגיל של ספק טומאה. מצד אחד מחמירים בו, כפי שנראה להלן, ואפרו טמא ומטמא, אבל גם מצאנו הקלות רבות. הסברנו את הלכות בית הפרס מההיבט הסמלי, אלו היו שטחים מוגדרים שסמלו את חשש הטומאה והכול נהגו בהם כבוד והידור. את הקטיף של שדה כזה ביצעו בצורה טקסית, ויש בשדה כזה מעין מצבה חיה להלכות טומאה וטהרה ולחשש המתמיד מפני טומאה סמויה מהעין.
משנתנו קובעת שעל ספק בית הפרס שורפים תרומה. ניתן להבין את ההלכה בשתי צורות:
1. טומאת בית הפרס עצמה היא במעמד ספק, וההחלטה היא על גזרת בית הפרס עצמה. כנראה כך הבין הבבלי מתוך שסבר שמשנתנו כוללת את עצם ההחלטה על טומאת בית הפרס (שבת טו ע"ב).
2. גם אם יש לאדם ספק אם נכנס לבית הפרס הוא טמא ושורפים על כך תרומה, והרי זו חומרה גדולה.
קשה מאוד לפרש שעצם ההחלטה שעל בית הפרס שורפים את התרומה נקבעה רק בדור אושא, הרי כבר בית שמאי ובית הלל נחלקו במחלוקות הקשורות לבית הפרס14כגון אהלות פי"ח מ"א; שם פ"ב מ"ב; מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע על פרט כלשהו בהלכות בית הפרס ועוד, וכן להלן פ"ה מ"א.. זאת ועוד, הסעיף הבא במשנה עוסק בספק עפר הבא מארץ העמים, לפיכך יש להעדיף את הפירוש השני. בשאלה זו יחלקו רבי עקיבא המטמא וחכמים המטהרים (להלן פ"ה מ"א). אם כן, משנתנו כרבי עקיבא, ולפי הסבר הירושלמי רבי עקיבא טימא, וכן בתרומה "תולין" ובדור אושא החליטו על שרפת התרומה.
בדיוננו בהלכות בית הפרס (אהלות פי"ז-פי"ח) ראינו כי היו מגמות שונות בהלכות בית הפרס. בית שמאי בדרך כלל מחמירים ובית הלל מקלים. כך, למשל, מעיד הסיפור הבא: "העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים, אמרו חכמים מלקט עצם עצם והכל טהור" (משנה, עדיות פ"ח מ"ה). הנימוק לכך מצוי בתוספתא: "אמר רבי שמעון בן עזאי מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים, ובקשו חכמים לטמא את ירושלם. אמר להן רבי יהושע בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו. איה מיתי מבול, איה הרוגי נבוכדנצר, איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו?15כלומר מהמלחמה ועד עכשיו. אבל אמרו, ודאי טמא ספק טהור" (עדיות פ"ג ה"ג, עמ' 459). רבי יהושע מבטא את המדיניות שיותר מאוחר יוחסה בבבלי לריש לקיש במפורש16אבל בבבלי, זבחים קיג ע"א, מתנהל דיון המתעלם משיקול עקרוני זה שלא להרבות טומאה., שאין להרבות בטומאה. אפשר גם שחשוב היה לו למנוע אפשרות של טומאה במקדש. כך גם אין במקדש דין טומאת נגעים17תוס', נגעים פ"ו ה"א, עמ' 625, לדעת רבי יהודה, והמשנה שם פי"ב מ"ד היא כדעת תנא קמא. . מקום שנמצאו בו עצמות הוא בית הפרס, ורבי יהושע מצמצם את האפשרות ליצירת בית הפרס. בסיכום דיוננו במסכת אהלות נמצאנו למדים ששלוש דעות לפנינו. דעה אחת מקלה ורואה בבית הפרס ובארץ העמים טומאה קלה ביותר, שאין הנזיר מגלח עליה; השנייה רואה בה טומאה מוגדרת, אמנם טומאה קלה אך טומאה לכל דבר, והשלישית מאפשרת לכוהנים להיכנס לבית הפרס ולחוץ לארץ.
ועל – בדפוסים מאוחרים נוסף "ספק" והוא מיותר, שכן ברשימת ספקות אנו עוסקים, עפר הבא מארץ העמים – גם נושא זה שנוי במחלוקת רבי עקיבא וחכמים, כמו בית הפרס (להלן פ"ה מ"א). המקורות שהבאנו על היחס לבית הפרס, השנוי במחלוקת, עוסקים גם בארץ העמים. על ספק בגדי עם הארץ – בגדי עם הארץ מטמאים את החברים ואת אוכלי התרומה (חגיגה פ"ב מ"ז). ההלכה אינה ייחודית דווקא לבגדי עם הארץ אלא לכל הלכות עם הארץ: "ספק רשות עם הארץ, מדרסו, וחצצו, והסיטו, טהורין לחולין וטמאין לתרומה" (תוס', חגיגה פ"ג הכ"א). ועל ספק כלים הנימצאים – סתם כלי שלא נשמר בטהרה ואיננו יודעים מה אירע לו. משפט זה סותר את ששנינו לעיל ש"כל הטמאות כשעת מציאתן" (פ"ג מ"ה), שהרי משמעות הכלל היא שאיננו חוששים לנגיעה של טומאה בעבר. על ספק רוקין – רוק אדם טמא ומטמא וסתם רוק הוא ספק, שמא הוא בא מאדם טמא. במיוחד נזכר רוקו של הזב שהוא אב הטומאה (כלים פ"א מ"ג; זבים פ"ה מ"ז ועוד). בדפוסים מאוחרים נוסף "הנמצאין"; אין לכך משמעות, וזו גרירה מהמשפט הקודם. על הרוקים שבירושלים אנו שומעים ש"כל הרוקין הנמצאין בירושלם טהורין חוץ משל שוק העליון, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, בשאר ימות השנה שבאמצע טמאין ושבצדדין טהורין, ובשעת הרגל שבאמצע טהורין ושבצדדין טמאין, שמפני שהן מועטין מסתלקין לצדדין" (משנה, שקלים פ"ח מ"א). בירושלים שמרו כולם בזמנים מסוימים על מצוות הטהרה, אבל בסתם מקום הרוק הוא טמא מספק. הספק איננו רב, שכן רוב הציבור היו עמי הארץ. על כן סתם פרי הוא דמאי וחייבים להפריש ממנו מעשרות, משום שעמי הארץ אינם מעשרים והם המגדלים את רוב הפֵרות.
על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה – מי הרגליים נחשבים לטהורים (משנה, מקואות פ"ח מ"ו) אלא אם כן הם מי רגליים של זב (משנה, כלים פ"א מ"ג ומקבילות), או שמי הרגליים נטמאו בנגיעה ככל חפץ אחר, ולא עוד אלא שסתם מי רגליים טהורים וחז"ל קובעים שנידות (וזבים, שהם בכלל במיעוט) אינם שומרים את מי הרגליים, לכן בכל מקום שמוצאים מי רגליים הם טהורים: "לוקחין ושואלין מימי רגלים מכל מקום, ואין חוששין שמא של נדות הן, שלא נחשדו בנות ישראל להיות מכנסות מימי רגליהן בשעה שהן נדות" (תוס', תרומות פ"י הי"ד). משנת מקואות משקפת אפוא את הפן ההלכתי הטהור של הלכות טומאה. הסלידה ממי הרגליים אינה מתבטאת בהלכה, ואין בה ביטוי למיאוס אלא רק לפן ההלכתי. לגבי מצורע ונידה לא נאמר במסכת כלים מה דין מי רגליהם ורוקם, אבל שניהם חמורים מזובו של זב וטבעי להניח שהם מטמאים. העדות מתוספתא תרומות, כמו גם הסיפור הבא, משקפים גם הם תפיסה שרוק הנידה מטמא: "מעשה בצדוקה אחת שסח עם כהן גדול ונתזה צינורא מפיו ונפלה על בגדיו של כהן גדול..." (תוס', נידה פ"ה ה"ג, עמ' 645)18במקבילות לסיפור זה הבעיה ההלכתית היא רוק של גבר (בבלי, נידה לג ע"ב). במקבילה אחרת הסיפור הוא על שמעון בן קמחית הכהן הגדול שיצא לדבר עם מלך בערב יום הכיפורים ונטמא ברוקו (תוס', יומא פ"ג ה"כ ומקבילות). בתוספתא נאמר רק שיצא לדבר עם מלך "ערבית", כלומר בערב יום הכיפורים, וכן בירו', יומא פ"א ה"א, לח ע"ד; הוריות פ"ג ה"ב, מז ע"ד. אבל במקורות מאוחרים יותר מסופר שהמלך היה ערבי, ראו ירו', מגילה פ"א ה"י, עב ע"א; ויקרא רבה, כ יא, עמ' תע; פסיקתא דרב כהנא, כו י, עמ' 398; תנחומא בובר, אחרי מות ט, עמ' לג; תנחומא, אחרי מות ז; בבלי, מז ע"א. התיאור שהמלך היה ערבי בא מקרבת המילים "ערבית" – "ערבי". באבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, נג ע"א: "הגמון" אחד. על כל פנים, הבעיה ההלכתית היא רוק של נכרי שדינו כזב. . להלן נציע שרוק ומי הרגליים מטמאים רק בלח ולא ביבש.
במי הרגליים השתמשו כחומרי ניקוי (משנה, נידה פ"ט מ"ו; שבת פ"ט מ"ה) או לעיבוד עורות. אמנם הם נמאסים, מסריחים ואין להתפלל לידם (תוס', ברכות פ"ט הט"ז ומקבילות), אך הם טהורים. מבחינה הלכתית המשנה מובנת, ועדיין אנו חשים חוסר נחת מהצד הרֵאלי של הצורך לטהר מי רגליים. לשם מה מטהרים אותם? הרי אינם אב הטומאה, וממילא אינם מטמאים אדם או כלים, ובאוכלים ודאי לא עירבו מהם, וכל הצד הרֵאלי מעט קשה. להלן נציע פתרון לשאלה.
אם כן, מי רגליים של אדם זב טמאים ומטמאים ומי רגליים של בהמה אינם מטמאים, שכן הבהמה עצמה אינה מקבלת טומאה. הספק הוא האם אלו מי רגליים של זב טמא, והם טמאים, או מי רגליים של בהמה, וטהורים19תוס', מכשירין פ"ג הי"ד-הט"ו, עמ' 676. המדובר שם בהכשר טומאה, אך הדינים קרובים לשאלת טומאה וטהרה בכלל. . על וודי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה רבי יוסה אומר אף על ספק מגען ברשות היחיד וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין וברשות הרבים טהור – חכמי המשנה מחלקים בין ספק הנובע מהשאלה האם האדם טמא, או האם אלו אכן מי רגליים, לבין הספק הנובע מהשאלה האם נגע בטומאה (מעין השאלות שבראשית פרקנו).
ספק מי רגליים של אדם (זב)
(בסוגריים – השלמת הלכה שאיננה במשנה)
בתוספתא נוסף: "רבי יהודה בן בתירה אומר על ודאי מגען ברשות היחיד שורפן" (פ"ה ה"ד, עמ' 664), ואיננו יודעים מה עמדתו ביתר המקרים.
סיכום
המשנה מונה ספקות שבהם החליטו בדור אושא להחמיר ולשרוף (ירושלמי לעיל). זו החמרה בתפיסה ההלכתית אבל הקלה גדולה בחיי המעשה, שכן לתלות משמעו להשאיר את הפרי ללא שימוש עד שייפסל לאכילה. היו שתי דעות ביחס לספק תרומה (תולים או שורפים); ההחלטה לא הייתה שיטתית, אלא נמנו כמה מקרים שבהם החליטו לשרוף. על אופיין של הכרעות כאלו שאינן שיטתיות עמדנו במבוא הכללי לפירוש המשניות. לא כל ההחלטות היו מקובלות. על חלק מההכרעות מצינו מחלוקת (בית הפרס וארץ העמים שבהם משנתנו היא כרבי עקיבא, וחכמים חולקים עליה). גם במשנה הבאה יש מחלוקת על פרטים במשנה. על ספק רוקים חולקת המשנה הבאה, ומן הסתם רוק דינו כמי רגליים.
מעבר לבעיה ההלכתית, המשנה מתארת "חברה יורקת". רגיל היה שאדם יירק את נוזלי הפה על הרצפה, או אפילו על רעהו. כך גם שמענו על הרוקין בירושלים (שקלים פ"ח מ"א), ולהלן נדון מי "שרקק ונגע ברוקו" (פ"ה מ"ו) או "כל הרוקים שבעיר..." (להלן פ"ה מ"ח). המשנה להלן דנה במי שירק ורוקו הגיע אל חברו, לבור הגת או לבית הבד (פ"י מ"ו), וכן מסופר: "מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבית ונתזה צנורא מפיו ונפלה על בגדיו" (תוס', יומא פ"ג ה"כ; נידה פ"ה ה"ג, עמ' 645 ומקבילות נוספות). לעיל ציטטנו את הסיפור על כוהן גדול אחד שדיבר עם צדוקית (או עם גבר אחר) ורוק מפיה פגע בו (תוס', נידה שם שם). מעשה אחר הוא ברבי יהושע בן חנניה שגם הוא טבל לאחר ששוחח עם גברת רומית וניתז רוק מפיה (בבלי, שבת קכז ע"ב ומקבילות)20סיפור זה בנוי על בסיס הסיפור בתוספתא, וכוונתו לרמז שהחכם מקפיד על דיני טהרה כמו הכוהן, אבל בניגוד לכוהן הוא מדבר עם אישה רק לצורך חשוב. , וכן משמע ממקבילות רבות נוספות. כמעט כל המקורות התנאיים עוסקים בכוהן שנפגע מרוקו של עם הארץ. עם זאת, אין בסיס לטענה שהשאלה העסיקה רק כוהנים. מעבר לשאלות ההלכתיות דומה שהייתה זו תופעה נפוצה, ואפילו בלתי מגונה, למרות הבעיות ההלכתיות שיצרה, ואין צריך לומר שהשאלות האסטטיות אינן מוצאות ביטוי בהקשר זה. עד היום יש חברות שנוהג זה נפוץ בהן, והתופעה עצמה אינה מעוררת פליאה.