תינוק שנימצא בצד בין הקברות – בכתב יד קופמן וגם בעדי נוסח טובים נוספים בדרך כלל נאמר "בין הקברות"33כן המצב במקומות נוספים שהביטוי מופיע בהם, כגון עירובין פ"ג מ"א, וכך ב-דו, דפ, מגאד, מיל, מל, רא. חילופי הנוסח חוזרים במקומות אחרים שהמונח נזכר בהם. אבל במשנה שלנו ב-ג2 "בין" וב-ל, מ, פ "בית". אבל במשפט הבא ב-ל, פ "בין", ורק בכתב יד מינכן בשתי הפעמים "בית". באופן כללי להערכתנו כתב יד מינכן למשנה הוא מבטא נאמן של נוסח בבל., וזו הנוסחה הנכונה. בתקופת המשנה והתלמוד לא היו בתי קברות מסודרים ובנויים, אלא כל אחד קבר לעצמו. היו כמובן אזורים שבהם היו קברים רבים זה ליד זה, וזהו "בין הקברות"34בארץ ישראל הייתה הקבורה משפחתית ולא קהילתית, וכל משפחה קברה את מתיה בנפרד. הקהילה סייעה לעניים מדין צדקה, אך לא כנוהג שיטתי. עם זאת, גם בארץ ישראל היו מעט בתי קברות מאורגנים. לעתים מתגלות סדרות של מערכות קבורה מרוכזות שסגנון חציבתן דומה, ומאליה עולה הטענה שאלו הן מערכות קבורה ציבוריות. דוגמאות לכך ניתן למצוא באזורים שונים, כגון חורבת קורקוש בשומרון, הקברים מדרום לתמנה שבצפון הר יהודה ועוד. כך היה המצב גם בכפרי סוריה, אך גם שם היו, לעתים נדירות, קברות ציבוריים (מק אדם, ערביה, עמ' 159). עיר המתים הגדולה בבית שערים היא דוגמה נוספת לבית קברות מאורגן. גם בספרות חז"ל מצינו רמזים למערכות קבורה אזוריות. ראיה לדבר מן התלמוד הירושלמי המספר על קבר שהתמוטט בחול המועד וביקשו להתיר את בנייתו מחדש, לפי שהוא צורך הרבים (ירו', מועד קטן פ"א ה"ב, פ ע"ב). "צורך הרבים" בהקשר זה הוא מונח טכני לצורך הקהילה. לכאורה ניתן לטעון שהקבר שייך למשפחה גדולה ורבים מבני המשפחה נפגעו מביזיון קברי מתיהם שנפגעו והצטערו עליו, ברם ההלכה היא שבחול המועד מותר לעסוק ב"צורכי הרבים", ואלו הם צרכים ציבוריים, לא צרכים של הרבה אנשים פרטיים. לפיכך נראה שזה היה בית קברות ציבורי. בירושלמי (ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א) מובא דינו של מי שמתו "נמסר לרבים", ומשמע שקיימת הייתה אפשרות שה"רבים" יטפלו בקבורה. בהמשך נקבע שם דינו של מי שמתו "נמסר לכתפין" (נושאי המיטה), ואלו, כנראה, אינם גוף ציבורי אלא בעלי מלאכה פרטיים. לעומת זאת נראה שבבבל היו קהילות שבהן הייתה "חבורה" מאורגנת שכל עסקי המת הוטלו עליה. רב המנונא שנקלע לדרומתא הופתע מנוהג זה (בבלי, מועד קטן כז ע"ב). ניתן לצמצם עדות זו ולפרשה כראיה לנוהג חריג וייחודי, ברם מסתבר שזה היה הנוהג המקובל בבבל. המונח "בית עלמין" (בבלי, סנהדרין יט ע"א) הוא מונח בבלי ולפי הסוגיה שם מדובר בבית קברות גדול, אם כי משמעותו המילולית של המונח אינה בטוחה. גם בתפוצות אחרות היו ליהודים בתי קברות מאורגנים. במצרים הייתה אף אגודת קברנים (צ'ריקובר ואחרים, פפירוסי מצרים, א, עמ' 138) וכנראה גם בית קברות מאורגן (כשר, יהודי מצרים, עמ' 316). הקטקומבות (מערכות קבורה תת-קרקעיות) היהודיות ברומא עשויות להצטרף לראיות לבתי קברות ציבוריים. כאמור, בבית שערים הייתה מערכת מאורגנת ולא צירוף מקרי של משפחות וחבורות פרטיות. לפנינו מעין "אימוץ" של נורמה המקובלת בתפוצות עבור נקברים מהתפוצות ועבור נקברים בודדים גם מארץ ישראל, וראו דיוננו במסכת אהלות פט"ז מ"ג. . לעומת זאת בתפוצות היו בתי קברות מרוכזים מאורגנים, וכך היה המצב גם בימי הביניים, על כן תיקנו מעתיקים "בית הקברות". חילוף נוסח זה חוזר פעמים רבות, והוא אבן בוחן להבחנה בין כתבי יד ארץ-ישראליים לכתבי יד בבליים. עם זאת כמובן אין הכלל עקבי לחלוטין, לכל כלל יוצאים מן הכלל35ראו בהערה שלפני הקודמת, וכן משנה, נזיר פ"ג מ"ה; בבא בתרא פ"ב מ"י; תוס', שבת פ"ו ה"ב; ברכות פ"ו ה"ו, ועוד. (איור 10.
איור 10א. חליבה חריתה על סרקופג, וילפט, סרקופגים, עמ' 270.
איור 10ג. חליבת עז. פרט מתוך פסיפס חקלאי גדול במוזיאון אודנה בתוניס. צילמה: ד' ספראי.
והשושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור – אף על פי שהנסיבות מחשידות שהקטן הלך וקטף את הפרחים, כדרכם של ילדים, שני – שאני,אומר אחר [לקטן ונתנן] לו – בגוף הטקסט הכתב פגוע, ולכן בא תיקון מן הצד. המשנה מסיבה את הכלל של המשנה הקודמת כמעט עד אבסורד. אנו מוכנים לפרש את האירועים בפירוש מקל אף על פי שרגליים לדבר שהקטן הילך בין הקברות ונטמא. וכן חמור בין הקברות כליו טהורין – החמור אינו יכול להישאל ולכן ספקו טהור, אף על פי שעצם מציאותו בין הקברות מחשידה שהתקרב לקבר (איור 11).
אחרונים התחבטו: הרי גם אם אחר ליקט את השושנים הרי הוא אב הטומאה וטימא את התינוק36ראו התירוצים שליקט קהתי על אתר. הרמב"ם והר"ש לא התחבטו בשאלה, ובצדק, כפי שנסביר. אמנם ספק אם ראו את מציאות הקבורה של ימי הבית שני, אך בהבנתם האינטואיטיבית את ההלכה שִחזרו את המבנה הקדום. , ועוד יותר ניתן להקשות, הרי החמור מצוי בבית הקברות וודאי שכליו ניטמאו. ההלכה מובנת רק על רקע המציאות הקדומה. הקבורה הייתה במערות הפזורות בשטח, ומרחק ביניהן. אם המערה סגורה הטומאה בוקעת ועולה כלפי מעלה, אך רק במקום שבו מונחת גווייה. אם המערה פתוחה הנוגע בפתח טמא, ואולי גם בחצר הקבר במרחק קצר מהפתח (ראו פירושנו לאהלות פט"ו מ"ח). טומאה זו איננה הטומאה הרגילה, שכן לפי ההלכה אין הטומאה מטמאת במרחק אופקי אלא רק בנגיעה, וודאי שאין זו טומאת אוהל, שכן אין שם גג משותף לגוויות המתים ולהולך בחצר הקבר. על כן המבוגר שלקט שושנים הילך בזהירות בין הקברות ולא נטמא, או שנטמא בטומאה קלה, והחמור הילך בדרכו וספק אם נכנס לחצר הקבר. יתר על כן, לעתים הייתה חצר הקבר מרוצפת (או חצובה) ולא היו שם עשבים לאכילת החמור. חמור רועה ומשוטט אין לו סיבה להגיע לשם (איור 12).
איור 11א. הקבורה. בדרך כלל הייתה הקבורה בקברות פרטיים, קבר פרטי בהר הצופים, מתוך אביגד, נזיר.
איור 11ג. היו גם מעט בתי קברות ציבוריים. כגון בית קברות ציבורי
בחורבת קורקוש. צילם ד' רביב.
איור 12א. מערת קבר מורכבת עם חצר. קלונר וזיסו, עיר הקברים, 143.
איור 12ב. מערת קבר עם חצר המערה. קלונר וזיסו, עיר הקברים, 137.
איור 12ג. דרך הקבר וחצר הקבר בשילה. צילמה ד' ספראי.
בתוספתא מופיע גם דין המקביל למשנה: "הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טהור, מפני שיש בו דעת לשאול. חמור שהיה עומד במקום טהרה ואיפשר לו לעמוד במקום טומאה, כלים שעל גביו טהורין" (פ"ג הי"א, עמ' 663).
התפיסה שיש לתור אחר פרשנויות מקלות למציאות שלפנינו חוזרת גם בהלכות אחרות בתוספתא: "ככר תרומה שהוא נתון על גבי הדף, מדרס נתון תחתיו ואי אפשר לו ליפול37כך בכתב יד וינה, ובכתב יד ערפורט "לטול". לפני הבבלי (נידה ד ע"א) היה הנוסח "אם נפלה", והוא מוסיף אבחנה נוספת בין "מקום מדרון" שחשש הנפילה בו גדול ובין מקום ישר. אלא אם כן נוגע במדרס, ובא ומצאו במדרס אחר, טהור, שאני אומר אחר נטלו ונתנו באותו מקום, ואם אמר בריא לי שלא בא אדם לכאן, טמא" (פ"ד ה"ד, עמ' 663). הכיכר מצוי במקום טהור, אבל אם ייפול ייגע בטומאה, ואחר כך נמצא במקום אחר שגם הוא טהור. על כן סביר להניח שהכיכר נפל ובא אחר ונטלו והניחו במקום השני ותוך כדי כך נטמא הכיכר, שהרי נפל על טומאת מדרס. למרות הסבר סביר זה אנו מעדיפים הסבר חילופי, שאחר נטלו ממקומו הטהור והכיכר לא נטמא.
התפיסה שיש לתור אחר פרשנויות מקלות למציאות מתאים לכלל "כל הטומאות כשעת מציאתן", אלא שיש בו הנמקה נסיבתית. הכלל מציע הנמקה פורמליסטית, ומשנתנו והברייתות המקבילות מציעות הנמקה נסיבתית. בסוף פירושנו למשנה ו עמדנו על ההבדל הרעיוני שבין פסיקה כללית לפסיקה בהתאם לנסיבות המקרה.