כל הטמאות – כל הדברים שעלולים להיטמא, כשעת מציאתן – יש לדון בשאלה האם הם טמאים או לא לפי מצבם ברגע הבירור, ואין לחשוש שמא נטמאו בעבר. דוגמאות לכך תובאנה בהמשך. משפט זה הוא הכלל, ואחריו סדרת דוגמאות. המשנה להלן (פ"ד מ"ה) חולקת על הכלל, כפי שנפרש שם. למעשה "כשעת מציאתן" הוא היתר רחב ביותר. ברור שאם כרגע נצפית נגיעה ודאי שיש כאן טומאה, אבל איננו צריכים לחשוש שמא בעבר הייתה נגיעת טומאה. גם משנה ד וגם משנה ח מסייגות את הכלל ומציגות מקרים שבהם אין הוא חל. הכלל, אם כן, אינו גורף אלא הוא נתון התלוי גם בנסיבות, אבל הוא מהווה נקודת מוצא לבירור ההלכה במקרים מספר (כגון במשנה ז).
להלן נראה כלל אחר המתייחס לאותו מצב, לפי התוספתא: "כל הנתלין וכל הנגררין ספקן טמא, מפני שהן כמונחים, וכל הנזרקין ספיקן טהור, חוץ מכזית מן המת" (פ"ג הי"ד, עמ' 663), וכנראה המשנה באה להדגיש שהכלל תקף לכל סוגי הטומאה. להלן בסוף משנה ו נעמוד על משמעותו הדתית העמוקה של המינוח "כשעת מציאתן".אם טמאות טמאות – אם כרגע הן במצב של טומאה אזי הן טמאות, אולי גם לשעבר (מהרגע שהונחו שם?). הבבלי מבין שהמשנה בהמשך (פ"ה מ"ז) היא דוגמה למשנתנו: "נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת – רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין, שכל הטמאות כשעת מציאתן" (נידה ד ע"א), ובהמשך דיוננו נדון במובאה זו ובהקשרה למשנתנו. אם טהורות טהורות – אם כרגע אין נוגעת בהם טומאה אין לחשוש שנטמאו בעבר. זו הלכה חשובה ומקלה המשחררת את האדם מלחשוש לנסתרות. בהלכות מי חטאת, למשל, נקבע שאם המים נעזבו ולא נשמרו יש להתנהג כאילו נטמאו24ראו המבוא למסכת פרה. . בסוף משנה ח נחדד אבחנה זו. אם מכוסות מכוסות – בית ובו מת, כלי חרס הסגור (צמיד פתיל) בשעת המציאה תוכו טהור, וכן בור או חדות (כוך) המכוסה – תוכו טהור (אהלות פ"ה מ"ו), ואיננו חוששים שמא פעם התגלה.אם מגולות מגולות – אם הבור או הדות מגולה אנו מניחים שהיה מגולה גם בעבר, וכלי שהיה בו והוצא ממנו טמא (להלן). מחט שנימצאת מליאה חלודה – במחט יש חור והיא משמשת לתפירה; כשהיא חלודה היא חדלה מלהיות כלי. אין הכוונה לחלודה קלה אלא לחלודה מלאה שאינה מאפשרת שימוש במחט, כדברי המשנה: "מחט שהעלתה חלודה, אם מעכבת את התפירה טהורה, ואם לאו טמאה" (כלים פי"ג מ"ה; בבלי, שבת נב ע"ב). או שבורה – שאי אפשר להשתמש בה, טהורה שכל הטמאות כשעת מציאתן – ברור שהמחט השבורה טהורה, שהרי גם אם נטמאה בטלה טומאתה שכן חדלה מלהיות כלי. אין זאת אלא שהמשנה מדברת על האפשרות שהמחט תתוקן ואזי תהיה מחדש כלי, והשאלה היא האם טומאתה הישנה חוזרת לכלי המתוקן. באופן כללי כלי מתכת שנשבר בטלה טומאתו, כדברי המשנה: "כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו. חזר ועשה מהן כלי, חזרו לטומאתן הישנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא לכל טומאה אלא לטומאת הנפש25למונח "טומאת הנפש" כמקבילה לאב הטומאה ראו פירושנו למשנת כלים פי"א מ"ג." (כלים פי"א מ"א). שאלת החזרה לטומאה שנויה כאמור במסכת כלים, ולכאורה כלי מתכת שונים מכלים אחרים בכך שיש אפשרות שיחזרו לטומאתם הישנה. בעיוננו במסכת כלים ראינו כי למעשה זו מחלוקת תנאים האם כלי מתכת שנעשו מחדש חוזרים לטומאתם.
משנתנו מתפרשת טוב יותר לפי העיקרון של טומאה למפרע, שכן לכאורה אם המחט שבורה שבריה טהורים, לא משום שכל הטומאות כשעת מציאתן אלא משום שהכלי שבור, ומה חידוש יש במשנה? על כן יש להסביר את משנתנו שאם תיקנו את המחט היא חוזרת לטומאתה הישנה ואינה נחשבת לכלי חדש, לפיכך אם כל הכלים כשעת מציאתם, אם נמצאה שבורה ולידה שרץ, עלינו להניח שגם כשהייתה שלמה הייתה כבר טמאה.
עד עתה הילכנו בדרכם של המפרשים המציעים דוגמאות שונות, וחלק מהן הבאנו. אם אנו רואים בדוגמאות ניסוח מצמצם הרי שיש בין המפרשים הבדלים בפרשנות המשנה וגם להלכה. אבל המשנה מתנסחת באופן כללי, וצריך להבינה ככוללת את רוב המקרים הללו.
אפשר להציע גם הצעת פרשנות שונה שלפיה החידוש העיקרי במשנה הוא שאין לחשוש לטומאות העבר, אבל במקביל המשנה מוסיפה תמיד את הצד השני של אותה הלכה, "אם טמאות טמאות". כפשוטה אם הכלי נמצא על שרץ הוא טמא, אבל בכך אין לכאורה כל חידוש, הרי ברור שאם אנו רואים כלי על שרץ הוא טמא. מעתה, שתי אפשרויות לפנינו: האחת שאכן המשפט מיותר והובא רק בשל שלמות המשנה ואיזונה, והאחרת שאכן יש כאן חידוש ואם הכלים טמאים הם טמאים למפרע. בדרך זו פשוט לפרש את המקרה של "אם מגולות מגולות". אנו מניחים שאם הבור מגולה עתה גם בעבר היה מגולה, וכלי שהוצא ממנו קודם לבירור גם הוא היה בבור מגולה.
אם הכלי חוזר לטומאתו, נשאלת השאלה: מדוע אם מצא מחט חלודה ועליה שרץ יש להניח שהשרץ היה שם כשהמחט הייתה שלמה, הרי החלודה נוצרה לפני זמן רב (מדובר בחלודה בכמות כזאת ההופכת את המחט לבלתי שימושית), והשרץ לא היה שם כל כך הרבה זמן, וכן אם נמצאה בבית שיש בו מת הרי קרוב לוודאי שהמת נפטר לאחר שהמחט החלידה. שאלה זו מעלה הבבלי שנביא להלן (נידה ד ע"א). כמובן אפשר להעמיד את המשנה במקרה מיוחד, אבל המשנה מנוסחת באופן כללי. לפיכך עדיף לפרש שהמשפט "אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות" אין בו חידוש. להלן בפ"ט מ"ח ייעשה שימוש נוסף בכלל זה, ושם נראה שאף על פי שלפי הכלל "כשעת מציאתם" אמור היה הכלי לקבל טומאה, הרי המשנה שם מחליטה שאין טומאה למפרע, כפי שהסקנו במשנתנו.
הבבלי במסכת נידה (ג ע"ב - ד ע"ב) מקדיש סוגיה ארוכה לשאלות הקשורות למשנתנו ומביא סדרת דוגמאות. אנו נדון בהן לפי סדרן בסוגיה.
1. משנת נידה פ"א מ"א – שם יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל באישה שנמצאה נידה, האם היא נטמאת משעת ראייתה (בית שמאי), כלומר רק מכאן להבא, או מהבדיקה הקודמת (בית הלל), או יום אחד (מעת לעת – חכמים). הבבלי עצמו אינו דן ביחס בין משנתנו למשנת נידה, אבל מהמשך הסוגיה עולה שהוא רואה דמיון הלכתי בין שני המקרים. אם כך, לפי המשנה שלנו הרי שצריך היה להניח שהיא טמאה למפרע, ויש להעמיד את משנתנו כחכמים או כבית הלל, ונמצא גם שבית שמאי חולקים על משנתנו. אך קשה, שהרי כלי המתכות הוא חריג, רק הוא טמא למפרע, ומניין לתלמוד שאדם (אישה) צריך להידמות דווקא לכלי מתכת, אולי הוא דומה יותר לכלי עצם (או לכלי עץ) שאין בהם טומאה למפרע?
2. "קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו, ונמצא שרץ בזוית אחרת. חזקיה אמר: טהרות הראשונות טהורות, רבי יוחנן אמר: טהרות הראשונות טמאות" (שם ג ע"ב). בהמשך הסוגיה הבבלי מצמצם את המחלוקת ותולה את ההלכה גם בנסיבות. כלי שעומד איתן על מקומו דינו שונה מכלי שאין לו שוליים ומטלטלים אותו. הבבלי אף מוסיף אבחנה בין שעת מציאתן לבין מקום מציאתן. אבחנה זו מקורה כבר בדברי תנאים (תוס', פ"ד ה"ד, עמ' 662), אבל בתוספתא היא מוסבת לעניין אחר.
3. "נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת – רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין, שכל הטמאות כשעת מציאתן" (שם ד ע"א), זו משנתנו להלן פ"ה מ"ז. לפי הבבלי זו אפוא דוגמה למשפט "אם טמאות טמאות" שבמשנתנו. משנתנו כרבי מאיר, וחכמים חולקים. אם נצרף את משנת נידה לברייתא זו הרי שרבי מאיר מהלך בשיטת בית הלל (או חכמים), ו"חכמים" של הברייתא הם שמאי הזקן (בית שמאי). בהמשך הסוגיה הבבלי מצמצם גם את המחלוקת הזאת למקרים מסוימים.
4. "מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה – טהורה, שכל הטמאות כשעת מציאתן" (שם שם). הבבלי שואל מדוע תיטמא למפרע (אותה שאלה שהעלינו לעיל).
5. "מצא שרץ שרוף על גבי הזיתים, וכן מטלית המהוהא – טהור, שכל הטמאות כשעת מציאתן" (שם שם), זו משנתנו להלן פ"ט מ"ט.
6. "ככר על גבי הדף, ומדף טמא מונח תחתיו, אף על פי שאם נפלה אי אפשר אלא אם כן נגעה – טהורה, שאני אומר: אדם טהור נכנס לשם ונטלה, עד שיאמר: ברי לי שלא נכנס אדם שם" (שם שם). למימרה זו אין מקבילה מדויקת, אבל להלן (מ"ז) נצטט תוספתא קרובה ביותר (פ"ד ה"ד, עמ' 663) ונדון בשאלות דומות.
הבבלי בדרכו המשפטית מבין אפוא שמשנתנו מדברת על טומאה למפרע, ואינה נוקטת בהגדרה מדויקת ממתי היא חלה. שאלה נוספת מעורבת בבבלי והיא דינן של תרומות (טהרות תלויות); שאלה זו איננה בתוך משנתנו ולא נדון בה. גם הירושלמי מציע מחלוקת בהגדרת הזמן המדויק של טומאה למפרע: "מחט שנמצאת חלודה או שבורה טהורה. תני, הניחה שיפה ובא ומצאה חלודה, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שלשה הראשונים ודאי טמיאה, אחרונים טהורה, אמצעיים ספק. אמר רבי אבהו אמר רבי יהושע בן לוי: ורבי יוחנן לא אמר כן! אלא שלשה ימים הראשונים ודאי טמיאה, מכאן ואילך ספק. רבי אילא ורבי אבא ורבי אלעזר בשם כל רבנין דעלין לבי מדרשא, ביין ובמחט הלכה כרבי יהושע בן לוי" (רבי אילא ורבי אבא ורבי אלעזר בשם כל החכמים שעולים26"לעלות" או "עלייה" הם ביטויים להתכנסות פורמלית רשמית. המונח נגזר מהנוהג ללמוד בעליית הגג, ואכן סדרת התכנסויות רשמיות, או רשמיות למחצה, שהוכרעו בהן הלכות, נעשו בעליית הגג, כגון תוס', סוטה פי"ג ה"ג; ירו', שם פ"ט הי"ג, כד ע"ב; בבלי, שם מח ע"ב; ירו', עבודה זרה פ"ג ה"א (עליית בית גוריה [או בית גדי] ביריחו); תוס', שבת פ"ב ה"ב (עליית בתי נתזה בלוד); ירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב ([עליית] בית ארוס בלוד). במקבילה לאותו מעשה בירושלמי פסחים בבבלי, קידושין מ ע"ב, בית נתזה; בבלי, חגיגה יג ע"א; שבת יג ע"ב; מנחות מה ע"א – שם למד רבי אלעזר בן חזקיה את ספר יחזקאל וצירפו לספר התנ"ך. בעלייה גם נגזרו גזרות י"ח דבר ["בו ביום"] – משנה, שבת פ"א מ"ד וראו פירושנו לה, שם מתכנס בית הדין לעבר שנים – ירו', סנהדרין פ"א ה"ב, יח ע"ג; בבלי, סנהדרין יא ע"א, ומקבילות; העלייה ביבנה ששימשה לכינוס, ירו', שם פ"ט הי"ג, כד ע"ב; עליית יונתן בן בתירא, שם התכנסו בית שמאי ובית הלל (ספרי במדבר, קטו, עמ' 124), ועוד ועוד. הביטוי מושרש והוא מעיד על נוהג רגיל, או שהפך לביטוי להתכנסות אף כשמדובר בהתכנסות במקום אחר. לבית המדרש – ירו', גיטין פ"ג ה"ח, מה ע"ב; בבא בתרא פ"ו ה"א, טו ע"ג). לפי הירושלמי נקבעים כללים המנסחים את "האפשרות הסבירה", נסיבות אפשריות. כפי שנראה להלן בסוף משנה ו זו אחת הדרכים המתודולוגיות לפסיקת הלכה במקרה של ספק.
בירושלמי מתנהל דיון בטומאה למפרע, אך אין זה פירוש המשנה. המחלוקת היא על הברייתא העוסקת במקרה אחר, במחט (טמאה) שהניחוה והייתה אז טובה וראויה לשימוש, והשאלה היא מתי היא החלידה. לא נאמר בירושלמי שזה פירוש למשנה, וזו שאלה אחרת, לגופה. מכל מקום, המשנה להלן אכן קובעת שאין טומאה למפרע (פ"ד מ"ד). בתוספתא שנינו: "אבד מחט שופה ובא ומצאה מלאה חלודה, הרי היא בחזקת שופה, עד שיאמר ברי לי שהעלה חלודה. וכן בשרץ, וכן במטלית. הניחה טמאה בזוית זו ובא ומצא בזוית אחרת, ניטמאת הזוית ראשונה, עד שיאמר בריא לי שנעקרה מכן. נטמאת הזוית שנייה, עד שיאמר ברי לי שלא באת לכאן" (פ"ג ה"ד, עמ' 663-662). התוספתא אמנם מתייחסת למשנה, אבל מעלה דין אחר שבעצם ניסוחו הוא "כל האבדות כשעת אבידתן". אם נמצאה המחט חלודה היא כמובן טהורה, אבל אם יתקן אותה תחזור לטומאתה הקודמת. המדובר במקרה שמחט טמאה אבדה ולפני ימים מספר היה מת בבית וכל הכלים נטמאו, והשאלה היא האם המחט הייתה כבר חלודה בשעה שהיה מת בבית. התוספתא קובעת שכל הטומאות כשעה שבה הן נמצאו, עד שיש עדות ברורה אחרת (עדות ראייה או עדות נסיבתית). הירושלמי מתדיין על ברייתא זו ומציע הגדרות זמן מדויקות יותר למצב שבו העובדות אינן ברורות. התוספתא אינה פירוש למשנה, למרות הדמיון המילולי, אלא עוסקת בשאלה אחרת. אפשר גם שהתוספתא מסייגת את המשנה. המשנה עוסקת במי שמצא מחט, ואילו התוספתא עוסקת במי שמצא מחט שאיבד אותה בעבר.
כמו כן: "אבד כזית מן המת בתוך הבית, בקשו ולא מצאו הבית טמא לכשימצא הבית מטמא למפרע" (תוס', פ"ג ה"ה, עמ' 663). שוב יש כאן דיון בטומאה למפרע, אבל אין זה פירוש למשנה אלא נושא אחר, הרי ברור שבשר המת לא הובא לבית בזמן האחרון אלא זהו הבשר שאבד לפני זמן. הנסיבות מכריעות את המצב ההלכתי, ואין זה המקרה הסתמי שבמשנה. בהמשך התוספתא מובאות עוד דוגמאות להכרעה לא לפי קביעה משפטית מוקדמת (ספק מותר – ספק טמא – ברשות היחיד מותר וכו') אלא בהתאם לנסיבות, לפי הסבירות (רגליים לדבר), לפי המיקום המדוקדק של הטומאה ונסיבות אפשריות לכך שהיא הגיעה דווקא לשם וכדומה. המשנה מוחלטת, והתוספתא רֵאלית ומתחשבת בתנאי המקום והזמן. אין סתירה משפטית בין שתי הגישות, אבל יש ניגוד בנקודת הכובד של הבסיס להלכה. זהו ההבדל בין ניסוח תחוקתי לבין פסיקה "כזואיסטית", לפי המקרה והמקום. כפי שנראה במשנה הבאה גם המשנה מהלכת בדרך זו של בירור הנסיבות, והכלל חל רק כשאי אפשר לברר את הנסיבות.
רשימת השאלות והמקבילות בבבלי היא רק חלק מהמקורות הדנים בספק טומאה שהתגלה, וכבר בהמשך הפרק יש דוגמאות נוספות. לפי דרכנו ספק רב אם משנתנו עוסקת בטומאה למפרע, ואת המשפט "אם טמאות טמאות" ניתן להבין כשגרת לשון, ואין בה אלא האמירה שיש כאן טומאה משעת הגילוי ולהבא.
במשנה נאמר כלל סוחף: "כל הטומאות", אבל בתוספתא וגם במשניות אחרות מופיעה הסתייגות מהכלל והתחשבות בנסיבות המקרה. בתוספתא: "כל הנתלין, וכל הנגררין, ספקן טמא מפני שהן כמונחים. וכל הנזרקין ספיקן טהור, חוץ מכזית מן המת. וכל המאהילות שהן מטמאין מלמעלה כלמטה, ואם היתה טהרה נזרקה על גבי כזית מן המת טהורה" (פ"ג הי"ד, עמ' 663). התוספתא מסבירה מה פירוש "נמצאין" ומחלקת בין מה שדרכו לזוז (נזרקין), שספקו טמא, ובין מה שמונח או תלוי או נגרר, שספקו טהור, ועליו מדובר במשנה, ובכך מסייגת את המשנה.
במסכת מקואות יש משנה נוספת שלכאורה חולקת על משנתנו: "מקוה שנמדד ונמצא חסר – כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמאות. במה דברים אמורים, בטומאה חמורה, אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלים טמאים, ושתה משקין טמאים, בא ראשו ורובו במים שאובים, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין, וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל, אפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו, שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו טבל באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל – ספיקו טהור. רבי יוסי מטמא, שרבי יוסי אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה, לעולם הוא בפסולו, עד שיודע שטהר, אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור" (פ"ב מ"ב). במשנה שם יש סדרת חידושים ושינויים ממשנתנו:
א. מתברר שיש מחלוקת בשאלה המעסיקה אותנו, ורבי יוסי סובר שכל הטומאות כשעת מציאתן (בניסוח אחר), וחכמים חולקים על כך.
ב. יש הבדל בין טומאה חמורה לקלה.
ג. המקרה מוגדר כספק, וחלים עליו דיני ספקות.
המקרה דומה למקרה בנידה ולמחלוקת בית הלל ובית שמאי שם, ויש להבין: ברור שאי פעם הפך המקווה לחסר (והאישה לנידה), ועתה עלינו לקבוע רק מתי החלה הטומאה, אבל הדעת נותנת שהדבר קרה בעבר. בניגוד לזה, הכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן מדבר גם על מצב שבו איננו יודעים כלל שהייתה טומאה. המחט שבורה, ואין לידה שרץ. אין שום סיבה שנחשוד שהיה שם בעבר שרץ. הניסוח של הכלל אינו דן בשאלה מה קורה כאשר כרגע מצוי שרץ ליד המחט, אלא עיקר מטרתו לומר שאין צורך לחשוש ממה שאיננו רואים. סדרת הסתירות נובעת אפוא רק מניסוח, כוללני מדי, של הכלל שבמקורו היה מצומצם יותר.
משנתנו חולקת על המשנה להלן (פ"ח מ"ג), כפי שנבארה שם, ומתאימה לדברי חכמים במשנה אחרת להלן (ראו פירושנו לפ"ט מ"ט), אך לא לדעת רבי בתוספתא (פ"י ה"א, עמ' 672).
אשר לטומאה למפרע – הסקנו שקיימת מחלוקת עקרונית בכלי שנשבר ותוקן, האם הוא טמא למפרע או רק מכאן ולהבא. בין שתי העמדות העקרוניות מצויות גם עמדות ביניים, זו של רבן שמעון בן גמליאל: "לא לכל טומאה אלא לטומאת הנפש" (משנה, כלים פי"א מ"א), וזו שבירושלמי הקובעת שבאופן כללי התיקון מחזיר את הטומאה למפרע אבל קוצבת קצבות זמן לטומאה למפרע, ובמקרים של ספק טומאה מתחשבת בנסיבות. את משנתנו (טהרות) עדיף לפרש כך שהיא אינה מתייחסת באמת לכלל, ובעצם רק קובעת שאם אין סיבה לחשש לא צריך לחשוש שמא בעבר הייתה טומאה ליד המחט. אבל אפשר גם לפרשה לפי עמדת משנתנו שטומאה בכלי מתוקן היא רק מכאן ולהבא.