הזולף את הבור – לזלוף פירושו לשפוך מים פנימה או החוצה, ובמקרה זה מדובר על המרוקן את בור הגת מהיין25וכן משמעות המונח "לזלף" במשנה, מועד קטן פ"ב מ"ב; מעשר שני פ"ג מי"ג; פרה פ"ו מ"ב ועוד. אבל במסכת שבת פי"ט מ"ג ובמקורות אחרים הזולף הוא המתיז מים על חפץ או על אדם. . משנה זו מקבילה למשנה ט, שם דובר בשרץ שנמצא בזיתים (לפני הבדידה) ועתה בשרץ שנמצא בבור הגת או בכלי שאליו שאבו את היין. ונמצא שרץ בראשונה – בחבית הראשונה שהרים מהגת, כלם טמאות – יש להניח שהשרץ היה בבור הגת ולכן טימא את היין שבבור. אם השרץ כבר נשאב בחבית הראשונה סימן שהיה בבור לפני תחילת השאיבה, כאשר כל היין היה בבור. באחרונה היא טמאה וכלם טהורות – אנו מניחים שטמאה כשעת מציאתה (לעיל פ"ג מ"ה), אם כי ראינו גם המסתייגים מהכלל (לעיל פ"ח מ"ג; פ"ט מ"ט, וראו פירושנו לפ"ד מ"ז). הכלל שלנו מופיע בצורה דומה גם לעיל בדין שואב מים (פ"ד מ"ד). אמתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת – משתמש בחבית כדי לשאוב יין מהגת, אבל היה זולף במחץ – המחץ הוא כלי חרס שטוח שפיו רחב ושימש לשאיבת היין. ונימצא שרץ באחת מהן היא טמאה בלבד – אנו מציעים לפרש שהשרץ לא הגיע מבור הגת ולא מהמחץ, אלא היה בכלי לפני הכנסת היין לתוכו. לפיכך לא היה קשר בין השרץ ליין בחביות האחרות.
אמתי בזמן שהוא בודק – את החבית, ולא מכסה – את החבית, או מכסה ולא בודק – אז ייתכן שהשרץ נכנס לחבית לפני מילוי היין או לאחריו. היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא – שכן ברור שהשרץ הגיע לחבית עם היין מהבור. בבור הכל טמא במחץ הכל טמא – שכן השרץ נגע ביין הבור. בתוספתא יש הסתייגות מובנת: "הזולף את הבורות כל אחת ונמצא השרץ בראשונה, כולן טמאות. באחרונה [כולן טמאות באחרונה], היא טמאה כולן טהורות, באמצעית הימנה ולמטה טמא, הימנה ולמעלה טהור. במה דברים אמורים, בזמן שבדק ולא כסה או כסה ולא בדק, היה בודק וכסה ונמצא שרץ באחת מהן, היא טמא בלבד" (פי"א הי"ג, עמ' 673-672). נמצאנו למדים שעודף השגחה הוא מתכון לבעיה. עדיף לא לבדוק, ואז ניתן לפרש את הימצאות השרץ לקולה. זו הקלה גדולה ופרצה מוזמנת. מן הראוי להעיר שלא זו ההלכה המקובלת ובדרך כלל במקרה כזה מטמאים למפרע, או לפחות "מעת לעת"26משנה, נדה פ"א מ"א [עדיות פ"א מ"א]; מ"ד; מ"ו; גיטין פ"ג מ"ח; תוס', מקואות פ"א הט"ז ועוד., ואילו כאן המשנה מרמזת שעדיף למעט בבדיקות. כפי שאמרנו אנו מעלים את האפשרות שגוש משניות זה יש בו מדיניות מכוונת של הקלה ומשקף נוהגי כוהנים, בניגוד מה למגמות ההלכתיות הרגילות.
המחץ הוא כלי חרס שבסיסו (השוליים) היה עשוי כנראה כקדרה הפוכה, כלומר טבעת הבסיס הייתה גבוהה מעט כך שניתן היה להכיל בהם נוזלים (כשמחזיקים את הכלי הפוך). המחץ מופיע עם הגת בקבוצה אחת: "הגת, והמחץ, והמשפך של גוים, רבי מתיר וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים שהן אסורות. ומפני מה אילו אסורות ואילו מותרות? אילו עשויות למוכנס27"מוכנס" משמעו לכנוס בהם נוזלים. ואילו עשויות שלא למוכנס. של עץ ושל אבן צריך לנגב, אם היו זפותין צריך לקלף"28תוס', עבודה זרה פ"ח ה"א, עמ' 473-472; ירו', פ"ה הי"ד, מה ע"ב; בבלי, עד ע"ב.. סתם כלי חרס של גוי אסור, אך הגת והמחץ של נכרים מותרים (לדעת רבי) משום שאינם מיועדים לקיבול. הגת היא מקום דריכת הענבים, והתירוש שוהה שם זמנית. הוא הדין למחץ המשמש כמקום דריכת הענבים, מעין גת מחרס שנועדה לשימוש ביתי. המחץ הוא אפוא מעין ערֵבה, גיגית פתוחה29כל זאת בניגוד לבראנד, כלי חרס, עמ' רפא-רפד, המתאר סתם כלי חרס גדול, וכבר סבר כך בעל פירוש הגאונים לטהרות על אתר, עמ' 10.. כאמור, המחץ הוא הכלי שדלו בו את היין מהגת.