האוכל מן הסלים ומן המשטיח שלאדמה אף על פי מבוקעות ומנטפות לגת הרי הגת טהורה – הרישא כבית הלל במשנה ד וברור ממשנתנו שהענבים נרטבו, אבל הם טהורים משום שאין כאן גמר מלאכה. בכך באה על פתרונה שאלת פרשנותה של המשנה הקודמת. בתוספתא שנינו: "הלוקח משטיח של אדמה מישראל לעשותן צמוקין הרי עושה זיתין13הר"ש גרס "אותו", וכן בהגהות הראב"ד, ראו ליברמן על אתר (עמ' 103). בטהרה" (פי"א ה"ט, עמ' 672). גמר מלאכה בצימוקים הוא הכנסת הענבים לסלים. התוספתא מדגישה "הלוקח מישראל" שכן בתוספתא הקודמת הבחינו בין הלוקח מישראל ללוקח מגוי, ולפי התוספתא שם אם כך הדין בישראל כל שכן שענבים שלוקח מגוי מוכשרים לקבל טומאה. התוספתא ממשיכה: "האוכל מן הסלין ומן המשטיח של אדמה אכל והותיר כסאה כסאתים אף על פי שנפצו14בעדי נוסח אחרים ניפצן או היצצן. בכתב יד וינה ניצפצן. והיין מגיתו (מגיחו) על גבי ענבים טהור, וכן בגוי אין חושש משום יין נסך" (שם). אף שיש משקה אין כאן גמר מלאכה15ליברמן בתוספת ראשונים מפרש שהמשקים הולכים לאיבוד ולכן אין זו הרטבה מרצון, אבל התירוש זורם לגת ונאסף שם, וממילא ודאי שאלו משקים הנחשבים להרטבת הפרי. , כמו שאמרנו. החידוש הוא בניגוד לתוספתא הקודמת שהבאנו, שאין כאן יין נסך אף על פי שיש כאן תירוש זורם, אך גם יין נסך אינו נעשה אלא מלאחר הכשרה לקבל טומאה, ואכן ליין נסך הגדרות אחרות. כאן רק יין ממש נפסל, כמו ששנינו: "השוקל ענבים בכף מאזניים, אף על פי שהיין צף על גבי ידיו טהור, וכן בגוי אינו חושש משום יין נסך" (תוס', פי"א ה"ו, עמ' 672).
מן הראוי להדגיש שלגמר מלאכה הגדרות שונות בהתאם לייעוד: ענבים לשוק, לצימוקים, ליין או לאכילה כפרות בבית, וסיכמנו את ההלכות בפ"ט מ"א.
הגת טהורה, ומכאן לכאורה שהגת שמדובר בה כאן היא כלי. ברחבי הארץ מצויות אלפי גתות אבן חצובות, אבל פה ושם אנו שומעים על גתות מחרס, ערבה שדרכו בה וכו'. גת חצובה היא מאבן ומחוברת לקרקע, והכללתה ברשימת המתקנים העשויים (עלולים) לקבל טומאה סותרת את העולם ההלכתי המוכר. עם זאת, במבוא למסכת אהלות הצבענו על מקרים נדירים שבהם מתקן אבן מקבל טומאה, ואולי הגת שלנו מצטרפת לקבוצה זו16לעתים גת טמאה משמעה שמה שבתוך הגת טמא, כגון במשנה, תרומות פ"ג מ"ד. וראו תוס', טהרות פי"א הט"ז, עמ' 673, שגת טמאה משמעה שם כלי הגת..
מן העבט ומן המשטיח שלעלים – במשנה הקודמת נקבע שענבים כאלו מוכשרים לקבל טומאה. השאלה עתה היא האם נרטבו. ונפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור – החותם הוא הגבעול שהענב מחובר בו לאשכול. אם הגבעול קיים הרי שהענב איננו לח והענבים טרם נרטבו, ולכן הם טהורים. אם אין לו חותם טמא – אפשר שמעט תירוש זב מהענב ולכן הענבים על המשטח טמאים. בתוספתא יש הקלה נוספת: "נפל ממנו גרגר יחידי, אם יש לו חותם טהור, אין לו חותם טמא. במה דברים אמורים, בזמן שנגע במקום חותם, לא נגע במקום חותם טהור" (פי"א ה"י, עמ' 672). אם כן, בכל מקרה אין מדובר במקרה שהענבים נרטבו ונטמאו, אלא בכך שידיו נרטבו והרטיבו את הענבים. אבל אפילו אם הגבעול נשר, אם לא נגע במקום הלח שבענב הוא טהור. התוספתא ממשיכה: "רבי יוסי בן כיפר אמר רבי אלעזר במה דברים אמורים, בזמן שנגע במקום משקה, לא נגע במקום משקה טהור" (שם). לפנינו ניסוח אחר לאותה הלכה, אף שהדברים מנוסחים כתוספת. כפי שכבר הערנו כל חכם שנה במקומו, ולעתים נוסחה אותה הלכה בשתי צורות שונות בבתי מדרש שונים. עורך המשנה, או התוספתא, לא חש להביא את שני הניסוחים בין בלשון מחלוקת ובין בלשון השלמה, כמו בברייתא שלנו17ראו פירושנו לפרה פ"ב מ"ה..
במשנתנו ובברייתא ברור ש"במה דברים אמורים" ו"אימתי" אינם באים לחלוק על המאמר הקודם, אלא לפרשו. כידוע יש משניות שמונחים אלו באים בהן לחלוק, ולא כאן המקום להרחיב בכך18ראו לעיל פירושנו לפ"ז מ"א. .
נפלו ממנו ענבים ודרכן במקום המופנה – אין במשנה הגדרה מהו "מקום המופנה", אבל הכוונה למשטח מיועד בצד הגת, ומבחינה זו אפשר גם שהכוונה לגת עצמה, אלא שדורכים במקום כמויות קטנות. המינוח מופיע רק במשנתנו. כביצה מכוון טהור יָתר מכביצה טמא – כמות המשקים הטמאה טומאת משקין היא כביצה. אם החומר היבש היה בדיוק כביצה הרי שהנוזלים הם פחות מכביצה ואין כאן כשיעור. המשנה אינה מדקדקת. בפועל החומר היבש בענב הוא כ-40% ולכך אין ביטוי מלא במשנה; הדרישה היא למשקים בכמות של כביצה בערך. עיקרון זה של "כביצה מכוון" נקבע לעיל (פ"א מ"א-מ"ג).
שכיוון שיצאת טיפה ראשונה נטמאת בכביצה – אם יש בענבים כמות של משקים כביצה בפוטנציה הרי שהם טמאים כבר בטיפה ראשונה, ואין להמתין עד שיהיו בפועל נוזלים כביצה.
אבל בתוספתא שנינו: "רבי יוסי אומר נפלה הימינו19כך בכתב יד וינה וכן בר"ש. בכתב יד ערפורט "ימינו", בטעות. כארבע כחמש ביצין ודרכן כולן בגת אחת, משקה היוצאין מהן טהור, כיון שדרס עליהן משקין טהרה שאין לו משקין במה יטמא" (פי"א ה"י, עמ' 672). אם הוא מדבר על משטח עלים אזי הוא חלוק על משנתנו וסבור שכל המשטחים עדיין אינם הכשר לקבל טומאה. אבל אי אפשר לפרש שהיין של ארבע וחמש ביצים אין בו כביצה, שהרי כאמור היין הוא כ-60% מהענבים. כנראה הוא סבור שרק הליכה בצורת שתי וערב מכשירה לטומאה (זו התחלת הדריכה של הענבים – לעיל פירושנו לפ"ט מ"ב), וכמובן תנאי נוסף לטהרה הוא שאין בגת עצמה טומאה.
המשנה אינה קובעת שהטיפה הראשונה מטמאת, אלא שלאחר הטיפה הראשונה הענבים מוכשרים לקבל טומאה. בכך סרה קושיית המפרשים שהתחבטו בשאלה כיצד נטמאו הענבים, הרי הידיים עצמן אינן מטמאות20ראו סיכומו של קהתי. מכל מקום כל השאלה אינה שאלה, שכן אם נגע טמא מת או הזיז את הענבים הם נטמאו, והשאלה האם הידיים ראשונות לטומאה או שניות לטומאה היא בטהור בלבד. המשנה מניחה בפשטות שהעובד טמא, אחרת היין בוודאי טהור..