כל הפרק עוסק בספק טומאה. כבר הפרק הקודם עסק במקרים של ספק, אבל ברוב המקרים הוא נפתר על ידי הכללים שכל הטומאות כשעת מציאתן ושמי שיש לו דעת להישאל ספקו אסור, או על ידי קביעות בדבר הנסיבות האפשריות. הגישה והניסוח בפרק שלנו שונים.
הזורק טומאה ממקום למקום כיכר – טהור, לבין המפתחות – הטמאים, והספק הוא האם הכיכר נגע במפתחות. או: מפתח – טמא, לבין הכיכרות – הטהורים, טהור – החפץ הטמא או הטהור נזרק וחלף במהירות מעל הטהרות ולכן יש ספק אם היה מפגש בין הטמא לטהור. למרות חשש קטן זה (ומשום שהוא כה קטן) ספק במקרה זה טהור. בלשון התוספתא: "כל הנתלין, וכל הנגררין, ספקן טמא מפני שהן כמונחים, וכל הנזרקין ספיקן טהור, חוץ מכזית מן המת" (פ"ג הי"ד, עמ' 6631ראו להלן מ"ד.). רבי יהודה אומר ככר – טהור, לבין המפתחות – הטמאים, טמא – משום שיש לטומאה מקום. זה הכלל המוצע במשנה ג. מפתח – טמא, לבין הכיכרות – הטהורים, טהור – הכיכרות טהורים משום שאין לטומאה "מקום" קבוע. הר"ש הסביר את משנתנו על בסיס העיקרון שאין דעת להישאל (לעיל פ"ג מ"ו), ומי שזורק נחשב לשאין בו דעת להישאל. כן פירשו הרא"ש ופרשנים נוספים. אבל דווקא כאן יש את מי לשאול, הרי הזורק איננו דווקא תינוק. יתר על כן, דעת להישאל איננה הגורם היחיד בקביעת ההלכה. זאת ועוד, לפי הסבר זה קשה להעמיד את דברי רבי יהודה, ואין זה דרכה של משנה שאחד החולקים יעסוק בעיקרון והצד השני לא יגיב לאותו עיקרון. על כן נראה לנו שדברי רבי יהודה מבוססים על העיקרון שאין לטומאה מקום, ותנא קמא אינו מכיר בעיקרון זה והכול טהור משום שספק הנגיעה רחוק, ואולי גם נגיעה לזמן קצר כל כך אינה נחשבת לנגיעה. ואכן, כפי שנראה במשנה הבאה יש מחלוקת תנאים בעיקרון זה של "יש לטומאה מקום". בסוף משנה ו בפרק הקודם מנינו את הגישות השונות לפסיקה במקרה של ספק. אחת מהן הייתה ניסיון לבירור לפי הנסיבות, וזו הגישה המשודרת במשנתנו.
המשנה אינה אומרת האם המפתח טהור או הכיכר טהור, ואפשר לפרש ברישא (דברי תנא קמא) שהכיכר טמא או טהור. אנו הסברנו את המשנה כמו הרמב"ם ופרשנים נוספים. אם נניח שרבי יהודה מתייחס לרישא, הרי שהסברנו את דבריו בכך שאם הטומאה נייחת ספקה טמא ואם הטומאה נזרקת ספקה טהור. לפי זה הכיכר הטהור נזרק לבין המפתחות הטמאים (לטומאה יש מקום) ובסיפא המפתח הטמא נזרק לבין הטהרות, וטהור כי אין לטומאה מקום2הבבלי בזבחים צג ע"א מקשר את משנתנו למשנת פרה פ"י מ"ה העוסקת בהעברת מי חטאת. בפירושנו למשנה זו העדפנו לראות בעמדות התנאים שם החמרה מיוחדת בדין מי חטאת.. על סמך זאת פירשנו, בעקבות הרמב"ם, את הרישא.
ההסבר המוצע לדברי רבי יהודה אפשרי אבל אולי עמדתו נקבעה בגלל שיקול אחר, כגון שיש הבדל בין אוכל לבין מפתח ולכן הזורק כיכר טהור בין מפתחות טמאים – טמא. אבל הזורק מפתח טהור לבין כיכרות טמאים טהור, כי מפתח נטמא פחות ממאכל. בהתאם לכך יש לשנות גם את פירוש הרישא, ואכן אנו מכירים הבדל בין טומאת אוכלין לטומאת חפצים (ראו פירושנו לפ"ב מ"א). באותה מידה גם אין הבדל סביר בין סיכוי הנגיעה של חפץ טמא נזרק לבין חפץ טהור נזרק. ההבדל אם יש לטומאה מקום או לא הוא "רגשי" או "מיסטי". טומאה שיש לה מקום הנכנס לתחומה טמא, אבל טומאה נזרקת נוגעת או לא נוגעת כהרף עין, ואין בכך העברת טומאה.
התוספתא מוסיפה שכל זה רק בטומאה רגילה, אבל בכזית מן המת בכל המקרים שיש טומאת אוהל החפץ הנזרק מטמא או נטמא תמיד בטומאת האוהל3תוס', פ"ג הי"ד, עמ' 663; ירו', נזיר פ"ט ה"ב, נז ע"ד; בבלי, שם נד ע"א..
במשנה ג נחזור לבירור זה של התפיסה ש"יש לטומאה מקום".
מכל מקום, משנה ג להלן מדגישה את העיקרון ש"אין לטומאה מקום" ומדברת על ספק נגיעה. משנתנו אינה מדברת על ספק נגיעה. קרוב לוודאי שאם הטומאה נגעה בחפץ כלשהו (כיכר או מפתח) מעוף הטומאה נקטע. משנתנו מדברת אפוא על טומאה החולפת באוויר בקרבת הטהור, ואין כאן חשש של נגיעה ממש, אלא רק קרבה רבה. זו טומאה מיוחדת, טומאה "מתפשטת" שאיננו פוגשים כמותה אלא במת, וגם שם היא תלויה במחלוקת תנאים (ראו פירושנו לאהלות פט"ו מ"ח). משנתנו מצטרפת אפוא להלכות התמוהות שהרקע להן "רגשי" או "מיסטי", או שהן מבטאות את חרדת הטומאה. משנה ג חולקת עליה בכך שאינה מבחינה בין טומאה עומדת וטהור נייד לבין המצב ההפוך, ואפילו אינה אומרת שדין שניהם זהה. מעבר לכך, היא מדברת על נגיעה ואף על פי כן אם "אין לטומאה מקום" הנגיעה בספק, ורק נגיעת ודאי קובעת.
במשנת עדיות שנינו: "ארבעה ספיקות רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין. כיצד? הטמא עומד וטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים, טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים – ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט, רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין" (פ"ג מ"ז). משנת עדיות מעניקה אפוא פירוש הלכתי-משפטי ברור לבעיית המשנה שלנו ומלמדת שהמחלוקת היא מדור יבנה. הניסוח בעדיות מאוחר לימי רבי יהושע ומסכם את דבריו ממבט על.
משנת נגעים (פי"ג מ"ו) מתייחסת אחרת לאבן המנוגעת החולפת ליד הטהור מבלי לגעת בו. הטומאה שם נובעת מכך שהטומאה החולפת והטהור שכנו לרגע קט בוודאי תחת אוהל אחד. תנא קמא יודע על האבחנה בין טומאה נייחת לטהור נייח, או בלשון אחרת מקבל את ההגדרה המשפטית "אין לטומאה מקום" (אם כי אולי לא בנוסחה המשפטי), ורבי יהודה שם מבחין בין השניים. משנתנו, כאמור, אינה מדברת על ספק נגיעה אלא על סבירות שאין נגיעה והטומאה חולפת באוויר. טומאה כזאת אין מייחסים לאבן מנוגעת. אין כאן סתירה בין משנתנו למשנת נגעים אלא עיסוק בנושאים אחרים תוך שימוש באותם מושגים.
בייחס שבין משנה ג למשנת נגעים נעסוק במשנה ג.
אם כן, משנתנו חולקת על משנה ג ועל משנה ב; בשתיהן אותה הלכה, אם כי מעריכה שונה. היא גם שונה ממשנת נגעים, ומשנת נגעים אינה עוסקת במקרה שלנו.