Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Tahorot 3:8

תינוק שנימצא בצד העיסה והבצק בידו – הנסיבות מחשידות מאוד את התינוק, שכן דרכו לשלוח ידיו לכל עבר, והבצק מגרה את התינוק באופן טבעי. רבי מאיר מטהר וחכמים מטמין שדרך התינוק לטפח – "לטפח" הוא המונח לתינוק השולח ידו לבצק. רבי מאיר דבק בכלל שכל מי שאין דרכו להישאל ספקו טהור, וחכמים מתנים את הכלל בנסיבות הגיוניות³⁸ראו בפירושנו לעיל מ"ו סעיף 3ה..

בצק שיש בו נקירות תרנוגלים ומשקים טמאים בתוך הבית – החשש הכמעט ודאי הוא שהתרגולים שוטטו בבית והם גם ניקרו בבצק. החשש הוא שהעבירו את המשקים שנטפלו למקור או לרגליהם. המשקה מטמא בכל שהוא, כפי שראינו לעיל (פירושנו למ"א). חשש רחוק זה הוביל את משנת בבא קמא (פ"ז מ"ז) להחליט שאסור לגדל תרנגולים בירושלים, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בהלכה זו במקומה (איור 13). אם יש בין משקים לכיכרות כדי שינגבו את פיהן בארץ – ואז הבצק לא נרטב,

הרי אלו טהורין – לא נאמר אם חכמים מקבלים גם הם את הכלל, וכפשוטם של דברים זו דעת הכול, כלומר הנסיבות קובעות ולא הכלל הטכני, אלא שחכמים נחלקים ברמת הראיה הנדרשת. ובפרה ובכלב כדי שילחכו את לשונם – ה משקים צריכים להיות כאלה שהפרה והכלב ילחלחו את לשונם וטרם תתייבש הלשון יגיעו אל הבצק. כמות המשקים במקרה זה קטנה ביותר, הרבה פחות מ"משקה טופח" או כדי סיכת אבר קטן של קטן (לעיל מ"א). ושאר כל הבהמה כדי שתנגב – המשנה מעידה על הסתכלות בחיות משק הבית ועל הכרתם. רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב שהוא פיקח שאין דרכו להניח את המזון ולילך לו למים – הכלב אינו הולך לשתות אלא אוכל קודם ואחר כך שותה, ואינו מרטיב את המאכלים. בתוספתא שנינו: "רבי אילעאי אומר משום רבי אליעזר בן יעקב, בכלב הרי זה טהור, שהיה אומר בכל שעה משקין מצויין ואין בכל שעה אוכלין מצויין" (פ"ג הי"ג, עמ' 663). הכלב אומר בלבו שיש להקדים לאכול ולכן אין זה סביר שהוא שתה ואחר כך נגע בבצק (איור 14).

איור 14א. הכלב. בעולם הרומי היה הכלב חיה תדירה ששימשה הרבה לציד וכחיית מחמד. בעולם היהודי הכלב היה נדיר יותר, רווח בעיקר באזורי ספר ומרעה למטרות ביטחון, אך שימש לעיתים נדירות יותר כחיית מחמד. בתמונה: הכלב כחיית מחמד, באיור על ואזה יוונית. באצלי, תמונות, עמ' 11.

איור 14ב. ילד מטפל בכלב. מתוך ריינך, תמונות ב, 183. ראו גם איור 1.

בתוספתא מופיעות שתי ההלכות שבמשנה (התינוק והתרנגולים) כשהן מחוברות: "תינוק שנמצא עומד בצד כיפת של בצק, בצד חבית של משקין, רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין, שדרך תינוק לטפח. רבי יוסי אומר, אם יכול לפשוט ידיו וליגע טמא, ואם לאו טהור" (שם הי"ב). גם כאן החשש הוא שהתינוק נגע במשקים הטמאים וטימא את עצמו ואת הבצק, ורבי יוסי מתחשב בנסיבות ובוחן אם התינוק שאיננו זז אלא מעט יכול לגעת בשני הדברים.

התוספתא ממשיכה: "יתר על כן אמר רבי יוסי, נמצא רחוק מן העסה, אף על פי שבצק בידו טהור, שאני אומר אחר נטל ונתן לו, ואם אמר ברור לי שלא בא אדם לכן, טמא" (שם הי"ג). במשנתנו ובתוספתא מוזכרים דינים שונים הנוגעים לתינוק, ובתוספתא הם מנויים בשיטה מאורגנת:

ארבע ספיקות אמרו חכמים בתינוק.
1. הניחתו אמו ובאת ונמצאת כמו שהוא, טהור. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים, בזמן שהניחתו מלוכלך, אבל הניחתו נקי, טמא, מפני שהנשים נדות מגפפות אותו ומנשקות אותו. אמר לו כדבריך אפילו הניחתו מלוכלך נמי, מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה (שם ה"ח).

2. "התחיל יוצא ונכנס, בגדיו טהורין, ואין עושין על גביו טהרות, ולא נמנעו ישראל מכאן" (שם ה"ט)³⁹לביטוי זה ראו דיוננו במסכת פרה פי"ב מ"ד..

3. "יש בו דעת לשאל ספיקו ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור" (שם).

4. "היה יודע לשמור את גופו, אוכלין על גב גופו טהרות. לשמור את ידיו, אוכלין על גב ידיו טהורות. וכיצד בודקין אותו? מטבילין ונותנין לו חולין לשם תרומה, אם היה יודע לשמור את גופו אוכלין על גבי גופו, לשמור את ידיו אוכלין על גבי ידיו טהרות" (שם ה"י).

לרשימה מבנה ריבועי, אלא שבשונה ממבנים דומים יש כאן הדרגה מהקטן לגדול ואילו במבנים ריבועיים רגילים מתחילים בשני הקצוות ומסיימים במצבי ביניים.

העדות בתוספתא מלבבת ומעידה על מערך היחסים החברתיים בחצר. מבחינה הלכתית היא סודרת את הלכות קטן, פחות או יותר כמו המשנה. התוספת היחידה היא דברי רבי יהודה המתחשב בנסיבות גם לגבי תינוק קטן. התוספתא מניחה שלקטן אין דין אחיד, אלא מצבו תלוי בנסיבות ובמידת הבנתו ובגרותו. בספרות התנאית הקדומה אין הגדרת גיל לנער או לנערה לחיוב או לקיום מצוות, וכמו שאמור בתוספתא חגיגה: "יודע לנענע, חייב בלולב, יודע להתעטף, חייב בציצית, יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש... יודע לשמר תפליו, אביו לוקח תפלין אליו" (פ"א ה"ב). החיוב במצוות אינו כרוך בגיל מוגדר אלא ביכולתו לקיים את המצווה. בהמשך התוספתא נאמר: "תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה" (שם ה"ג)⁴⁰גילת, פרקים, עמ' 19-31.. הגדרת הקטן נדונה בפירושנו לחגיגה פ"א מ"א ולמשניות נוספות, וגם ראינו שלדעת רבי יהודה, בעקבות בית שמאי, קטן חייב בכל המצוות. ייתכן שעמדה זו השפיעה על דעתו בסעיף 1 לעיל.

מבחינה חברתית ההלכות הנוגעות לתינוק הקטן משקפות היטב את תנאי החצר המשותפת. תינוק קטן מביא שמחה לכל השכנים, והשכנות (הטמאות) מחבקות ומגפפות אותו, ובתנאי שיהיה נקי (לרבי יהודה). יורשה לנו להעיר שתיאורו של רבי יהודה משקף ראייה "גברית" יותר שרק תינוק נקי מושך חיבה ותשומת לב. בפועל, ובהכירנו את נפש האדם, נשים אינן נמנעות מללטף גם תינוק מלוכלך, ולא רק את פרי בטנם אלא גם את ילדי שכנה חביבה. תינוק בודד, שמן הסתם מזהים אותו ומכירים את הוריו, אנשים ונשים מטפלים בו. בחצר ובמבוי יש פעילות רבה, ואפשר שעוברים ושבים יזיזו את התינוק המוטל בחצר כדי שלא ייפגע. מאידך גיסא, בחצר ובמבוי שורר ביטחון חברתי של שכנים קרובים: האם אינה חוששת להשאיר את בנה ללא השגחה גם באזור סואן, וסמוכה ובטוחה שיטופל כראוי. ביטחון זה משתקף גם במימרה אחרת: "וכן היה רבי שמעון בן לעזר אומר, אפילו קטן בן יומו אין משמרין אותו לא מן החולדה ולא מן העכברים, שהכלב רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח..." (תוס', שבת פי"ז הי"ט).

מבחינה חברתית ההלכה משדרת חזרה את החשש מפני "מה שהיה", כמו שהעלינו בסוף משנה ו. במציאות לא כל הנשים נידות; במצב רגיל וסדיר רק כשליש מהן מצוי במצב זה. אין כל ראיה לכך שנשים נגעו בו, אבל החשש קיים תמיד. אין כאן פסיקה "כשעת מציאתן" אלא התחשבות בנסיבות, התחשבות המובילה לחומרה ההופכת את היחסים הטובים שבין שכנים לקשים הרבה יותר.

הברייתא מתארת היטב את השלבים של גידול הילד: שוכב, יוצא ונכנס, יודע לישאל, יודע לשמור (גופו ואחר כך גם ידיו). התיאור הוא קרוב ומציאותי.

התוספתא מבטאת גם את תנאי החצר המשותפת. האפייה והבישול נעשו בחצר המשותפת, וממילא הפכו למעשה לאירוע חברתי משותף. בפירושנו לגיטין פ"ה מ"ח תיארנו את ההווי בחצר המשותפת, והיחס לתינוק משתלב בתיאור לבבי זה⁴¹וראו פירושנו לכלים פ"ה מ"ח..

משנתנו גם משקפת את משק הבית, את הטיפול בתרנגולים ואת הכלב.

גידול תרנגולים היה מרכיב משמעותי במשק העזר בחברה היהודית, ומן הסתם גם בחברה הלא-יהודית. התרנגולת הפיקה בעיקר ביצים, ואלו שימשו להעשרת סל המזון הפשוט למדי של החקלאי הרגיל. התרנגולות שוטטו בחצר ומחוצה לה באופן חופשי. בדרך כלל הן שוטטו כשלרגליהן חוטים לסימן בעלות. התרנגולות בהחלט שונות זו מזו, אך הדמיון לעתים רב והחשש היה שמא יתבלבלו ולא ידעו למי התרנגולת שייכת. גידול התרנגולים נדון בפירושנו לשבת פכ"ד מ"ג.

חיה אחרת הנזכרת בתוספתא היא הכלב. הכלב היה חיית בית תדירה ביותר. כך, למשל, דנה המשנה: "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג" (בבא קמא פ"ב מ"ג), או "הכלב שנטל חררה והלך לגדיש" (שם). בפסחים (פ"ב מ"ג) הכלב הוא כנראה ה"חיה" אשר אותה ניתן להאכיל בחמץ. באופן טבעי ניתנו לכלב מאכלים שנפסלו מאכילת אדם מסיבות הלכתיות או בריאותיות-אסתטיות. הביטוי "מאכל כלב" או "מאכילה לכלבים" רגיל במקורות חז"ל, וכך גם לשון משנתנו. חכמים היו מודעים לנזק הצפוי מהכלב ולכן קבעו שאין לגדלו "אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז). מובן שכלב, ובעיקר כלב תוקפני, היה מקור לסכסוכי שכנים, וכן אנו שומעים על אדם שנדר שלא ייכנס לבית פלוני משום שיש שם "כלב רע" (משנה, נדרים פ"ט מ"ג). נסיים מקבץ קטן ומקרי זה של עדויות באגדה מלבבת המתארת את מקומו של הכלב בשולי משק הבית.

כאמור, המשנה קובעת: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת". הלכה זו מסויגת בתוספתא: "אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספר בימים וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל ומתירין אותן בלילות" (בבא קמא פ"ח הי"ז; בבלי, שם פ"ג ע"א). הספר מציין אזור שבו הביטחון מעורער. חכמים ראו, אפוא, בכלב חיית בר מסוכנת, ברם באזורי סכנה השתמשו בכלב. סיפור מעניין המשקף הווי זה מופיע בירושלמי: "חד בר נש זמין חד רבן ואייתיב כלבא גביה. אמר ליה, ביזיון אנא חייב לך? אמר ליה, רבי, טיבו אנא משלם ליה, שביין עלין לקרתא, עאל חד מינהון בעא מינסב איתתי ואכל ביציו" (תרומות פ"ח ה"ז, מו ע"א – בן אדם אחד הזמין חכם אחד [לארוחה] והושיב אצלו כלב. אמר לו [החכם] אני חייב לך ביזיון? אמר לו, רבי, טובה אני חייב לו [לכלב]. פעם באו שובים לעיר, ובא אחד מהם ורצה לקחת את אשתי ואכל [הכלב] את ביציו")⁴²לגידול הכלבים בחברה היהודית ראו שוורץ, כלבים.. סיפור חביב זה משקף תמונת הווי באזורי הספר. כנופיות שודדים פושטות על היישוב, בין השאר על מנת לשבות שבויים, והכלב במקרה זה הציל את אשת אדוניו⁴³על בעיות הביטחון ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ז..

הכלב, התרנגול, התינוק, השכנות ועשיית הטהרות – כולם בחצר המשותפת.

סיכום הלכתי

המשנה והתוספתא מנו כללים מספר:

1. כל הטומאות כשעת מציאתן (משנה);

2. הטומאות האבודות שנמצאו כשעת אבדתן (תוספתא בניסוח שלנו);

3. מי שאין לו דעת להישאל ספקו טהור (משנה), במקרה זה מוכנים לקבל פרשנות דחוקה לאירועי העבר (התינוק עם השושנים והחמור);

4. מי שיש לו דעת להישאל ספקו אסור עד שיאמר "ברי לי" (משנה בתוספת ניסוח של התוספתא);

5. טמא עד שיאמר "ברי לי" שלא נטמא;

6. קביעה לפי נסיבות המקרה (משנה ותוספתא).

הקביעה האחרונה סותרת כמובן את הכללים הקודמים, היא מבטאת גישה אחרת לבירור ההלכה. אפשר כמובן ליישב את הסתירה ולקבוע שהכללים חלים במקרים שהנסיבות אינן מאפשרות להגיע לבירור סביר. הכלל השלישי גם הוא מורכב. הוא אמנם מדבר על מי שאין לו דעת להישאל, אבל משמע ממנו שאם הנסיבות הן חד-משמעיות וההסבר היחיד הוא שהתינוק נטמא, הוא טמא. הכללים כמובן שונים זה מזה, ויש מקרים שהם סותרים זה את זה הן בהלכה והן בגישה העקרונית. במשנה יש רק ביטוי מצומצם לסתירות אלו (דברי רבי שמעון על מידת הדין). עם זאת, אין במשנה היררכיה של הכללים.