עד עתה עסקנו באוכל מוצק, כולל נזיד שהוא דייסה נוזלית מעט, אך עדיין בבחינת אוכל. מעתה המשנה דנה במשקין.
השיני שבחולין – וקל וחומר הראשון שבחולין, מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה – משקה דינו חמור בדרגה אחת, ולכן שני לחולין מטמא משקין כאילו היה שני לתרומה. לא ברור האם "פוסל" משמעו זהה ל"טמא". לדעתנו בפשטות שני המונחים זהים, כפי שגם עולה מהמשנה הבאה. השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קודש שנעשה לטהרת קודש – דין המשקין חמור בדרגה אחת ולכן משקה תרומה הוא כמוצק שנעשה לטהרת הקודש.אבל אם נעשה לטהרת תרומה – ראשון שנעשה לטהרת תרומה, מטמא שנים – שני ושלישי, ופוסל אחד – את הרביעי, בקודש.
במשנתנו משקין חמורים ממוצקים בדרגה אחת, וזו הלכה חריגה, כך למשל אין לה ביטוי במשנת טבול יום פ"ב מ"ב16ראו שאלת הגמרא בבלי חולין לה ע"ב. הבבלי מעמיד את המשנה בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ומתעלם כליל מההבדל בין משקה למוצק, זאת בניגוד לכך שגם בהמשך הפרק בטהרות חוזר ההבדל בין משקה למוצק. ראו עוד ירו', ערלה פ"ב ה"א, סא ע"ד, שבה נרמז הבדל כלשהו בין אוכל לבין משקה. אך לפי הגמרא שם חולין כתרומה, ותרומה כקודש, ולא ברור האם ההבדל בין משקה למוצק שם הוא ספרותי, או שמדובר בהבדל הלכתי. וראו עוד ירו', סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"ב שגם שם נרמז שלמשקה דין מיוחד, אך אין ההבדל מפורט. . במסורות אחרות נקבע שמשקין מטמאים להיות תחילה, כלומר אם נטמא משקה בראשון לטומאה (אב הטומאה) או בשני לו הוא הופך להיות אב הטומאה: "מצינו שהשני מטמא את המשקין לעשות תחלה, והמשקין מטמאין את האוכלין לעשות שניים, אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום" (תוס', פ"ב ה"א, עמ' 662)17ראו לעיל פירושנו למשנה ב, וראו עוד משנה, ידים פ"ג מ"א..
ההלכה שבמשנתנו נדונה גם במשנה במסכת סוטה: "בו ביום18לפירוש "בו ביום" ראו פירושנו לסוטה פ"ה מ"ב. דרש רבי עקיבא 'וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יִטמא' (ויקרא יא לג), אינו אומר טמא אלא יְטַמא, לטמא אחרים, לימד על ככר שני שמטמא את השלישי. אמר רבי יהושע, מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא, והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר 'כל אשר בתוכו יטמא' " (פ"ה מ"ב)19ראו עוד בבלי, פסחים יח ע"א.. דברי רבי עקיבא מנוסחים באופן כללי. אין בהם אבחנה בין קודש לבין תרומה ולבין חולין; אין בהם גם אבחנה בין נגיעה לבין פסילה למאכל. בתוספתא יש דוגמה גם ל"ראשון לטומאה", והוא התנור (פ"ה הי"ג; ספרא, שמיני פרשה ז הי"ב, נד ע"ב). אם כן, הדוגמה היא שרץ שנפל לתנור. התנור ראשון לטומאה, הכיכר שני לטומאה, מי שנגע בכיכר הוא שלישי לטומאה. כל זאת בניגוד לאדם, שאם נגע המת באדם הוא טמא שבעה אבל כלי או אדם שנגע באדם הטמא טמא רק טומאת ערב (אהלות פ"ב מ"ב-מ"ג). התלמודים מעלים את השאלה האם לדעת רבי עקיבא שני מטמא שלישי לתרומה או גם לחולין20ירו', סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"א; בבלי, שם כט ע"א; בחולין לג ע"ב מהלך הדיון דומה, אך בכל אחד מהתלמודים מובאים גם מקורות שאין בחבריו. הירושלמי מייחס את ההגדרות כבר לחגי הנביא. דוגמאות לשני מטמא פזורות במקורות התנאיים. ראו, למשל, משנה, כלים פ"ח מ"ה.. במשנה אין השאלה עולה, ולהלן ננסה לברר מה עמדת המשנה כפשוטה בנושא. לכאורה, לפי שיטת התלמודים עצמם הייתה שאלת הפרשנות לדברי רבי עקיבא צריכה להיות פשוטה, שכן במשנתנו נקבע בפשטות שבחולין שני אינו מטמא שלישי ובתרומה שני מטמא שלישי, ואם רבי עקיבא מדבר על תרומה ועל טומאת אוכלין הכול אתי שפיר ופשוט21ראו למשל הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות פכ"ג וראשונים נוספים. .
הדרשה עצמה אינה מדגישה במפורש שמדובר בטומאת אוכלין אך סביר שלכך הכוונה, אחרת תיווצר מחלוקת בין משניות. לדעתנו אין ליצור מחלוקת בין משניות אלא אם כן יש במקורות ראיה לכך.
אם כן ניתן להעמיד את דברי רבי עקיבא בתרומה, ואזי כל המשניות מציגות אותה עמדה. משניות נוספות נסתמו כדעה זו, כגון "אוכל... ונגע בו טבול יום22טבול יום הוא שני לטומאה שטובל בערב ובכך נטהר. או ידים מסואבות, מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה מפני שהוא שלישי והשלישי טהור לחולין" (טבול יום פ"ד מ"א, והשוו שם מ"ב-מ"ג), וכן משמע ממשנת פרה: "כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים... ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר"23במשנה נשמע הד לדעה שמעשר ראשון יש בו מעלה מיוחדת, מעין מצב ביניים בין תרומה לחולין, ועל כך ראו במבוא למסכת מעשר. (פי"א מ"ה)24וראו עוד משנה, מעשר שני פ"ג ה"ח, שגם בה מדובר בוולד הטומאה (שני) המטמא את המעשר השני, וראו את פירושנו לה. . רבי יהושע המשבח את רבי עקיבא הוא אפוא בעליה של המשנה בפרה, ובמשנתנו.
בירושלמי (סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"א) מובאת מחלוקת נוספת אם לוקים על טומאת שלישי. מחלוקת זו היא תוצר נלווה של המחלוקת הקודמת העוסקת בשאלה מה עצמת טומאה זו של "שלישי".
הסברנו את רבי עקיבא בשיטת תנא קמא (רבי יהושע) במשנת טהרות. ברם, אפשר שרבי עקיבא מציג עמדה שונה ממשנתנו. אצלנו עומדת במרכז האבחנה בין קודש לבין תרומה ולבין חולין, ואילו במשנת סוטה אין הדעת ניתנת לאבחנה זו. פירשנו את המשנה כעוסקת רק בתרומה, ואזי היא נמנית עם "המשניות הכוהניות", כלומר אלו המתמקדות בבעיות המעניינות את הכוהנים ולא את כלל ישראל25ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א ובנספח למסכת שקלים. . ברם כפשוטם של דברים רבי עקיבא מציג עמדה שונה ולפיה אין הבדל בין חולין לתרומה.
העברת טומאה (לפי משניות ד-ה לעיל ומקורות נוספים)
אם כן, לפי שיטת הלימוד האמוראית טבעי היה לפרש שרבי עקיבא מדבר על תרומה26אם אכן המשנה (רבי עקיבא) עוסקת רק בתרומה אזי היא נמנית עם "המשניות הכוהניות", כלומר אלו המתמקדות בבעיות המעניינות את הכוהנים ולא את כלל ישראל. ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א., וכדעת הכול, וכאמור אנו מפקפקים אם רבי עקיבא הכיר את כל האבחנות שבמשנתנו.
הירושלמי מעלה מחלוקת נוספת, האם ההיתר של שלישי בחולין (רביעי בתרומה) הוא לכתחילה, כלומר שמותר לערב את השלישי (של חולין) בתרומה, או שאם עשה כן אין האוכל פסול בדיעבד. שוב, לפי דעתנו ניסוח המשנה שלנו (טהרות) הוא ניסוח של "לכתחילה": "השלישי נאכל בנזיד הדמע" (כך לפי כתב יד קופמן), וקשה להבין למה מתעוררת המחלוקת התלמודית. במסגרת הדיון על המשנה הירושלמי מביא אפשרות שדברי רבי עקיבא לא נאמרו רק על תרומה. אין זאת אלא שהתלמודים זכרו שהייתה פעם עמדה כזאת, ורק ההלכה התנאית המאוחרת הדירה אותה מחוץ למערכת ההלכתית, ואכן דברי רבי עקיבא נאמרים בלשון כללית ואינם מדגישים שמדובר בתרומה בלבד. יתר על כן, הדברים שרבי יהושע מייחס לרבן יוחנן בן זכאי הם שהדור הבא עתיד לטהר את הכיכר השלישי (להלן). אפשר לפרש את דברי רבן יוחנן בן זכאי כחשש שהתבטל, אך סביר יותר שהם מבטאים תחזית שהתרחשה27תחזית שרבי יהושע העריך, ואילו עורך המשנה כבר הכיר כמציאות., שאכן הדור הבא עתיד לטהר כיכר שלישי (של חולין), ורבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי עצמו סברו שכיכר שלישי של חולין טמא. הדרשה לא סייעה, אפוא, להלכה, ולפי הבבלי אפילו רבי יהושע עצמו לא קיבל את ההלכה אלא חלק עליה למרות הדרשה ששיבח.
כפי שראינו לעיל, כבר התלמוד עמד על כך שכנראה לפנינו מחלוקת תנאית בין משנה א למשניות ב ואילך. כפשוטו, ולדעתנו, המשניות המדוברות עוסקות במינים שונים, ברם אפשר שאכן מחלוקת תנאית לפנינו. כך או כך, אנו רואים שאכן יש דעה שלפיה ההלכה המקובלת (ששני אינו מטמא שלישי) שנויה במחלוקת. רמז זה הכירו התלמודים (חלק מהאמוראים), ולכן הציעו אפשרות שרבי עקיבא חולק על מה שלימים יתגבש כהלכה הקבועה ששני אינו מטמא (בחולין).
זאת ועוד, עמדה זו ששני מטמא שלישי מופיעה גם לעניין נטילת ידיים, ובכלל, אם ידיים מסואבות הן שני לטומאה (לכל היותר, שהרי נגעו בטומאה כלשהי), הן מטמאות רק אם שני מטמא28מחלוקת משניות היא האם דין נטילת ידיים הוא בתרומה בלבד או גם בחולין, ונעסוק בכך במבוא למסכת ידים. . ואכן נושא זה שנוי במשנה קשה בהלכות נטילת ידיים. חכמים שם מתבטאים: "אין שני עושה שני" (ידים פ"ג מ"ב), ורבי יהושע חולק וטוען ששני מטמא את השלישי להיות כשני, כלומר שני מטמא שלישי בחולין. המסורת ההלכתית שם קשה ונדון בה במקומה, אך יש בכך רמז לדעה הלכתית שונה, הקשורה לרבי יהושע, ששני מטמא שלישי בכל מקרה (גם בחולין).
לסיכום: ההלכה הקדומה הכירה מחלוקת האם שני מטמא (בחולין). ההלכה המאוחרת קבעה ששני אינו מטמא שלישי (בחולין – 1), וחכמים עמלו לעקור את ההחמרה ששני יטמא שלישי (2), אך נותרו שני חריגים ושניהם שנויים במחלוקת. האחד הוא דין האוכל בידיים מסואבות (ללא נטילת ידיים) בחולין (1א), והשני הוא דין האוכל עצמו (1ב). הווה אומר, היו שסברו שהדין ששני אינו עושה שלישי (בחולין) הוא רק בתערובת אבל כיכר שנייה שנגעה בכיכר שלישית טימאה אותה (2א), והיו שסברו שהדין חל בכל המקרים ותמיד שני אינו מטמא שלישי (2ב). רבי עקיבא תמך בעמדה הקדומה של רבן יוחנן בן זכאי ששני תמיד מטמא שלישי (1), או שתמך רק בעמדה 2א. כפשוטם של דברים הוא תמך בעמדה הראשונה הקדומה, זו שנדחתה מהמסורת ההלכתית המאוחרת. בהלכה המאוחרת התגבשו כללים מדויקים ששני אינו מטמא שלישי בחולין, אבל פוסל שלישי בתרומה, אבל נטילת ידיים נותרה כחריג. התפתחות זו היא עדות לתהליך של התגבשות ההלכה מלמטה29תהליך זה הצענו, במבוא לפירוש המשניות, כתהליך המרכזי בעיצוב ההלכה, אם כי לא כתהליך היחיד., בתחילה ללא כללים ומימי רבי יהושע בניסוח של כללים מפורטים ומופשטים.
ההלכה עצמה היא קדומה. אנו שומעים שרבן יוחנן בן זכאי הכיר אותה כהלכה ידועה. הלכה מעינה שנויה כבר בפי בית הלל ובית שמאי (משנה, מעשר שני פ"ג מ"ח; תוס', פ"ב הט"ז). שני הבתים יודעים שמעשר שני שנטמא בוולד הטומאה טמא, אם כי שם לא נקבע שוולד הטומאה הוא אוכל בעצמו, וגם שם אין הדגשה שזו טומאת אוכלין, אך בפועל מדובר במזון מעשר שני שהוא כעין תרומה. לעיל ראינו שבפרטי ההלכה נחלקים ראשוני דור יבנה (רבי אליעזר ורבי יהושע – מ"ב), אבל עם כל זאת לא היה מעמדה של ההלכה איתן.
דבריו של רבי יהושע בן חנניה מאירים את שאלת היחס שבין ההלכה למדרש ואת תפקידה של הדרשה בעיצוב ההלכה30לדרכנו ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות.. באופן כללי מדרש ההלכה הוא אחיה של המשנה. ההבדל בין מדרשי ההלכה והמשנה הוא בשיטת הלימוד והכתיבה. המשנה כתובה כסדרת פסקי הלכה, או כדעות של חכמים שונים (מחלוקות) שהם פסקי ההלכה שכל תנא פסק לעצמו. הנימוק המשפטי או המדרשי אינו מופיע בדרך כלל במשנה עצמה. לעומת זאת מדרשי ההלכה הם לימוד ההלכה מהפסוק, או ליתר דיוק לימוד הפסוק לאור ההלכה. משנת סוטה חריגה בכך שיש בה מדרשי הלכה רבים, ואף הרחבות של הדיון ההלכתי לעבר נושאים מדרשיים-אגדיים מובהקים. כזאת היא משנת סוטה שציטטנו, והמשניות הבאות שם העוסקות במדרש אגדה. רוב מדרשי ההלכה שבידינו היום הם קובצי ברייתות שנערכו בעקבות המשנה, והם תלויים בה במידה רבה. אין בכך כדי לקבוע האם ההלכה נלמדה ממדרש הלכה או לא; כל שאמרנו התייחס לעריכה הספרותית של החיבור שבידינו. הוויכוח על מקומו של המדרש בגיבוש ההלכה ויצירתה הוא רחב, ולא באנו אלא להציע את דרכנו. ניכר שיש הבדל ביחס למקומו של המדרש, ובחופש המדרשי, אצל תנאים לעומת אמוראים, והפרשנים המסורתיים ברובם ייחסו למדרש תפקיד משמעותי יותר מאשר זה המוצג כאן.
משנת סוטה מהווה מקרה מיוחד המאיר את היחס למדרש. ברור שההלכה לא נלמדה מהכתוב המקראי, היא הייתה קיימת עוד לפני הדרשה; עם זאת, התנא אינו מזלזל במדרש. הלכה ללא מדרש, או ללא שורש במקרא, נתונה כביכול בסכנה, והמדרש מחזק את תודעת ההלכה ומעגן אותה בנוף הלימודי. גם אם אנו טוענים שהמדרש לא יצר את ההלכה, וגם אם להלכה זכות קיום עצמאית ללא דרשת הכתוב, הרי שהדרשה הייתה מרכיב חשוב בחיי ההלכה. היא מעניקה להלכה מקור וחיות. כך קל להבין כיצד התפתחה הדרשה בתקופת האמוראים והפכה למקור לגיטימציה להלכות. דומה שאמוראים בכלל, ואמוראי ארץ ישראל בפרט, כבר סברו שהדרשה היא מקור להלכה. הדרשה מגדירה את ההלכה כ"דאורייתא"31ראו למשל בבלי, עירובין כא ע"ב; ראש השנה לד ע"א, ועוד. , ובכך מכילה עליה הגדרות הלכתיות. תפיסה זו אומצה בהתלהבות על ידי ראשונים. אם בתלמוד הבבלי מופיעות מימרות ברוח זו ומימרות אחרות שמהן משתמע שהדרשה אינה אלא "זכר לדבר", הרי שבספרות הראשונים ברור שהדרשה היא המקור להלכה ולהגדרתה כ"דאורייתא" או "דרבנן". על כל פנים, במקרה זה הדרשה זכתה לשבח, אך לא עזרה לסייע לקביעתה כפסק הלכה.
הבבלי קובע בפשטות ששלישי לטומאה אינו טמא מהתורה, אך מדברי סופרים חייבו אותו טבילה (בבלי, פסחים יד ע"ב - טו ע"א), אבל בירושלמי יש מחלוקת בדבר האם ולד הטומאה מטמא מדבר תורה או מדבריהם (ירו', שקלים פ"ח ה"ג, נא ע"ב; מעשר שני פ"ג ה"ח, נד ע"ב). גם בשתי סוגיות אלו אין מזכירים במפורש שמדובר בטומאת אוכלין, אבל הדיון הוא באוכלין. מכל מקום, חכמים סברו שטומאת מה שנטמא בוולד הטומאה היא טומאה קלה (ספרא, זבים פרק ה הי"א, עז ע"ב)32דיון זה הוא כללי, ולא נאמר שהוא מוגבל לטומאת אוכלין.. רבי עקיבא מצא להלכה זו מדרש, אך בכך לא הפכה ההלכה לדבר תורה. המקורות שבידינו אינם רואים, במקרה זה, סתירה בין הדרשה לבין ההגדרה שההלכה היא "מדברי סופרים", זאת בניגוד לסוגיות אחרות שבהן התלמוד מתקשה. אם הלכה מסוימת מוגדרת כ"תקנת נביאים" או כ"הלכה למשה מסיני" הרי שאין לה פסוקים, ואם יש לה מקור מהפסוקים לא ייתכן שהיא מדבריהם, ויש לראות בכך שתי גישות (מחלוקת) תנאיות בדבר מקור ההלכה33ראו למשל הסוגיה במועד קטן ג ע"ב; נזיר נט ע"א; קידושין לט ע"א ועוד. . עניין זה שלפנינו מצביע עד כמה היו המונחים "תקנה" או "דבר תורה" נזילים עוד בתקופת האמוראים. הדרשה המפורשת של רבי עקיבא לא הפכה את ההלכה לדבר תורה, והשלישי שנגע בשני נשאר כטומאה קלה, "מדבריהם", כפי שהיה בימי רבן יוחנן בן זכאי.
ההבדל בין משקין לכלים עלול להוביל לאבסורד משפטי. רבי יוסי מתאר מקרה שבו המשקים שבתוך הכלי טמאים אך הכלי עצמו טהור (פ"ד מ"י), ונרחיב בכך מעט בפירושנו שם.
העברת טומאה (לפי חכמים)