רבי אליעזר אומר האוכל אוכל ראשון – אוכל שהוא ראשון לטומאה, ראשון – טמא טומאת ראשון לטומאה, כגון כיכר לחם שנגעה במת, האוכל אותה הופך טמא מת. לו רק נגע באוכל הטמא הייתה טומאתו יורדת דרגה, אך אכילה שומרת על רמת הטומאה.אוכל שיני שיני – דין האדם האוכל כדין מה שאכל, וכן אם אוכל שלישי שלישי – טמא טומאת שלישי לטומאה. רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון אוכל – הוכפל בטעות, אוכל שני שני – גם האוכל אוכל ראשון טמא רק טומאת שני לטומאה, אבל האוכל אוכל שני נשאר בטומאתו. שלישי – טהור לחולין, ושלישי לתרומה, אך לקודש הוא עולה מדרגה והופך לשני. שיני לקודש לא שיני לתרומה – בדפוס ובכתב יד מ נוסף "בחולין שנעשו", שנעשה לטהרת תרומה – לפי נוסח הדפוס רבי יהושע מדבר על חולין שנעשו בטהרה ולא על תרומה, שאז דינה שונה, כאמור במשנה ד. גם לפי כתב יד קופמן המשפט מתייחס לדברי רבי יהושע שעוסקים בחולין, שאם אכל אוכל שני אינו נטמא. האוכל אוכל שני נטמא רק לקודש אבל לא לתרומה, וכמובן לא לחולין. פרשנות זו מהווה מפתח להבנת המשנה הבאה. כתבי יד פרמא , לאו ודפוס נפולי מהלכים בשיטת כתב יד קופמן, ובכתב יד מינכן "כחולין שנעשו לטהרת תרומה". גרסת דפוס וילנא מושפעת מציטוט משנתנו בחולין לג ע"ב.
דברי רבי יהושע קטועים ולא ברור מה עמדתו אם אכל שלישי לטומאה, האם הוא טמא לחולין ולתרומה. "רבי יונתן בשם רבי: האוכל אוכל שלישי בתרומה, נפסל גופו מלוכל בתרומה. רבי שמואל בר רב יצחק בעי, מה, רבי כרבי אליעזר? דתנינן תמן, האוכל אוכל ראשון ראשון, האוכל אוכל שני שני, האוכל אוכל שלישי שלישי! דברי הכל היא, כדי שיהא בדל מן התרומה" (ירו', חגיגה פ"ג ה"ב, עט ע"א). אם כן הירושלמי מפרש שהאוכל שלישי נפסל מלאכול תרומה אך איננו מטמא, וזו דעת הכול, כחומרה מיוחדת בתרומה. מהברייתא ברור גם שלדעת רבי יהושע האוכל אוכל ראשון טמא כשני לטומאה, דבר שלא נאמר במפורש. להלן נצטט את התוספתא (פ"ד ה"י, עמ' 664), שגם ממנה משתמעת מסקנה זו. לא מן הנמנע שלפנינו חומרה כוהנית. הנימוק "בדל מן התרומה" הוא נימוק השובר את המדרג ההלכתי ותובע חומרה מיוחדת לעיסוק בתרומה. יש לזכור שאכילת תרומה היא ההזדמנות הנפוצה ביותר והמעשית ביותר לשמירת טהרה; כפי שנראה להלן ההסבר "כדי שיהא בדל" מטעה. אין כאן "חומרה מיוחדת", אלא כל ההחלטות לגבי טומאה או טהרה נגזרו משיקולים דומים. זו תפיסה מובהקת של הרחבת הטומאה, והיא מתבטאת בהלכות רבות, אך איננה אחידה ואיננה קבועה.
בתוספתא מובאים הנימוקים של שני החולקים: "אמר לו רבי יהשע לרבי אליעזר, היכן מצינו טומאה בתורה שהיא עושה טומאה אחרת כיוצא בה, שאתה אומר יעשה ראשון? אמר לו, אף אתה אומר יעשה שני?! אמר לו מצינו שהשני מטמא את המשקין לעשות תחלה, והמשקין מטמאין את האוכלין לעשות שניים, אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום" (פ"ב ה"א, עמ' 662)6ראו עוד: "חומר במשקין שהמשקין תחלה לעולם, ומטמאין כל שהן, שמהן נעשו את הטומאה לטמא אדם, ולטמא בגדים, ולטמא אוכלין ומשקין, וכלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו, מה שאין כן באוכלין" (תוס', טבול יום פ"א ה"ו, עמ' 684), ולהלן פירושנו למ"ו.. בתחילה רבי יהושע טוען טענה עקרונית, שמעבר הטומאה גורם תמיד לירידה ברמתה. על כך טוען רבי אליעזר: הרי גם לשיטתך אוכל שני עושה שני ולא שלישי, ורבי יהושע עונה שלא מצינו שטומאה המועברת היא ראשון לטומאה.
במשנתנו המחלוקת היא בין חכמי דור יבנה, אבל בתלמודים היא מנויה כאחת המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל שהוכרעו במסגרת גזרות יח דבר7סדרת החלטות שנפלו בשלהי ימי הבית השני והוכרעו כבית שמאי, ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ד. : "תמן תנינן, אילו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שיני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין, והספר, והידים, והטבול יום, והאוכלים, והכלים שניטמאו במשקין" (ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ג). הרשימה חוזרת גם בבבלי (שבת יז ע"ב). כפי שרמזנו בפירושנו למשנה בשבת אנו מטילים ספק אם הרשימה האמוראית משקפת את רשימת הגזרות, מכל מקום התלמוד יודע שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. הרשימה כולה מפנה למשנה זבים (פ"ה מי"א) ולברייתא בתוספתא טהרות: "וכשם שהאוכל אוכל ראשון, ואוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, והטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין, ספקו לטמא אחרים טהור, כך משקון הנוגעין בו, ספקו לטמא אחרים טהור. ורבי יוסי ברבי יהודה אומר משקין הנוגע בו כנוגע בשרץ. וכשם שהראשון עושה שני, ושני עושה שלישי, כך ספק ראשון עושה ספק שני, וספק שני עושה ספק שלישי. ספק משקין לטמא, טמא, ולטהר, טהור, דבר רבי מאיר. וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו, ורבי יהודה אומר לכל הוא טמא. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספיקן המשקין לאוכלין טמא ולכלים טהור" (פ"ה ה"ט-ה"י, עמ' 665).
הברייתא אינה אומרת מה דינו של האוכל אוכל ראשון או שני, היא קובעת שהוא טמא וספקו טהור. ספקו אינו נדון במשנתנו, והקביעה שהוא טמא היא לדעת הכול. אם כן, אפילו לפי המסורת האמוראית ההחלטה במסגרת יח דבר הייתה על עצם העניין שהאוכל טמא, אך פרטיה ונימוקי הדעות השונות שנויים כאן במחלוקת. בית הלל התנגדו לכל העניין (שהאוכל טמא) ורבי יהושע, ממשיך דרכם, הקל בדין זה8הבבלי מדייק שהאוכל נפסל ואינו מטמא, ושהגזרה היא כרבי יהושע. הפירוש מאולץ ונובע מהמגמה שלא ליצור החלטות שהן כדעת רבי אליעזר השמותי. ראו עוד הסוגיות בבבלי, סוטה ל ע"א וחולין לג ע"א המערבות אכילת אוכל טמא בנגיעה באוכל טמא, ברם כל דין נגיעה הוא שונה ונדון במשניות הבאות.. ספקם טהור משום שאלו מוגדרים כדברי סופרים (להלן פ"ד מי"א). הבבלי (שבת יד ע"ב) מסביר עוד את טעמה של ההחלטה בגזרה מיוחדת, שמא תוך כדי אכילה ייגע בתרומה, ולהלן נשוב לטיעון זה. כפי שנראה אכן ההחלטה שהאוכל אוכל טמא נטמא אינה פשוטה, ואינה תואמת את החשיבה המשפטית של חז"ל. בלשון חכמים זו החלטה "מדברי סופרים", או "גזרה" מיוחדת (אחת משמונה עשרה הגזרות של יח דבר, או שאינה נכללת ברשימה זו). בלשוננו זו החלטה המעידה על חוסר חשיבה משפטית סדורה ולכידה, או נכון יותר על מגבלותיה של המערכת המשפטית הלכידה. כפי שהראינו במבוא הכללי לפירוש המשניות התפתחו החלטות רבות מתוך תקדים שהוכרע על ידי הציבור, עוד לפני שבית המדרש התפתח. לאחר מכן עמלו חכמים לתעל החלטות אלו למערכת משפטית והצליחו במידה רבה, אך לא כל ההלכות מתאימות לאותה חשיבה, ומבחינת החשיבה המשפטית נמצא שתקדים אחד סותר את משנהו. במקרה כזה מה שיוצא מהכלל הוחרג וניתנו לו מונחים שונים. מכל מקום ההחלטות בנושא מקלות למדי, ורבי יהושע מוביל את ההקלות כהמשך לערעורם של בית הלל על עצם האיסור.
המשנה פשוטה. לפי כל התנאים האוכל אוכל טמא נטמא. אין מדובר בנגיעה רגילה שבה רמת הטומאה יורדת מנגיעה לנגיעה, אלא במשהו שהוא יותר מנגיעה, אף פחות מחיבור. לפי רבי יהושע האדם האוכל לא יהפוך לראשון לטומאה, אבל ביתר המקרים האדם האוכל נשאר באותה רמת טומאה, או יורד ברמה אחת (אם אכל שלישי?), או עולה ברמת הטומאה במקרה של קודש. לפי רבי אליעזר הוא תמיד נשאר ברמתו. זהו ביטוי ברור לעמדתו הקבועה של רבי אליעזר שעליו נאמר שהשווה מידותיו. שיטה זו עוררה התפעלות בין החכמים: "אמר רבי ישמעאל חיזרתי על כל מדת חכמים ולא מצאתי אדם שמדתו שוה..." (תוס', יבמות פי"ג ה"ד ומקבילות)9נראה שהשוואת המידות היא קו במחשבתו ההלכתית של רבי אליעזר כפי שהראה גילת, משנת רבי אליעזר, עמ' 80-74.. במשנה אחרת רבי עקיבא מעדיף את דברי רבי אליעזר על החולקים עליו, ושוב משום שרבי אליעזר השווה את מידתו (משנה, שקלים פ"ד מ"ז). הדיון ההלכתי שם מצביע על כמה מהטיעונים שעמדנו עליהם. מתברר שרבי יהושע וחכמים אחרים שחולקים עליו ביותר מתריסר מחלוקות לא "השוו את מידותיהם", ולא חשו שיש בכך חולשה הלכתית.
בתוספתא שנינו: "וכשם10מילית זו מתייחסת למשנת זבים פ"ה מי"ב המונה טומאות אלו כפוסלות את התרומה, מבלי לברר מהי רמת הטומאה. שהאוכל אוכל ראשון ואוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, והטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין, ספקו לטמא אחרים טהור, כך משקון הנוגעין בו ספקו לטמא אחרים טהור, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר משקין הנוגע בו כנוגע בשרץ. וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי, כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי..."11עוד משתמעת מהברייתא מחלוקת רבת משתתפים על דין משקין, ברם אין היא שייכת למשנתנו אלא למשנה להלן (פ"ד מי"א). (פ"ה ה"ט-ה"י, עמ' 665). הרשימה היא רשימת הטומאות קלות12ראו פירושנו להלן פ"ד מי"א., והברייתא הובאה לכאן בשל דברי רבי יוסי ברבי יהודה המחמיר במשקין, שכן משקין חמורים מאוכלין (להלן מ"ו). המשך הברייתא (ה"י שצוטטה) הוא לשיטת רבי יהושע, ופותר את הספק מה דין האוכל אוכל ראשון שקודם התחבטנו בו.
עם זאת, המפרשים המסורתיים התקשו במשנה עד מאוד13ראו רמב"ם, ר"ש וסיכומיהם של קהתי ונויסנר על אתר.. קשה היה להם להסביר את המחלוקת בין התנאים. כאמור הבבלי ראה בכל הדין של טומאת האוכל גזרה מיוחדת מדברי סופרים, ואם זו החלטה יוצאת דופן כזאת כיצד נוצרו מחלוקות על חומרת הטומאה? המפרשים לא קיבלו את ההסבר הפשוט שהאוכל המצוי בגוף האדם מטמא. לדעתם כמובן אין מדובר בטומאת מגע, שהרי מגע הוא נושא בפני עצמו הנדון במשניות הבאות ודיניו ברורים. אנו מכירים העברת טומאה על ידי מגע, משא, היסט, מדרס וכו', אבל לא שמענו על העברת טומאה על ידי אכילה.
המינוח ההלכתי לאכילה הוא "בלוע", ובלוע אינו מטמא. המשנה מדגימה את השאלה על כלב שאכל אבר מן המת ולועו פתוח לפתח הבית (אהלות פי"א מ"ז). בפירושנו לאהלות דנו במשנה ובדין בלוע וראינו כי הלכה זו נמצאת בצומת של מעין רב-שיח וירטואלי שבו מעורבים שלושה גורמים: ההלכה המשפטית, חרדת הטומאה ואי-הימצאות הטומאה בעין. במסורת אחת אנו שומעים כיצד הוכרעה ההלכה בדור יבנה14תוס', מקואות פ"ז הי"א, עמ' 660; ספרי, במדבר קכד, עמ' 158; בבלי, פסחים יז ע"א - יח ע"א. המסורת בבבלי שימרה את ההלכה אבל לא את הרקע הסיפורי המרתק, ועיינו שם. , אך למרות זאת בדור אושא עדיין נחלקים בנושא. אוכל טמא שנאכל הוא בעצם בלוע, והעולה מדיוננו הוא שלמרות הניסוח הכוללני לא הייתה עמדה אחידה לגבי הבלוע. בכל המקרים הללו לא דובר על אדם האוכל אוכל טמא. מהמקורות שהבאנו עולה שלגבי "בלוע" "רגיל" היו עמדות שונות, וקשה לנסח מערכת לכידה. דומה שהיו בנושא שתי עמדות עקרוניות שונות, ושלל עמדות ביניים. כל מי שלא פסק שהבלוע טהור הניח שהאוכל הבלוע קיים ומטמא, וממילא אפשר להבין שגם אוכל בגוף האדם מטמא, אם מתוך ההנחה שהטומאה קיימת ואם מתוך ההנחה שהאדם הבולע טמא. על רקע המחלוקות וגישות הביניים, ועל רקע הפחד המיתי מהטומאה וסכנותיה, קל להבין גם את העמדות שבמשנתנו. גם רבי אליעזר ש"השווה מידותיו" לא נקט בדרך משפטית לכידה, אבל קבע ניסוח הלכתי אחיד יחסית. הדיון המשפטי בדין בלוע הפך, או למעשה ביטל, את דיני טומאת האוכלין: אם בלוע אינו מטמא לא נותרה טומאת אוכלין אלא טומאת נגיעה בלבד, אבל טומאת אוכלין מצויה בתורה במפורש. נראה, אפוא, בבירור שהדיון המשפטי על "בלוע" התקיים הרבה לאחר שנקבע דין טומאת אוכלין, וכל המתדיינים על בלוע מניחים שהדיון אינו חל על טומאת אוכלין, שכן דיניה של טומאת אוכלין כבר סוכמו בתורה.