כיכרות הקדש – למונח "קודש" שתי משמעויות. האחת היא אכילה בטהרת הקודש, וזו טהרה ברמה גבוהה שבה אוכלים קודשים, והשנייה היא אכילת לחם שהוא קודש, כלומר כיכרות לחם הפנים שהוסרו משולחן לחם הפנים. את בשר הקודשים אוכלים ישראלים שהביאו קרבן שלמים למקדש או כוהנים ששחטו והקריבו אותו. משנת חגיגה מספרת: "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת" (פ"ב מ"ז). יוחנן בן גודגדא היה לוי שנהג בחסידות מופגנת, ושמירתו על טהרת קודש אינה קשורה לכניסה לפנים המקדש, שכן כלוי היה מנוע מכך. גם לאחר החורבן היו שהמשיכו לאכול על טהרת הקודש. על התקופה שלאחר החורבן אנו שומעים: "רבן גמליאל היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. אנקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת" (תוס', חגיגה פ"ג ה"ג). אונקלוס הגר, המכונה בספרותנו גם "עקילס", ודאי לא היה כוהן, אך לאחר החורבן עדיין הקפיד על טהרת הקודש.
מאוחר יותר הפך נוהג זה לנדיר, או שנעלם לחלוטין: "התיב רב חסדא, והתני 'מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה לה שלש עונות ולא ראת, ואחר כך ראת, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה'38די שתהא טמאה מרגע הראייה ולא קודם. , וכי יש קדשים בעייתלו? אלא בשנעשו לטהרת הקודש. ולא כחולין הן? תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת, שמי חטאת חמורין מן הקודש" (ירו', נידה פ"א ה"א, מח ע"ד). לפני חכמים בא מעשה באישה, והם מניחים שחלים עליה דיני טהרת קודש, על כן הירושלמי תמה האם ייתכן שבעייתלו שבגליל (לאחר החורבן) שומרים על טהרת קודש, ומתרץ שהאישה שמרה על טהרת חטאת, שהיא חמורה עוד יותר מקודש39על טהרת החטאת והשמירה עליה ראו במבוא למסכת פרה. . הירושלמי מניח, אפוא, שאין שמירה על טהרת קודש מחוץ למקדש. דבריו משקפים כנראה את המציאות המאוחרת. המעשה עצמו הוא תנאי ומצוי בתוספתא (נידה פ"א ה"ט, עמ' 642), ואפשר שהיה באישה ששמרה על טהרת קודש. אפשר גם שכל ההלכה ש"מעת לעת" הוא רק בטהרת קודש היא כבר פיתוח אמוראי מאוחר, ובימי התנאים בדור יבנה שבו אירע המעשה הניחו שהלכה זו חלה גם על שומרת טהרת תרומה או טהרת חולין.
ההבדלים בין שמירה על סוגי הטהרה השונים הם מעטים ונמנים במסכת חגיגה. הירושלמי מוסיף הבדל נוסף לגבי נידה שראתה כתם, שבקודש היא טמאה מעת לעת40כל היום, מראייתה הקודמת., או שהיא טמאה רק מרגע שראתה את דם הנידה. ההדרגה והפערים בין הקבוצות הדתיות הללו (שומרי טהרת חולין, שומרי תרומה, שומרי חטאת וכו') אין לה אפוא הצדקה הלכתית. ההצדקה העיקרית שלה היא חברתית. אוכלי תרומה, כלומר הכוהנים, נמנעים מלהתערב בשומרי טהרה שאינם כוהנים. ישראלים האוכלים קרבן נזהרים מכוהנים, וכוהני המקדש מפגינים התבדלות (ועליונות דתית) בפני סתם כוהנים.
בניית מערכת ההדרגות היא חידוש שאיננו בתורה ואף אינו מוכר בתורתן של הכתות האחרות, אם כי המידע שבידינו על הכתות האחרות אינו שלם. ייתכן אפוא שגם כתות אחרות אימצו הדרגות אלו, ואכן יצירת מעמדות והיררכיה היא מאפיין של כל חברה, ובמיוחד של חברות אידאליסטיות שבהן המנהיגים מטילים על עצמם חובות יתר. יצירת ההיררכיה היא גם סממן למסירות היתר וגם סוג סמוי של דרבון (גם אם מתנגדים לדירוג זה). השאלה המרתקת היא האם ההפרדות החברתיות נוצרו על ידי שומרי החומרות מלמטה, מתוך הקפדת היתר, או שצמחו מלמעלה כיזמה מנהיגותית, במקרה זה פעולה של חכמי התורה שבעל פה. אנו מניחים שהמדרגות צמחו מתוך הנוהג. חכמים הכירו נוהגי הקפדה חמורים מאלו הנדרשים בהלכה, והסבירו לעצמם, ולאחרים, שהם חלים רק על מקרים מיוחדים. אין מדובר על הבדלים מובנים ומנומקים, אלא על תחושות קדושה (או חרדה) וזהירות יתרה. מעתה עלינו לשאול האם מערכת ההדרגות היא זיכרון היסטורי מימי בית המקדש, או פרשנות של בית המדרש. להערכתנו הרקע להדרגות אלו הוא כאמור הדרישה לזהירות יתרה, והיא משרתת בעיקר את הצורך החברתי להתבדל ולבדל את אוכלי הטהרה הגבוהה יותר מכלל ישראל (ישראל שומרי הטהרה). קשה להניח שמערכת אבחנות חברתית כזאת תצמח רק מעיון בית-מדרשי. יתר על כן, מערכת ההבחנות יוצרת מבנה חברתי שבאי בית המדרש מצויים בו בעצם בתחתית המדרגה. העליונים הם כוהנים, וכלל ישראל מביאי הקרבנות. על כן יצירת חברה מרובדת איננה אינטרס של בית המדרש, אלא להפך. לפיכך איננו מוצאים סיבה להניח שהמשנה אינה משקפת זיכרון היסטורי. אילו הייתה מערכת ההדרגות מבנה ספרותי-משפטי תאורטי היה בית המדרש גם מפתח אבחנות הלכתיות של ממש. כך, למשל, סוגיית הירושלמי פותרת סתירה בדיני טהרה בנימוק שלפנינו מדרגות טהרה שונות (חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב, ומקבילות להלן). כך נראית קונסטרוקציה ספרותית תאורטית. אבל במקורות התנאיים כמעט אין דרישות הלכתיות שונות משומרי הטהרה במדרגות השונות. אם כן, אין כאן הבחנה בית מדרשית אלא זיכרון לפערים חברתיים שהם למעשה בלתי מובנים מבחינה משפטית.
ההבחנה במדרגות קדושה היא פעולה של הלכה משוכללת, ואם הדבר התחולל בימי הבית הרי שזו עדות לפיתוח הלכתי כה מוקדם. יתר על כן, זו הייתה כנראה דרכם של הפרושים להסיט את הטענה שהם אינם מקפידים על כללי הזהירות של שומרי הטהרה (כללי זהירות שאינם נדרשים ל"הלכה" כפי שהונהגה על ידי הפרושים, והם אפוא הפרזת יתר). הנימוק הוא שדרישות מופרזות כאלה הן מוצדקות רק בטהרת קודש או בטהרת תרומה ואינן חלות על המוני העם שומרי הטהרה.
ואכן, בממצא הארכאולוגי אנו עדים ל"הפרזת יתר". אנו מגדירים "הפרזה" בעזרת שני מאפיינים:
1. פעולה שאיננה הנוהג הרווח בכל שדרות האוכלוסייה;
2. פעולה או נוהג שהם מחמירים יותר מההלכה שבידינו.
נוהגי הפרזה כאלו אנו מזהים בשימוש בכלי אבן. רוב האוכלוסייה השתמש, רוב הזמן, בכלי חרס, ואכן כלי חרס סגור מהווה מעין "מקלט טומאה" לאוכל שבו וקל לשמור עליו מנגיעה של טמא (באב הטומאה). השימוש בכלי חרס מאפשר אפוא שמירת טהרה, וראיה לכך היא אלפי כלי החרס שהתגלו בכל אתר מתקופה זו. השימוש בכלי אבן הוא טהרת יתר, כלומר "הפרזה" מבחינה הלכתית (איור 4).
נוהג הפרזה דומה הוא המקוואות המחולקים (איור 5). אנו טוענים שזו הפרזה לא רק משום שאין בכך צורך הלכתי, אלא משום שרוב המקוואות אינם מחולקים. מכאן שלפנינו נוהג חריג. נוהג חריג מעיד או על הלכה אחרת, או על שמירת טהרה בזהירות "מופרזת". על מגמה זו של הקלה עמדנו במבוא למסכת אהלות.
איור 5ב. אותו מקווה במבט מבפנים החוצה. צילם ב' זיסו.
מכל מקום, אמוראי בבל וארץ ישראל נחלקו האם חולין שנעשו על טהרת קודש דינם כטהרת חולין או כטהרת תרומה41ירו', חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב; בבלי, חגיגה כ ע"א; חולין ב ע"ב; לד ע"א, ועוד.. הירושלמי שציטטנו אף מניח שחולין שנעשו לשם טהרת קודש דינם כחולין טהורים בלבד, אבל בסוגיה אחרת משמע שחולין כאלה הם בדרגת טהרה גבוהה יותר (חגיגה פ"ג ה"ב, עט ע"א). אין צורך לאחד את כל הדעות השונות. אונקלוס הגר שמר על טהרת קודש ממש ואכל חולין ברמת טהרה גבוהה; מאוחר יותר טושטש נוהג זה וטהרת קודש נשארה למעשה כרמה תאורטית החלה רק במקדש. להלן נשוב לעניין (פ"ב מ"ז) ונראה שראשיתו של השינוי הוא בדור יבנה, אבל אז הוא היה מוגבל. חולין שנעשו לטהרת קודש נטמאו כקודש ולפי חומרותיו, אבל גם טימאו כקודש, וגם על כך רבי אליעזר חולק.
את משנתנו ניתן אפוא להבין בלחם של המקדש, כיכרות לחם הפנים ושתי הלחם, או בחולין שנעשו על טהרת הקודש. התוספתא מדגישה כפירוש הראשון: "באיזה קודש אמרו? בקדשי מקדש המקודשין, כגון חלות תודה, ורקיקי נזיר שנשחט עליהן את הזבח, והמנחות שקדשו בכלי. אבל חלות תודה, ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן את הזבח, והמנחות שלא קדשו בכלי, אינן לא בקודש ולא בחולין אלא הרי הן כתרומה. והשרץ מטמא שנים ופוסל אחד בהם" (פ"א ה"ה, עמ' 661). דברי התוספתא מעידים על כך שכבר בתקופת התנאים ברור היה שטהרת קודש היא במקדש בלבד, ועדות זו משקפת את סוף ימי התנאים, בניגוד לעמדתו ונוהגו של אונקלוס הגר בן דור יבנה42וכאמור גם המעשה בריבה מעייתלו הוא מדור יבנה, אך אפשר שהוא היה באישה שומרת טהרה רגילה..
בתוך גומותיהם [ה]מים מקודשים – עדי הנוסח ורוב המפרשים גורסים כך במשנה ומפרשים שהמים מצויים בתוך גומא שבכיכרות. מים כאלה נספגים בכיכר, ולמעשה המדובר במה שמכונה בהמשך "משקה טופח", כלומר רטיבות (שומן ומים) הנראית בוהקת על הקרום החיצוני של המאפה. במעט עדי נוסח "ובתוך גומותיהן" (מפ , ג9 ), ואין זה אלא חילוף וי"ו-שי"ן. ניטמת אחת מהן בשרץ כלם טמאות – לפי פירוש זה המים הם "תחילה לעולם", ואם מים יטמאו מים הרי שהם תמיד אב הטומאה. הר"ש פירש אחרת והציע לראות במשנה שני נושאים נפרדים: נושא אחד הוא כיכרות קודש שמונחות בכלי, כל אחת בגומתה, ושנגעו זו בזו נגיעה קלה בלבד, והן תחילה לעולם משום השמירה המיוחדת על טהרת הקודש והחמירו בה, כשם שמה שנשמר לחטאת ונטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה (פרה פי"ב מ"ח). הנושא השני הוא מים מקודשים, שגם הם מטמאים אלה את אלה ורמת הטומאה אינה יורדת אלא נשמרת כ"תחילה". אפשר שהר"ש גרס "והמים המקודשים" או "ומים מקודשים"; גרסה שנייה זו מצויה בכתב יד מינכן, אבל וי"ו החיבור היא כנראה תוספת מעתיק. היא איננה בכל עדי הנוסח הטובים של המשנה, אך כך גורסת התוספתא המקבילה (להלן). עם זאת, גם בגרסה הנוכחית אפשר לפרש כפירוש הר"ש ויש בו היגיון רב, שכן המים שבגומות הלחם נספגים עד מהרה בלחם עצמו. גם הרעיון שבכיכרות קודש הקפידו שכל הנוגע בחברו טמא "תחילה", כלומר אינו יורד בטומאתו, הוא הגיוני ביותר, וכאמור מצינו דין זה לגבי משקים ולגבי מי חטאת. ובתרומה – אם הכיכרות הן של תרומה, מטמא שנים – אב הטומאה מטמא את הכיכר הנוגעת בו להיות שנייה לטומאה, והכיכר השנייה מטמאת את השלישית להיות כשלישי לטומאה, ופוסל אחד – הכיכר השלישית נגעה ברביעית ופוסלת אותה לאכילה כתרומה (יש לשרוף אותה), אך בכך נפסקת שלשלת ההיטמאות. אם יש ביניהם משקה טופח אף בתרומה הכל טמא – משום שהמים הנוגעים במים הם "תחילה לעולם"43תוס', טבול יום פ"א ה"ג, עמ' 684; להלן פ"ג מ"א; משנה, זבים פ"ה מ"א ועוד.. למונח "משקה טופח" ראו להלן (פ"ג מ"א).
בתוספתא שנינו: "ככרות הקדש בתוך גומותיהן, והמים המוקדשין, נטמאת אחת מהן בשרץ, כולן תחלה. בתרומה מטמא שנים ופוסל אחד. בחולין מטמא אחד ופוסל אחד. אין לך משקה הקדש הנוגע בשלישי טמא אלא קדש בלבד. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, האוכל אוכל שני לא יעשה בית44כלומר לא יעבוד בבית הבד. הבד, מפני שהוא עושה שני, והשני מטמא את המשקין לעשות תחלה. אבל שני שנגע במשקין בית הבד טמאין" (פ"א ה"ז, עמ' 662). אם כן, המקרה שונה. כיכרות הקודש נמצאות בתבנית גדולה, כל כיכר בגומתה, ויש חיבור של מים הצפים מעל הגומות, נוגעים ומתערבים זה בזה. המים הם חיבור לכל דבר, משום שהם מי קודש.
פירשנו, בעקבות הר"ש, שקודש מטמא את חברו שבקודש להיות תחילה. אבל בתוספתא שנינו: "השרץ מטמא שלשה ופוסל אחד בקודש, ומטמא שנים ופוסל אחד בתרומה, מטמא אחד ופוסל אחד בחולין. משקין מטמאין שנים ופוסלין אחד בקודש, מטמאין אחד ופוסלין אחד בתרומה, ופוסלין את החולין. הידים מטמאות אחד ופוסלת אחד בקודש ופוסלות את התרומה, ואין ידים לחולין. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר, הידים תחלה לקדש ושניות לתרומות" (פ"א ה"ה, עמ' 661). אם כן הקודש נטמא רק בדרגת חומרה אחת יותר מתרומה, כשם שתרומה נטמאת בדרגת חומרה אחת יותר מחולין. בתפיסה זו נעסוק להלן (פ"ב מ"ג ואילך). אפשר שיש כאן מחלוקת בין המקורות, או שמא זו סיבה שלא לקבל את הצעתו הפרשנית של הר"ש, למרות קִסמה. על הפירוש הראשון שהצענו, שהוא פירושם של רוב הפרשנים, קשה סגנון המשנה: ברישא מדובר במים בגומות ובסיפא ב"משקה טופח". למעשה שני המינוחים חד הם, בשניהם הכוונה שהכיכר הנטמאת מטמאת את המים, והמים הופכים תחילה ומטמאים את הכיכר וכן הלאה. למה אפוא שינתה המשנה מסגנונה, אף שהיא נראית כיחידה ספרותית והלכתית אחת? זאת ועוד, משתמע מהמשנה שהכיכרות נטמאות כולן להיות תחילה! ולא היא, המים הם תחילה והכיכר הנוגעת בהם היא תמיד שנייה, ואף מהיבט זה סגנון המשנה אינו מדוקדק45הרמב"ם, הלכות טומאת אוכלין פ"ט ה"י, פירש שהכיכרות כולן תחילה בגלל החמרה מיוחדת של טהרת הקודש. בכך הוא מאמץ חלקית את פירוש הר"ש, אף שאינו נוקט בו. .
אנו מעדיפים, אפוא, את פירושו של הר"ש, הנשען על הלכה ז שבתוספתא, אף על פי שבכך תיווצר מחלוקת עם הלכה ה שבתוספתא על דין העברת הטומאה בקודש.