מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור וניתזה צינירא מפיו – כבר אמרנו שחז"ל מתארים "חברה יורקת"21לעיל בפירושנו לפ"ד מ"ה. שרבים מאנשיה יורקים בהזדמנויות שונות, ללא אבחנה ודאגה מהתוצאות ההלכתיות של המעשה. מעניין שההקפדה הרבה על טהרה לא מנעה יריקה כזאת. ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה ספקו טהור – לעיל שנינו שעל "ספק רוקין" שורפים את התרומה (פ"ד מ"ה), אבל גם שמענו באותה משנה מי שאומר שברשות הרבים טהור, ובכלל ספק ברשות הרבים טהור (פ"ד מי"א). משנתנו קובעת שטהור, ומן הסתם המדובר ברשות הרבים, כפי שנראה להלן מ"ח. אבל בתוספתא שנינו: "מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ונתזה צינורה מפיו, ספק הגיע לבור ספק לא הגיע, של שמן ספקו טמא של יין ספקו טהור, מפני שחבל הבור קולטו22בכתב יד וינה הנוסח הוא "חבל בורות קולטת", והר"ש גרס "שפת הבור קולטת". ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 104. שפת הבור המוגבהת מעט מונעת התזת נתזי שמן." (פי"א הי"ב, עמ' 672)23גם כאן התוספתא משלימה את הפרטים כך שהניסוח הכללי במשנה יתאים לכללי ההלכה.. ההבדל בין היין לשמן תלוי כנראה ברֵאליה, אבל הביטוי "חבל הבור קולטו" הוא סתום. הר"ש הגיה, או גרס, "שפת הבור קולטו", וכנראה הכוונה שבור בית הבד קטן ואנשים עשויים לעמוד ממש על גביו. בור הגת גדול יותר, וממילא מתרחקים ממנו. יתר על כן, בסיורים רבים הבחנו שלבור הגת שפה גבוהה מעל פני הקרקע, ולכן שפת הבור מגנה עליו מפני הרוק24ההסבר הרֵאלי מייתר את דיוני הראשונים. ראו אליהו רבה, קהתי ונויסנר על אתר. (איור 45). ייעודה המקורי של השפה הוא לפתור בעיית טהרה זו, או למנוע גלישת מים מקריים לגת (ללא קשר להלכות טהרה).