הקטע בסוגריים מרובעים במשנה הבאה איננו בכתב יד קופמן, ונמחק על ידי הדומות מ"מצטרפין" עד "מצטרפין".
המשנה הקודמת (משנה ב) עסקה בשאלה אילו חלקי לוואי מצטרפים לגוף נבלת העוף להוות כזית או כביצה, ועתה נשאלת שאלה זו על הבהמה הכשרה או הטרפה. ההצטרפות היא להיות יחדיו כזית או כביצה לכל צורך שהוא.
ובבהמה – אלו חלקים מצטרפים לבשר הבהמה, העור – אין אוכלים אותו, אך הוא בבחינת "שומר" של האוכל. מונח זה פורש לעיל במשנה ב. והרוטב – הרוטב הוא תערובת של שומן הגוף של הבהמה עם הנוזלים שבהם בושל הבשר, והקופה – הקופא או הקופה הוא הרוטב שהצטנן והפך לנוקשה. בקיפה נבלעו גם חתיכות בשר, ואף על פי כן אינה ממש בשר. כך פשוטם של דברים. צירוף זה של רוטב וקיפה חוזר במקורות נוספים. הם נחשבים כחלק מהתבשיל לעניין טהרה, אך לא ממש חלק מנבלת הבהמה (משנה, חולין פ"ט מ"א ולהלן). לעניין זבחים אין הם חלק מהקרבן28שאם שחט קרבן והתכוון לאכול את הרוטב או את הקיפה שלא כהלכה לא פסל את הקרבן. , ולעניין נדרים מחלוקת היא האם הנודר מהבשר נודר גם מהרוטב והקיפה (נדרים פו מ"ו). במקורות אלו מופיעים הרוטב והקיפה ברשימה ארוכה יותר, אך רק הם מאכל לכל דבר. "טמאים לאסור צירן ורוטבן, ואת הקיפה שלהם, הן פרט לשאין בהם בנותן טעם"29ספרא, שמיני פרק ד הי"ב, נ ע"א; פרשה ג ה"ח, מט ע"ד; השוו בבלי, חולין ק ע"א; קיב ע"ב; בכורות ו ע"ב ועוד. . ציר, רוטב וקיפה הם אפוא חלק מהמאכל שיש בו טעם בשר של ממש, וכן "אמר רבי חנינא: כשהן משערין, משערין ברוטב, ובקיפה, ובחתיכות, ובקדרה" (בבלי, חולין צז ע"ב). בפירושנו לנדרים הרחבנו בפירוש המונח "קיפא".
והאלל – הבבלי מסביר: "והאלל. מאי אלל? רבי יוחנן אמר: מרטקא, וריש לקיש אמר: בשר שפלטתו סכין" (חולין קכא ע"א). האלל הוא בשר שאין בו ממש (בבלי, מעילה ז ע"א). הסבר זה מתאים לפירוש שמדובר בפירורים שנשרו בעת החיתוך, או בשר שנדבק אל העור בשעת ההפשטה (איור 3). מרטקא הוא לפי רש"י גיד השדרה והצוואר (רש"י לחולין שם), והראשונים חוזרים על הסבר זה. והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מיצטרפים לטמא טומאת אכלים – להיות כביצה,אבל לא טומאת נבילות כיוצא בו – כל אלו הם אפוא חלק מנבלת בהמה, אך לא במלוא מובן המילה. משנת חולין (פ"ט מ"א) חוזרת על כל משנתנו בתוספת המשפט על האלל שכינסו.
איור מס' 3א. קצב. בובה מטנגרה. צילם ע' ספראי במוזאון הלובר בפריס.
איור 3ב. חנות הקצב. מתוך למר, תרבות, עמ' 137.
שאלה דומה לזו של משנתנו עולה גם בנושאים הלכתיים אחרים:
1. האם רצון לפגל את החלקים הללו פוסל את הקרבן – משנת זבחים (פ"ג מ"ד) מונה את כל הרשימה שלנו וקובעת שאין הם חלק מהקרבן, וכן במקבילותיה של המשנה.
2. האם הנודר מבשר נדר מחלקים אלו (משנה, נדרים פ"ו מ"ו). בהקשר זה נזכרים רק הרוטב והקיפה שהם אוכל, כל יתר החלקים אינם אוכל.
עושה רושם שרשימה זו היא צירוף מקובל, רשימה ספרותית מגובשת, בבחינת מטבע לשון שהוטבע לצרכים הלכתיים או אולי לצרכים נוספים.
השוחט בהמה טמאה לנוכרי והיא מפרכסת מטמא טומאת אכלין – בכתב היד נכתב "טומאת שבע" ולא נוקד. כנראה הייתה לפניו נוסחה "טומאת שבע" והיא תוקנה ל"טומאת אכלין". אם שחטה לאכילת נכרי הרי שזו "מחשבה" ו"הכשר" והיא כאוכל, אבל [לא] טומאת נבילות עד שתמות – עד אז אין היא נבלה,או עד שיתיז את ראשה – רק מוות סופי הופך את הבהמה לנבלה, כרגיל בהלכה.
ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות – טומאת האוכלין חלה על מקרים רבים יותר מאשר טומאת נבלות. אין כאן הערכה מציאותית אלא סיכום הלכתי שטומאת אוכלין חלה על יותר מקרים הלכתיים, שכן בכל הסעיפים לעיל יש טומאת אוכלים ואין טומאת נבלות, וכן: "שריבה טומאת מגע מטומאת משא" (ספרי זוטא, יט טז, עמ' 31230בניסוח שונה בתוס', אהלות פ"ג ה"ז, עמ' 600.). המונח "ריבה טומאה" לעתים משמעו שהטומאה חמורה יותר, כגון "תאמר במת שמטמא טומאת שבעה. מועטת אמרת? וכי היכן ריבה והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמא טומאת ערב..." (ספרי במדבר, קכז, עמ' 164), וכן במקורות נוספים.
תפקידו של המשפט לקשר את היחידה העוסקת בנבלה ליחידת ההמשך העוסקת בטומאת אוכלין סתם.