טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוון טהור – הוא אמנם סחט נוזלים וטימאם אך הם פחות מכביצה, שהרי לא כל האוכל הוא נוזלים. העיקרון ההלכתי נשנה כבמשנה הקודמת, אלא שבשמן הנוזלים (שמן ומי המוהל) הם כ-90% מהפרי ואילו ביין הם לא יותר מ-60% מהפרי. אף על פי כן המשנה אינה מדקדקת בכמויות, והחישוב הוא באומדנה. במפרשים14ראו סיכומו של קהתי. מתנהל דיון מדוע אין טמא מת מטמא את הזיתים, הנחתם היא שאין כאן מגע, והדברים קשים. פירשנו כפשוטה של משנה שאין בזיתים כמות כדי לטמא, וכשיש כמות כזאת הזיתים טמאים. אין ספק שטמא מת מטמא את הזיתים שהוא סוחט, אף שייתכן שהסחיטה היא במכשיר ובשלב הסחיטה אין מגע ידני בין האדם לזיתים. ברם בכל מעשה סחיטה מעורבת יד אדם ולכן נקבע שטמא לא יעשה זיתים בבית הבד (לעיל פ"א מ"ט)15המפרשים הילכו בדרך זו משום שפירשו את המילה "שכיוון" כסיבה ולא כעניין חדש. , ולפי דרכנו הכול אתי שפיר. ובלבד שלא יגע במקום משקה – שהרי משקה מטמא בכמות קטנה, כמשקה טופח, כסיכת אבר קטן, או כמשקה טופח ומטפיח. יתר מכביצה טמא – משום שיש שם אוכלין (מוצקים) בכביצה. שכיוון – וכיוון, כמו שהסברנו לעיל, שיצאה הטיפה הראשונה ניטמאת בכביצה – טיפה של משקין מטמאת כביצה של אוכלין16ראו עוד להלן פ"י מ"ה .. [ו]אם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי טמא שכיוון שיצאה [ה]טיפה הראשונה ניטמת במשא – המשפט קשה, וההבדל בין הזב לטמא מת אינו ברור. כמה אפשרויות לפירוש המשפט. האחת היא שבשורה זו "שכיוון" משמעו אכן נימוק להלכה, ואם הזב סחט טיפה מגרגיר שמן השמן כבר נטמא, אלא שאם כך מה ההבדל בין זב לטמא מת? טיפה אחת נוזלת היא אולי פחות ממשקה טופח, אבל לא שמענו שזב מטמא משקין בשיעור פחות. אפשרות שנייה היא שגם בסיפא "שכיוון" משמעו וכיוון, והוא עניין חדש החל על טמא מת ועל זב כאחד. אם כן, יש לקרוא "אם היה זב או זבה ונגע במקום המשקה, אפילו גרגר יחידי טהור". "אם היה זב" הוא חזרה על הדין הקודם, ודין זה כדין טמא מת. בשניהם המוצק מטמא בכביצה, ואם השמן זב הרי הם כמשקין ומטמאין בכלשהו. המשפט האחרון מוסיף שהוא הדין במשא (דין סחיטה), אם כן אין כאן ניגוד בין הדעות ולא השלמה, אלא כל תנא שנה בבית מדרשו והדגים את ההלכה העקרונית על דוגמה אחרת, האחד בטמא מת והאחר בזב.
גם במשניות אחרות ראינו תופעה זו ששני תנאים ניסחו אותה הלכה בניסוחים שונים, ושני הניסוחים הובאו או כדוגמאות מקבילות או אפילו כאילו הייתה זו מחלוקת, ואין אלו אלא דברים עצמאיים17ראו הרשימה בפרה פ"ג מ"ה. .
עם זאת, במשפט שבו אנו עוסקים אין אזכור של ההלכה "כביצה מכוון" או "כזית מכוון", והתנא של משפט זה לא התעניין בהלכה זו, או שהעורך השמיט את ההלכה כדי לא לחזור יתר על המידה. בדוחק אנו מציעים אפשרות נוספת שהמשפט האחרון הוא לשיטת בית שמאי שטומאה כזית. אם היה גרגיר הזית יחידי לא היה טמא, כיוון שהנוזלים בו אינם כזית, אבל טיפת המשקה מטמאת ברגע שהיא נוטפת.
מבין כל האפשרויות נראית לנו האפשרות הראשונה כמקורית. אכן זב מטמא משקין בכל שהוא, וההלכה אכן איננה אחידה ולפנינו ביטוי נוסף לחוסר הלכידות של הלכות טהרה. האפשרויות השונות מחייבות תיקון בטקסט, וקשה לתקן סיוע בעדי הנוסח. בתחילת הפרק ראינו שנידה מטמאת עלה יבש, או פחות מכביצה, ועתה מופיע חידוש דומה שזב מטמא משקה בכלשהו.
ממשנתנו משמע שכבר בשלב הסחיטה ניתן לטמא את הזיתים אם יש בהם כמות מספקת, ואכן בדרך כלל סוחטים כמות גדולה בהרבה מכביצה. אלא שהלכה זו אינה כה פשוטה. בתוספתא להלן שנינו: "ענבים עד מתי מטמאים טומאת אוכלין? משהילכו בהן שתי וערב. הולך בהן שתי וערב ונשתיירו מהן גרוגרת שלימין18שלמים. מטמאין טומאת אוכלין. זיתים עד מתי מטמאין טומאת אוכלין? משיטחנו, ורבי שמעון משיסחטו. טחנן ונשתיירו מהן גרוגרין שלמין, מטמאין טומאת אוכלין" (פי"א ה"ד, עמ' 672). סדר הבדידה כך הוא: בשלב ראשון טוחנים את הזיתים במתקן מעין רחיים ונוצרת עיסה דביקה של זיתים שבורים, ואותה מניחים בעקלים (איור 7). בשלב זה עדיין אין שמן נוזל, אם כי במשך הזמן מטפטף מהעקלים מעט שמן. את העקלים מניחים בערמה ועליה כובשים את קורת בית הבד, וזו פעולת הסחיטה המניבה שמן.
אם כן, לדעת תנא קמא בזיתים הטחינה היא השלב שבו הזיתים מקבלים טומאה, ואם טמא מת סחט את הזיתים, כמו במשנתנו, הם בוודאי מקבלים טומאה, שהרי טמא המת העבירם לערמת העקלים ונגע בהם (מגע ומשא). אולם לדעת רבי שמעון נשיאת העקלים אינה מטמאת, משום שהזיתים טרם הוכשרו לקבל טומאה. הסחיטה עצמה נעשית באופן אוטומטי, האדם מניח את הקורה ואינו נוגע בשמן, ורק פירוק הערמה או סחיבת השמן עשויים לטמא את השמן. לדעתו גמר המלאכה הוא אפוא סיום העבודה באופן סופי.
הקורה מקובעת בצד אחד אל הקיר ולכן ייתכן שהזזתה, מבחינה הלכתית, איננה משא אלא היסט. הנוגע בה מטמא כמובן תמיד, אבל ייתכן גם שהזזתה נעשית על ידי מוט עזר, או שהכבדתה היא על ידי קשירת משקולות לקורה (איור 8) ואין כאן נגיעה ישירה. עוד אפשר שהכבדת הקורה היא עצמה מהווה היסט.
אשר להיסט – זב מטמא גם בהיסט, הקורה שאותה הסיט הזב היא שני לטומאה, והשמן שלישי לטומאה והוא רק פוסל תרומה ומטמא לקודש (לעיל פ"ב מ"ד ומ"ה). לגבי היסט טמא מת שנינו:
הנוגע בזובו של זב... אחד הנוגע ואחד המסיט, רבי אליעזר אומר אף הנושא (משנה, זבים פ"ח מ"ז); התוספתא חוזרת על כך ומוסיפה: "...נושא ומסיט אין בהם, שאין לך דבר שאין בו רוח חיים ומטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים" (זבים פ"ה ה"ד, עמ' 680). אדם, אפילו טמא מת, אינו מטמא בהיסט. כמו כן: "חומר בזב דאין בטמא מת, ובטמא מת מה שאין בזב. שהזב עושה... זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה ומטמאין כלי שטף במגע וכלי חרס בהיסט, וחייב בקרבן וטעון ביאת מים חיים, מה שאין כן בטמא מת" (תוס', שם פ"ג ה"ג, עמ' 678). אם כן טמא מת אינו מטמא בהיסט, ולכך ראיות רבות19בבלי, שבת פג ע"ב; ספרי במדבר, קל, עמ' 168.. אבל בספרי במדבר שנינו על הנוגע במת או בחרב: "מנין שמטמא בהיסט? אמרת קל וחומר הוא, מה נבילה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, המת חמור דין הוא שיטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב? אמרת מקום שמגעו טומאת שבעה, היסטו טומאת שבעה. מקום שמגעו טומאת ערב, היסטו טומאת ערב. רבי מאיר אומר בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמא בהיסט" (ספרי במדבר, קכז, עמ' 164). אם כן, גם בנושא זה יש מחלוקת.
איור 7א. הקורה לא הייתה מספיק כבדה והכבידו עליה בכמה שיטות. בשלב ראשון הכבידו בעזרת משקלות קטנים.. שחזור המתקן, לפי פרנקל, בתי בד, איור 42.
איור 8א. שיטה אחרת להכבדת הקורה הייתה בעזרת בורג, ולכך הופעלו כמה שיטות. שחזור הקורה והבורג לפי פרנקל, בתי בד, איור 46.
איור 8ב. שחזור המצוי בעין יעל. צילמה ד' ספראי על קצה הקורה מכביד בורג (לולב בלשון המשנה).
איור 8ד. בסיס מתקן בורג בחורבת חמאם. צילם י' לביא.
איור 8ה. בית הבד בדיר סמעאן בשומרון. צילם א' ליסי.
על כן בזב העקלים הם שניים לטומאה (כיוון שהוסטו בידי הזב על ידי טעינת הקורה והכבדתה), ובטמא מת אין הם נטמאים בהיסט (לדעת רוב המקורות), ואם המת נגע בקורה הם שלישי לטומאה, ובחולין לא חשו לשלישי לטומאה (לעיל פ"ב מ"ג). לפיכך אפשר לפרש שהמשפט שאנו עוסקים בו התמקד בזב משום שטמא מת מטמא את העקלים רק במקרים מסוימים של נגיעה ישירה, ואילו הזב מטמא כבר בהיסט.
מכל מקום משנתנו מתפרשת בקלות כדעת תנא קמא, ולדעת רבי שמעון יש לומר שטמא המת נגע בקורה, או הסיט את העקלים שמתחת לקורה (לדעת הספרי). כפי שנראה להלן אין ספק שענבים שסחטם מקבלים טומאה, והזיתים כמו הענבים מקבלים טומאה, כלומר מדובר לדעת תנא קמא.
עם זאת, בסדרת מקורות מצינו הגדרות אחרות שלפיהן גמר המלאכה בזיתים ובענבים הוא ברגע הבציר, או בשלבים הבאים אך כבר לפני יציאת הנוזלים. הרחבנו בכך בפירוש לאהלות פי"ח מ"א ולתרומה פ"ג מ"ד.
זב שחלב את העז החלב טמא – משום משא, שכיוון שיצאת [ה]טיפה הראשונה ניטמת במשא – משא הוא כהיסט, והזב שחלב את העז טימא כמובן את החלב20בלשון הבבלי: "בטיפה המלוכלכת על פי הדד" (שבת קמד ע"ב), הטיפה הראשונה מכשירה את החלב שבתוך הדד לקבל טומאה. ההסבר קשה, שהרי הדד של העז לא נטמא (בהמה אינה מקבלת טומאה), והטיפה עצמה נטמאה מהחולב אותה. אלא שהנימוק מועבר מבבלי כריתות יג ע"א המקשה מדוע אם היא טמאה אין היא מטמאת את הבן היונק אותה, הרי הוא נטמא בטיפה המלוכלכת (הלחה) שעל פי הדד. (איור 9). לכאורה קשה. למה המשנה מדגישה 'במשא' הרי הוא טמא בהיסט (שגרם לטיפה לצאת) ולא במשא. הסברנו שמשא והיסט דומים, וזה נכון מבחינה הלכתית, אבל למה לא השתמשה המשנה במונח המתאים? ייתכן שהמינוח ב'משא' בא בגלל הפן הריאלי. החולב עשוי להניח את הכד על הרצפה, ולכוון את החלב שהוא סוחט מהעז אל הכד. אם כן בשלב זה אין משא. אבל המשנה מדגישה כיון שיצאה טיפה ראשונה, כלומר שהחולב טרם העביר את הכד וטימא במשאו את החלב. אלא שכאשר החולב מתחיל הוא איננו יודע באיזו עוצמה יפרוץ החלב. על כן הוא מחזיק את הכד באויר, סמוך לעטין. וחולב חליבה ראשונה (טיפה ראשונה). לאחר שהחלב זורם הוא יודע היכן בדיוק למקם את הכד. מאז כבר אין משא (עד סיום החליבה ונשיאת הכד לבית. אבל הטיפה הראשונה טמאה, וכל שמצטרף אליה ניטמא מיד. זו הלכה המבוססת על הכרה מקרוב של תנאי החליבה.
איור 9א. בית הבד בחורבת שחדה. צילם ד' רביב.
איור 9ב. בית הבד בחורבת בית לויה. צילם מ' בר דרומא.
משנתנו קובעת בפשטות שזב רגיל מטמא במשא ההלכה הזאת מטמא במשא חוזרת במקורות רבים. ואדרבה שומעים אנו שיש דברים שהזב מטמא במשא, ואילו המת איננו מטמא באוהל. כלומר כלי הנמצא באוהל המת טהור, ואם הזב נושאו טמא. כאלה הם הלפסים העירניות (חורניות, אירניות) שאינן צרופות, ולכן אינן כלי. רבי אלעזר בר' צדוק חולק וסבור שאינן כלי גם לגבי טומאת הזב. אך ברור שבדרך כלל הזב מטמא במשא (משנה עדיות פ"ב מ"ה ומקבילות). וכן משמע מסדרת משניות (כלים פ"א מ"ג; טהרות פ"ג מ"ג; זבים פ"ד מ"ג ומקבילות רבות נוספות).
בספרות חז"ל מדגישים שהכבשה גודלה לבשר (וולדות) ולצמר ועז לחלב, כדברי התוספתא: "שמין את העזים מפני שהן חולבות, ואת הרחלים מפני שהן גוזזות..." (בבא מציעא פ"ה ה"ד), וכן: "הגוזל את הרחל ונטענה אצלו וגזזה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים. עז וחלבה..." (תוס', בבא קמא פ"י ה"א). אם כן, כדוגמה לגנבה נאמר שהרחל (כבש) נגזזה והעז נחלבה. לכן "וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות" (משנה, חולין פי"א מ"א)21ספראי, הכלכלה, עמ' 171; משנה, בבא מציעא פ"ה מ"ד; חולין פי"א מ"א ועוד. כבר הרשב"א על אתר עמד על כך. . כן חוזר הביטוי "עז לחלבה, ורחל לגיזתה" (בבלי, שבת יט ע"ב; כתובות עט ע"ב ועוד22במקרה זה המקורות הבבליים משקפים לא רק את בבל אלא גם את ארץ ישראל; אנו קובעים זאת לאור המקבילות התנאיות שהבאנו.), וכן מסופר שכאשר החסיד זקוק לחלב קונים לו עז (תוס', בבא קמא פ"ח הי"ג), ומקורות נוספים. אבחנה זו בין כבש לעז מופיעה כבר בספר משלי: "כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים. ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (כז כו-כז).