השרץ בפי החולדה ומהלכת על גבי ככרות שלתרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור – קל להסביר את המשנה כדעת רבי יהודה. לטומאה אין מקום, ולכן ספקה טהור. אפשר גם לייחס את ההלכה לתפיסה שמי שאין לו דעת להישאל ספקו טהור, ואז משנתנו אינה תלויה במחלוקת שבמשנה הקודמת. ברם הדמיון בין השרץ והמפתח מלמד כי אנו עוסקים באותו נושא כמו משנה א. יתר על כן, גם משנה ג עוסקת באבחנה אם יש לטומאה מקום או לא, ולפיכך עדיף לפרש את המשנה בטומאה עוברת, ולכן ספקה טהור. משנתנו היא כשיטת רבי יהושע: "שלשה דברים אמרו לפני רבי עקיבא... ואחד משום רבי יהושע, השרץ בפי חולדה ומהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טהור" (עדיות פ"ב מ"ז; בבלי, חולין ט ע"ב). מהתוספתא שם משמע שיש בדבר מחלוקת: "אחד משום רבי יהושע השרץ בפי חולדה, וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע, רבי אליעזר מטהר ורבי יהושע מטמא, וחכמים אומרים ודאי טמא ספק טהור" (עדיות פ"א הי"ב, עמ' 456). לכאורה עמדתם של חכמים תמוהה: וכי יש שאלה האם שרץ שוודאי נגע בכיכרות מטמא? אלא שיש להבין את עמדתם על פי התוספתא למשנתנו: "שרץ בפי החולדה ומהלכת על גבי ככרות של תרומה, הנוגע ספק חי ספק מת, רבי מטמא, שחזקת שרצים מתים בפי חולדה, וחכמים מטהרין. במה דברים אמורים, בזמן שנטלתו והלכה לה. אבל אם מצאו מת בפיה טמא4חסר בכתב יד וינה., אם ראוהו חי בפיה אף על פי שנמצא מת בפיה טהור. רבי שמעון בן אלעזר אומר שרץ בפי נחש, מהלך על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טהור, שכן דרך נחש להיות מגביה את צוארו ומהלך" (פ"ד ה"ה-ה"ו, עמ' 664-663)5צירוף הדיון בחולדה ובנחש מופיע גם במשנה, פרה פי"א מ"א, וראו עוד תוס', שבת פי"ז הי"ט. שניהם מזיקי הבית המצויים, כנראה הרבה יותר מסתם עכבר.. התוספתא עוסקת בסוג אחר של ספק, ספק אם השרץ מת, ולכך מתכוונים חכמים בתוספתא עדיות: אם השרץ ודאי מת וספק אם נגע בכיכרות הכיכרות טמאים (כרבי אליעזר), אבל אם יש שני ספקות, האם השרץ חי והאם נגע בכיכרות – הכיכרות טהורים, כרבי יהושע.
אם כן משנה ג (להלן) היא כמשנתנו, כדעת רבי יהודה במשנה א וכדעת רבי יהושע בניגוד לרבי אליעזר. תמוה הוא שרבי יהודה חולק על רבו המובהק רבי אליעזר.
את דברי רבי יהודה אין לנו לפרש אלא על רקע האבחנה שבמשנה ג ש"יש לטומאה מקום". ברם ייתכן שאת יתר העמדות והפסיקות במשניות א-ב אין צורך לפרש על רקע כלל משפטי אלא להפך, כניתוח מקל של הנסיבות. ודאי שכך יש לפרש את דברי התוספתא מדור רבי: "שחזקת שרצים מתים...", "שכן דרך נחש..." (שם). שני אלו ניסוחים של הנסיבות הסבירות, ללא היזקקות לכלל משפטי. אין כאן הלכה קדומה המתחשבת בנסיבות וכלל משפטי מאוחר, שכן הניסוח הנסיבתי הוא מדורם של רבי ורבי שמעון בן אלעזר (דור אחרון לתנאים).
המשנה משקפת התעלמות מתנאי ההיגיינה כפי שהם מקובלים היום. שרץ בפי החולדה שנגע בכיכרות אינו מעורר גועל נפש, אלא רק בעיה הלכתית. מן הסתם אין המשנה משקפת את תחושותיהם של המתבוננים במחזה אלא מתמקדת, כדרכה, בשאלות ההלכתיות.
ריבוי הדוגמאות שבמשניות האחרונות מלמד על שלל בעיות מעשיות. יש להניח שהוא הדין בשאלה שבמשנה הקודמת (מפתח וכיכרות). אי אפשר להבין מדוע נבחרו דוגמאות אלו אלא אם התעוררה השאלה במקרה ספציפי. מבחינה זו הלכות טהרה דומות להלכות שבת, שאף בהן עולות שאלות מעשיות רבות. כהמשך לסיום הפרק הקודם גם התוספתא האחרונה מעדיפה לבסס את פסק ההלכה על הנסיבות הטכניות (הנחש מגביה ראשו) ולא על השיקול המכניסטי-פורמלי האם ספק טהור או טמא, האם יש דעת להישאל או האם סתם טומאה שיש לה מקום מטמאת.
עם זאת אנו סבורים שהעיסוק היצירתי והמעשי בהלכות טומאה וטהרה פסק בדור אושא. אין לנו אלא לפרש שאכן לפנינו מחלוקות קדומות בעריכה מאוחרת. "קדומות" כאן הוא דור יבנה (רבי אליעזר ורבי יהושע). משנתנו חוזרת על עמדתו מדור יבנה, אף שעריכתה כרגיל מאוחרת יותר.