הרוטב – שומן הבשר. כאשר מבשלים בשר במים יוצאים השומן ונוזלי הגוף ויוצרים משקה מעובה, והגריסין – הגריסים הם מסוגי העדשים, והם בושלו לדייסה מעובה. הגריסים נעשים נוזל רק לאחר שהופכים לדייסה, ושלב זה נקרא בלשון חכמים "מגיס": "השחליים והגריסין בזמן שמגיס בהן את הקדרה מטמאין טומאת אוכלין, נתנן לקערה והיוצא מהן משקין, משקין היוצאין מהן מטמאין טומאת המשקין" (תוס', פ"ב ה"ב, עמ' 662). "מגיס" משמעו מערבב בכף, שכן μαγίς (מגיס) משמעו ביוונית כף, כמו ששנינו: "כיני מתניתא 'את הכף ואת הבזך', מהו כף? מגיס" (ירו', יומא פ"ה ה"א, מב ע"ב)1בראנד, כלי חרס, עמ' רע-רעב.. התוספתא מדייקת יותר מהמשנה, ואולי אף חולקת עליה. המשקין הם רק הנוזלים ולא הגריסים עצמם, והמשנה מדברת כנראה על גריסים שכבר נכתשו לחלוטין. והחלב – כל אלו מוגדרים במשנה כמשקין. המשנה מניחה כדבר ידוע שהמשקין תחילה לעולם, כלומר אם נטמאו הם הופכים להיות אב הטומאה (ראו לעיל פירושנו לפ"א מ"ט). בזמן שהן משקה טופח – המונח "משקה טופח" כהגדרה לנוזלים חוזר במקורות, אך מובנו עמום. הרמב"ם בפירושו למשנת כלים (פ"י מ"ח) פירש "והיא רטיבות המלחלחת את היד", רש"י פירש מונח מקביל, "טופח ומטפיח", בתור ו"אין בו טופח על מנת להטפיח, שאם טפח בהן בידו, לא יעלה בה משקה שיוכל להטפיח דבר אחר" (פירושו לבבלי, עבודה זרה עב ע"א), ורבנו עובדיה מברטנורא פירש "משהתחילו המים לבעבע" (פירושו למשנה, מקואות פ"י מ"ד). מדובר אפוא בנוזלים, אך כמותם אינה מוגדרת דיה.
במשנתנו מדובר על משקה טופח שקרש ונימוח, כלומר התגבש בשנית. הנוזל מהווה אפוא שכבה דקה על המוצק, או על הרצפה. אין מדובר במעט לחלוחית אלא בשכבת חומר ממשית, וכן משמע מהמשנה: "המטנן בטיט הנגוב, רבי שמעון אומר אם יש בו משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן" (מכשירין פ"ג מ"ה). המדובר במים המהווים שטיפה לפרי ומכשירים אותו לקבל טומאה. טיט נגוב הוא טיט מוצק, ויש בו מעט מים בגומות. אין הכוונה שהטיט נוזלי, שכן אז לא היה מכונה "טיט נגוב". כמו כן אנו שומעים על אדם שעל ידיו משקה טופח (תוס', כלים בבא בתרא פ"ג ה"י, עמ' 593), ובמשנה אחרת: "היתה כפויה ופיה לאויר התנור השרץ בתנור משקה טופח שבשולי החבית טהור" (כלים פ"ח מ"ג). מדובר במשקה של ממש, ולא בסתם נוזל. כך מובן גם הדיון האם משקה טופח הוא חיבור לטומאה. מים הם כמובן חיבור, אבל משקה טופח אינו חיבור (להלן פ"ח מ"ט). אבל לירושלמי מסורת שלפיה רבי יהודה חולק (שבת פ"ב ה"ד, ה ע"א; עירובין פ"י ה"ה, כו ע"ב)2בבלי, עבודה זרה עב ע"א. משקה טופח הוא חיבור לעניין יין נסך, שבו החמירו.. כן מופיע המונח "טופח ומטפיח" (משנה, עדיות פ"ד מ"ו), כלומר נוזל המרטיב חומרים אחרים.
אם כן "טופח" משמעו נוזלים של ממש אך בכמות קטנה, כדברי בעל פירוש הגאונים לכלים פ"ח מ"ג: "משקין שנשפכו לארץ או על גבי כלי ולא נבלעו יפה יפה. אם יש בהן ממש, שמניח ידו עליהן נדבקין בידו ונעשין לחה. שיעור כשיניח ידו על בגד או על כלי, אם לא יודע מקום ידו זהו משקה טופיח, ואם יודע מקום ידו זהו טופח על מנת להטפיח". להערכתנו משקה טופח הוא משקה שיש בו ממש, ואם הוא כזה הרי שאם ייתן אדם עליו את ידו ויניחה אחר כך על בגד, ודאי הוא בבחינת "יודע מקום ידו" וייווצר שם כתם רטיבות. על כן יש להבין שמשקה טופח הוא מעט נוזלים בעין, ו"טופח על מנת להטפיח" הם מים (או נוזלים) בכמות כזאת שאם נעבירם למקום אחר (ביד או בכלי) ונשפוך אותם לארץ עדיין יהיו בבחינת משקה של ממש.
משקה טופח נדרש משום שמדובר בשכבה רדודה ביותר על פני הקרקע (קרום נוזלי), או על גוף אדם. אבל בעיקרון הנוזלים מטמאים בכל שהוא, כגון טיפת חלב על דד אישה (בבלי, שבת קמד ע"ב; כריתות יג ע"א), או קצת שמן שזב מזיתים (להלן מ"ג), או קצת מים שנדבקו לרגלי תרנגול או לכנפיו (להלן מ"ח).
הרי אלו תחילה – רוטב או גריסים בכמות כזאת הם נוזלים המהווים "תחילה לעולם". קרשו הרי אלו שניים – אין הם משקין אלא מוצק, ואם נגע בהם אב הטומאה הם שנִיים. חזרו ונמחו – אם מהחום בטלה הקרישה והמים שוב נוזלים, דינם כנוזלים.
כביצה מכוון טהור – זהו עניין חדש. אם הכמות היא כביצה היא מטמאת, ואין טומאה בכמות קטנה יותר. אם נוזלים כביצה קרשו ונימוחו ודאי שמעט מהמשקה התאדה בתהליך, ועתה אין בו כביצה. יתר מכביצה טמא – שכן יש שם טומאה בכביצה, שכיוון – השי"ן היא במשמעות של וי"ו החיבור, כרגיל בעברית התנאית3ראו אונא, וו שין.. שיצאת טיפה ראשונה ניטמאות בכביצה – ברגע שהחומר החל להימס הוא מטמא.
כביצה היא כמות המינימום לשיעורי טומאת אוכלין, וכאמור לעיל לא מן הנמנע שבית שמאי חולקים ומשתמשים בשיעור של כזית (ראו לעיל פירושנו לפ"א מ"א). גם משקה טופח הוא מושג הלכתי מקובל, אך לעתים בית שמאי חלוקים עליו, כמו ששנינו: "ואם היה שמן טמא מתחלתו, בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן4"סיכת אבר קטן" מופיעה כמידה של שמן בשימוש מינימלי, ראו משנה, שבת פ"ח מ"א; תוס', שם פ"ח ה"ט. גם במשנת עדיות ובמקבילתה בתוס', עדיות פ"ב ה"ב, עמ' 457, מופיע שיעור זה לעניין שונה במקצת, הפעם בדברי בית הלל. בתוספתא, שבת שם: "שמן כדי סיכת אבר קטן. רבי שמעון בן לעזר אומר: קטן בן יומו". רבי שמעון בן אלעזר מקטין את השיעור ומעמידו על שיעור סיכת אבר קטן של קטן בן יומו, כמו ששנינו בסתם בירושלמי: "ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו" (שבת פ"ח ה"א, יא ע"ב). בתלמוד הבבלי, לעומת זאת, נמסר בשם דבי רבי ינאי: "שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן", ובהמשך הסוגיה הדברים מובאים כברייתא בשם רבי שמעון בן אלעזר, אך רבי נתן חולק עליו, ואומר: "שמן כדי לסוך אבר קטן" (שבת עז ע"ב - עח ע"א), ולא כשיעור הקטן הימנו. ייתכן שבמקור הקדום נאמר רק "שמן כדי לסוך אבר קטן", כבמשנתנו, והמחלוקת היא אם קטן הוא הנסמך של אבר, כלומר "אבר של קטן", או שמא אין קטן אלא תואר של אבר, ופירוש הצירוף שלפנינו: "אבר קטן של אדם גדול". המחמירים אומרים שהכוונה ל"אבר קטן של קטן"., ובית הלל אומרים משקה טופח, רבי יהודה אומר משום בית הלל טופח ומטפיח" (משנה, עדיות פ"ד מ"ו; ירו', ברכות פ"ח ה"ג, יב ע"ב).
משנתנו מנוסחת כבית הלל ורבי יהודה, תלמידו של רבי אליעזר השמותי, מצדד בעמדת ביניים. בתוספתא שנינו: "השמן לא אוכל ולא משקה. כיצד אמרו5זו תוספתא המכוונת להסביר את המשנה הבאה. שמן תחלה לעולם, שאם נטמא ולא נשתייר הימנו אלא כאפיל [כאפול – כפול]6ליברמן, תוספת ראשונים על אתר, עמ' 50. משקין היוצאין הימנו מטמאין טומאת המשקין" (פ"ב ה"ג עמ' 662). השמן נזכר במשנה הבאה ובמשנת עדיות, ורבי יהודה נוקט עמדת ביניים אחרת, קרובה עוד יותר לעמדת בית שמאי7לתנאים מאוחרים הממשיכים לנקוט עמדות בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.. המידה שבה נוקט רבי יהודה היא חריגה, "כפול". בגלל חריגותה אנו מציעים לראות בה הלכה קדומה, אולי בשיטת בית שמאי.
המונח "כיוון שיצאת טיפה ראשונה" נמצא רק במשנתנו ובמשנת טהרות פ"י (להלן), ואף פעם לא בתוספתא.
המונח "משקים" משמעותי לשתי הלכות. הראשונה היא שאם פרי הורטב במשקים אלו "נגמרה מלאכתו" והוא "מקבל טומאה", כלומר אם תיגע בו טומאה הוא ייטמא, אבל פרי יבש או שהורטב על ידי נוזל אחר אינו מקבל טומאה. הרשימה של המשקים מנויה במקום אחר: "שבעה משקין הן: הטל, והמים, היין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים, דבש צרעים טהור ומותר באכילה" (משנה, מכשירין פ"ו מ"ד). אחד המשקים ברשימה של שבעת המשקים הוא הדבש. ממשנת תרומות מתברר שרבי אליעזר חולק על הרשימה ומוסיף לה דבש תמרים (פי"א מ"ב). מהמשנה שהבאנו לעיל אנו רואים שלשמן הוקדש דיון עצמאי. אנו משערים, אפוא, שקודם כול נדון כל משקה לגופו, ורק אחר כך הורכבה הרשימה של שבעת המשקים. המשמעות ההלכתית השנייה היא שמשקים מטמאים ונטמאים באופן חמור יותר מאוכלים, ומשקים הם תחילה לעולם. כפי שראינו לעיל (פ"ב מ"ו) גם על כך יש חולקים, אך במשנת טהרות אין חולקים על כך שמשקים מטמאים באופן חמור יותר מאוכלים. במבוא למסכת משקין נביא גם עמדה חריגה שמשקים מטמאים כמו אוכלים, או אולי פחות מהם.
המשנה מבחינה בין רוטב נוזלי, קרוש ונימוח, ובתוספתא שכבר הזכרנו: "נמצאת אומר שלש מדות במשקין: הרוטב, והחלב, והגריסין, בזמן שהמשקה טופח הרי אלו תחלה. קדשו, אין צריכין מחשבה לאוכלן" (תוס', פ"ב ה"ד עמ' 662). התוספתא מזכירה רק שני מצבים ומתייחסת בבירור למשנה שבה נמנה גם השלישי. היא מוסיפה שרוטב קרוש הוא אוכל לעניין טומאת אוכלין, אף שאינו משקה, והרי זו השלמה למבנה המשפטי של המשנה.