מקרצות – טיבן של המקרצות שנוי במחלוקת ראשונים. בפירושנו לחלה (פ"ג מ"א) הסברנו ש"קרץ" משמעו חתך, וכנראה הכוונה לחלה שקולעים מחתיכות בצק מגולגלות, והיא עשויה כמעין צמה. מקרצות הן אפוא הצמות הללו, בצק מגולגל שנראה כצינור. את המקרצות קולעים לחלה. ייתכן גם שרבי יהודה (בן בתירא), הקובע שחובת חלה היא "משתעשה מקרצות" (תוס', חלה פ"א הי"ב; ירו', שם פ"ג ה"א, נט ע"ד), מתכוון לכך שהבצק הגיע לשלב שבו ניתן לחתוך ממנו חתיכה.
נושכות זו בזו – והן דבוקות למחצה. אם נרים אחת תיפרד ממנה האחרת, אבל ייתכן שקצת בצק מצמה אחת יישאר דבוק לצמה האחרת. התוספתא מסבירה: "ואיזו הוא הנושך? והתולש ממנו כל שהוא, אבל אם היו ממעכין זה את זה, כגון הדבלה והתמרים והגרוגרת והצימוקין, הרי אלו אינן חבור. מפני מה אמרו בזיתים חבור? שמתחלה לא נתנן אלא על מנת שינקו זה מזה" (פ"א ה"ב, עמ' 661). בדין דבלה נעסוק בסוף המשנה הבאה אך כבר עתה ברור, "נשיכה" היא כאשר בפירוד לא יהא ניתוק מלא אלא תלישה הדדית מצומצמת. וככרים נושכין זה בזה – דבוקות כאותן מקרצות, נטמאת אחת מהן בשרץ כלם תחילה – הכיכרות נחשבות לחיבור, וממילא אם נגע השרץ באחת כולן טמאות. פרשו – לאחר שנטמאו, כולם תחילה – שכן כבר נטמאו, במשקין כלם [שניות – המשקה ראשון לטומאה, ומה שנגע בו הוא שני לטומאה. העורך נקט "משקין" משום שהם תמיד נחשבים לראשון לטומאה (תוס', טבול יום פ"א ה"ג, עמ' 684; משנה, זבים פ"ה מ"א ועוד), אבל פרשו – לפני שהמשקין נגעו בהם, כולם] שניות בידיים כלם שלישיות – ידיים הן שני לטומאה (משנה, זבים פ"ה מ"א ומי"ב), והופכות את הנוגע בהן לשלישי. במונח "ידים" הכוונה למצוות נטילת ידיים, כלומר אם נגעו ידיים בחלה שפרשה לא נטמא גופו של האדם משום ששני אינו מטמא שלישי. כך הדין בחולין (להלן פ"ב מ"ג). זו תמונת המצב הכללית, ברם מצינו גם מחלוקת האם ידיים הן ראשון או שני (ידים פ"ג מ"א). זו עמדה חריגה המיוחסת לרבי עקיבא. בפירושנו לידים יהא עלינו לפרש משנה קשה זו. יתר על כן, רבי יהושע אומר ששני מטמא ידיים להיות שניות (ידים פ"ג מ"ב), והמשנה כאן חולקת עליו וטוענת שהידיים שלישיות.
פרשו – לאחר הנגיעה, כלם שלישיות – פירשנו בפשטות ש"פרשו" הוא לאחר הנגיעה, אבל במשקין הכוונה ל"פרשו" לפני הנגיעה; הסבר זה קשה, שהרי לאותו מונח הסברים שונים. אין זאת אלא שיש כאן הקלה בדין משקין. בדין משקין שוררות שתי גישות, האחת מחמירה וסבורה שמשקין שהם ולד הטומאה הופכים להיות תחילה, אבל גם מצויה מגמה מקלה שכל האיסור הוא מדברי סופרים, או שכלל איננו קיים. הזכרנו זאת במבוא לאהלות, ונדון בכך במבוא למסכת מכשירין.
במשנת טבול יום מופיעה מחלוקת: "המכנס חלות על מנת להפריש ונשכו, בית שמאי אומרים חבור בטבול יום, ובית הלל אומרים אינו חבור. מקרצות נושכות זו בזו, וככרות נושכות זו בזו... בית שמאי אומרים חבור בטבול יום, בית הילל אומרים אינו חבור. ומודים בשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות" (פ"א מ"א), ובתוספתא שם: "המכניס חלות, בין להפרישן ובין שלא להפרישן, נשכן נפסלו במניין... כיוצא בהן טהורין באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים טהורין בטבול יום וטמאים בכל הטמאות" (טבול יום פ"א ה"א, עמ' 684). רבי מאיר הוא כדעת בית שמאי, וחכמים כדעת בית הלל. אם כן לפנינו מחלוקת קדומה המוצגת כמחלוקת חכמי דור אושא.
משנתנו עוסקת בטומאה של שני וראשון, לכן היא כדעת הכול, ועל כן ניתנה הדוגמה של משקין ולא של אוכלין, שכן משקין הם תמיד ראשון. אבל בסיפא של משנת טבול יום מדובר בטומאת ידיים שדינן הוא כדין טבול יום, לפיכך יש לומר שמשנתנו נסתמה כבית שמאי. אמנם בדרך כלל נסתמו המשניות, ונפסקה ההלכה, כבית הלל, אך מצינו גם דוגמאות רבות למשניות שנסתמו כבית שמאי36ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, ובמהלך פירושנו מצאנו לכך עשרות דוגמאות נוספות.. כאמור, גם רבי יהושע חלוק על משנתנו.
ההחלטה במשנה אינה תואמת את המדיניות ההלכתית הרגילה בשלושה היבטים: א. קודם כול מתברר שההחלטה האם חיבור מסוים הוא "חיבור" במובנו ההלכתי תלויה בטיב הטומאה, וזו הרי החלטה בלתי לכידה, שהרי מעמדו של החיבור צריך להיות תלוי רק בטיבו העצמי ואולי גם בכוונת האדם. ב. יתר על כן, במשקין הקלו, בניגוד למדיניות הכללית שמשקין מטמאין כל דבר להיות "תחילה", כלומר טומאה חמורה. ג. נקבע כלל "שאין חבורי אדם חבור" (משנה, אהלות פ"ג מ"ד). את השאלה השנייה ניתן לתרץ בכך שמשנתנו כדעת המיעוט המקלה בדיני טומאת משקין (ראו במבוא למסכת משקין), אבל שתי השאלות האחרות מצרפות את משנתנו לסדרה הארוכה של דוגמאות להלכות שאינן לכידות.