ממשנה זו ועד סוף הפרק עוסקות המשניות בדברי אגדה ומוסר. ראשיתה של המשנה קשור ישירות לדין עגלה ערופה וביטולו, ולביטול דין סוטה, שני נושאים שבהם עוסקת המסכת. ההמשך עוסק בסדרת שינויים וביטולים אחרים. נראה שלפנינו שתיים או שלוש סדרות שכל אחת מהן היא מעין משנה קדומה הערוכה לפי סגנון ותוכן מסוים. הראשונה היא משנת "משרבו" הכוללת שינויים בהלכה. לקבוצה זו שייכת גם משנה י העוסקת בשינוי הלכתי, אם כי ללא הפתיחה "משרבו". הסדרה השנייה היא משנת "משמת" ("משמתו") או "משבטלה", וזו קבוצה כשלעצמה. משניות קדומות הערוכות לפי מילת פתיחה הן תופעה שכיחה.76ראו, למשל, פירושנו למגילה פ"א מ"ה; פרה פ"ח מ"ב ואילך; מכשירין פ"ב; ידים פ"ד, ועוד הרבה. אנו נוטים לראות בעריכה זו עריכה מאוחרת המלקטת משניות ידועות (כאלו שנכללו במשנה, או משניות קדומות שלא נכללו בה) לכלל מסכת אחת.
בדפוס נפולי חלוקת המשניות שונה, וכן בכתב יד קופמן. חלוקת המשניות המוצגת כאן היא לפי דפוס ווילנה המצוי ביד כל לומד (מהדורת אלבק).
משרבו הרוצחנים בטלה עגלה ערופה – במדרש (ספרי דברים, רה, עמ' 240) מופיע דין זה כדרשה ל"כי ימצא" – פרט למצוי. כלומר, דין עגלה ערופה חל רק כאשר תעלומת רצח היא תופעה חריגה, ולא כאשר היא תופעה נפוצה. כפי שראינו בפירושנו למשנה ב באו דרשות נוספות באותה מגמה להוציא את המקרים והאזורים שבהם רצח הוא תופעה רגילה, בסְפר או במקומות דומים. עם זאת, ההלכה במשנה מרחיקת לכת הרבה יותר ומבטלת את דין עגלה ערופה לא במקרה בודד ותחום אלא כהלכה כללית. הרקע ההיסטורי להלכה זו יבורר להלן. משבא אלעזר77כך ברוב עדי הנוסח, ואילו במיעוטם, ובעיקר בעדי נוסח מטיב משני: "אליעזר". בן דיניי78בכתיבים שונים; בכתיב הבבלי: "דינאי", "דנאי", "דיני", וב־ב: "כנאי". – אלעזר בן דינאי הוא אישיות היסטורית ידועה. יוספוס79מלח', ב 235-234; קדמ', כ 124-118. מספר על מנהיג של קבוצת קנאים שפעל בראשית שנות השישים של המאה הראשונה. בשנים אלו פרץ סכסוך בין השומרונים ליהודים. השומרונים תקפו שיירת עולי רגל יהודיים בגינאה (בימינו ג'נין). אלעזר בן דינאי עמד בראש התקפת הנגד היהודית. הוא מתואר כ"שודד", ליסטיס ותיק, שפעל בניגוד לעמדתם של "טובי היהודים", כלומר של ההנהגה הכוהנית. בסופו של דבר התערבו הרומאים. יוספוס מאשים אותם בנטייה לשומרונים ובסיוע להם, אך מסתבר שהם נקטו בעמדת ביניים כשמטרתם להשכין שלום ולהרוויח "שקט תעשיתי". רבים מאנשי אלעזר נהרגו, והסכסוך עבר לתחום הפוליטי בחצר הקיסר. המשנה מתעלמת ממקומו של אלעזר בן דינאי כמנהיג פוליטי־צבאי והוא מתואר כאן כרוצח רגיל. גם יוספוס מכנה אותו, כמו את יתר מנהיגי הקנאים, כ"ליסטיס". "ליסטיס" היא מילה יוונית שמשמעה שודד, ויש בה ביטוי של התנגדות, ואפילו עוינות, כלפי הקנאים. לכאורה ניתן היה לראות בכך את עמדתו (המתחסדת) של יוספוס הכותב על המרד שנים לאחר כישלונו, ובשבתו בחצר הרומית ומחויב בנאמנות לרומאים. ברם, מתברר שגם חז"ל מתארים את הקנאים כרוצחים ולא כלוחמי חרות. בפועל ברור שהגבול בין רצח "רגיל" להריגה פוליטית הוא עמום ומטושטש. ברם בשלב זה של הדיון אין זה המקום לעסוק בשאלה מה באמת היה טיבם של אותם לוחמי חרות, ומן הסתם גם אין להכליל הכללות בעניין. אלא לברר כיצד חז"ל מתארים את האנשים, לאחר זמן ומפרספקטיבה מרוחקת מעט. ואכן, חז"ל מעניקים את התואר המפוקפק "לִסטים" לאישים אלו. איננו באים לטעון שכל "לִסטים" בספרות חז"ל הוא שודד פוליטי, אבל גם שודדים פוליטיים מכונים "לִסטים". דוגמה לכך היא הסיפור על בנו של רבי חנינה בן תרדיון:
ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים. נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו. וקרא עליו אביו המקרא הזה: "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה", וחזר לתחילת המקרא. ואמו קראה עליו המקרא הזה: "כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו", ואחותו קראה עליו המקרא הזה: "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ " (שמחות רבה, פי"ב הי"ג, עמ' 200).
כל הסיפור תמוה, והוא מתבהר מתוך המקבילה במדרש: "מעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שנתחבר ללסטים וגילה רזם והרגוהו, והלך אביו ומצאו במדבר, ופיו מלא עפר צרורות, וקרא עליו הפסוק..." (איכה רבה, ג טז, עמ' 128).
כל הסיפור מסתבר אם הלִסטים הללו הם כנופיה של לוחמי חירות (ערב מרד בר כוכבא). הבן הלשין עליהם לשלטון והוצא להורג בידי חבריו לשעבר. האב מזדהה עם הרוצחים, משום שהם אינם סתם רוצחים אלא לוחמי חירות. הסיפור מתאים במיוחד לדמותו של רבי חנינה בן תרדיון המצטייר כקנאי קיצוני ומתנגד תקיף לשלטון הרומי. "לִסטים" כאן הם, אפוא, לוחמי חירות.
בדיון אחר התלמוד מכנה את בר נצר כסוג של לִסטים.80בבלי, כתובות נא ע"א; ראו פירושנו לכתובות פ"ד מ"ח. בר נצר הוא בנה של מלכת תדמור שמרד ברומאים באמצע המאה השלישית. הוא הקים מעין ממלכה לעצמו, אך הייתה זו ממלכה של "לִסטות". לִסטים זה גם הוא מנהיג פוליטי. נראה, אפוא, ש"לִסטים" אינו ביטוי ערכי, אין הוא משקף את ההתייחסות לפעולות של הלִסטים אלא למעשהו במנותק מהרקע החברתי־פוליטי.
גם במשנתנו הלִסטים מכונה "רוצחן", בלי להתייחס לסיבות לפעולתו, ואנו נוטים שלא לראות בכך התייחסות לטיב המעשה.
נראה שאלעזר בן דינאי הוא הפירוש ל"משרבו הרוצחנים". בדרך פירוש זה מובנת המשנה המשלבת שני מקורות, האחד ממשנת "משרבו" והאחר ממשנת "משבאו". צירופם יוצר מעין כפילות במשנה.
ותחינה81בהגדות התלמוד כתב יד פרמא: "נתינה". בן פרישה היה נקרא – לא ברור מה היחס בין תחינה בן פרישה לאלעזר בן דינאי. נראה שאלו אישים נפרדים, אך אפשר גם לפרש שזהו שמו השני של אלעזר בן דינאי. ברוב עדי הנוסח "פרישה", ב־ה2, ר: "פרושה". נראה שהכינוי קשור לתואר "פרוש" שמשמעו שאדם זה קשור לתנועת הפרושים. ואכן, הקנאים של סוף ימי בית שני היו קרובים ברובם לתנועת הפרושים. אין עדות ש"תחינה בן פרישה" קשור לתנועת הקנאים, אך קרבתו לבן דינאי והיותו פרושי מתאימים זה לזה, ויש מקום להבין ששניהם קרובים זה לזה מבחינה פוליטית־עובדתית. חזרו לקרותו בית82בעדי נוסח אחרים: "בן". הרוצחן – "רוצחן" כאן הוא משקל "בעלי מקצוע", והמשנה מעידה על כך שתחינה ואלעזר בן דינאי כונו רוצחנים על שם פרסומם. "בן" או "בית" כאן הוא כינוי לתפקיד או לאופי, ולא שם האב.
נראה, אפוא, שדין עגלה ערופה בוטל בשלהי ימי הבית השני. בתקופה זו גאתה המתיחות הפוליטית והתרחבה תופעת האלימות. רציחות של מנהיגים, משתפי פעולה וסתם אנשים הפכה לתופעה של יום־יום, ולכן בוטל דין עגלה ערופה. הביטול מחייב נכונות לשינוי בהלכה ומביע מחאה עממית (או של חכמים) נגד הרצחנות הגואה.
לא נאמר מתי בדיוק בוטל דין עגלה ערופה. אין לנו עדויות על קיומה של המצווה בפועל. בהמשך מדובר על רבן יוחנן בן זכאי, ומסתבר שהוא גם מי שביטל את דין עגלה ערופה. שני הביטולים (עגלה ערופה וסוטה) משמעם שינוי דרסטי בנורמות הלכתיות. קשה להבין כיצד הצליחו "להעביר" שינוי כה מהותי, במסגרת החיים הדתיים ולאור אופייה המסורתני של ההלכה היהודית בתקופה זו. שינויים אלו מצטרפים למספר קטן של שינויים נוספים.
משרבו הנאפים פסקו המים המאררים – בירושלמי (כד ע"א) ובבבלי (מז ע"ב) מובאת דרשה הקובעת שדין סוטה גם הוא נוהג רק כשהסוטה היא חריגה, ואכן מפשט הכתובים משמע שהשקיית הסוטה אמורה להיות אירוע יוצא דופן. אין זה מקרה שבמקורותינו מופיע רק סיפור אחד על ביצועה בפועל של "מצווה" זו.83על כך ראו במבוא למסכת. עם זאת, ברור שההחלטה על ביטול נוהג הסוטה הוא מהפכה בחברה היהודית, והדרשה היא בסיס שאינו מספיק למהפכה כזאת. זאת ועוד; אם אכן היה מקרה נוסף של חשד לניאוף, נמצאו הבעל והאישה ללא אפשרות לברר את השאלה. באופן ממשי גורשה האישה בבושת פנים מבית בעלה, ולעתים קרובות גם איבדה את כתובתה. בניגוד למהפכה הקודמת, כאן היה מי שהפסיד ממון ויוקרה באופן אישי. רבן יוחנן בן זכיי היפסיקן שנאמר לא אפקד על בנותיכם כי תיזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה – הושע ד', יד. זו אחת הדרשות להצדקת השינוי. אין כל ביטחון שזו אכן הייתה הדרשה שעליה הסתמך רבן יוחנן בן זכאי. אין לנו עדויות על ריבוי מנאפים דווקא בתקופה זו של שלהי ימי הבית השני, אך טבעי הוא שבני דור רואים את קלקולי דורם ומקוננים על "ירידת הדורות". אין בכך עדות של ממש לכך שמוסר המשפחה התערער יותר מבתקופות אחרות.
בתוספתא מובאת מסורת אחרת שלפיה לא חולל רבן יוחנן בן זכאי את השינוי אלא רק מסר עליו: "רבן יוחנן בן זכיי אומר משרבו הרצחנין בטלה ערופה" (פי"ד ה"א), והנימוק מנוסח בצורה הלכתית יותר. קשה להכריע בין המסורות. לשמו של רבן יוחנן בן זכאי נקשרו שינויים הלכתיים נוספים, אך אלו אירעו לאחר החורבן. עם זאת, גם בימי הבית הוא נמנה עם ראשי הדור. מכל מקום, יש להניח ששינוי כה מכריע של ביטול נוהג הלכתי מושרש חייב שיתוף פעולה עם הצדוקים. אין בידינו מידע כיצד התחולל השינוי, אך קשה גם להטיל ספק בעצם הידיעה על שינוי הלכתי כה חריג בעולמה של היהדות.
בתוספתא ובתלמוד הבבלי מובאת רשימה נוספת של "תלונות" על ירידת הדורות:
משרבו בעלי הנאה, בא חרון אף לעולם ובטל כבוד תורה.
משרבו לוחשי לחישות בבית דין,84בכתב יד ערפורט: "בדין". נתעוותו המעשים ונתקלקלו הדינין, ופסקה השכינה מישראל.
משרבו רואין לפנים, בטל 'לא תכירו פנים במשפט' ופסק 'לא תגורו מפני איש' ופרקו מהן עול שמים והמליכו עליהם עול (מלך) בשר ודם.
משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, רבה שוחד והוטה משפט, והיו לאחור ולא לפנים. ועליהם נאמר כעל בני שמואל 'ולא הלכו בניו בדרכיו וגו' וכי לקחו שוחד ומשפט הטו'. רבי מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם, רבי יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, רבי עקיבא אומר מתנות נטלו בזרוע, רבי יוסה אומר קופה של מעשרות לקחו בזרוע. אף על פי שלא קלל עלי את שמואל אלא על תניי ראה היאך דבקה בו.
משרבו מקבל אני טובתך ומחזיק אני טובתך, רבו 'איש הישר בעיניו יעשה' וסרחה כל המלכות כולה ואזלא ונזלא.
ומשרבו איש הישר בעיניו יעשה, שפלים הגבהו וגבוהים השפלו, סרחה כל המלכות כולה אזלא ונזלא.
משרבו צרי עין וטורפי טרף הן הן שופכי דמים, רבו אומצי הלב וכל אחד ואחד קופץ ידו, ועברו על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר' וגו'.
משרבו מושכי הרוק נתמעטו התלמידים ובטל כבוד תורה.
משרבו אחרי בצעם לבם הולך, רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע.
משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, נתמלא כל העולם כולו הוי הוי.
משרבו היהירים התחילו בנות ישראל לינשא ליהירים, לפי שבדורנו אין רואין אלא לפנים.
משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים, רבו מים מרים אלא שפסקו.85כלומר, בתחילה רבו חשדות הניאוף ואף הופסקה השקיית סוטה, כפי שאמרנו.
משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל והן הן שופכי דמים.
משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו ימים ונתקצרו שנים.
משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שמשו כל צרכן, הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות.
משרבו מקבלי צדקה מן הגוים, כביכול, שהתחילו גוים להתמעט וישראל להתרומם, איפכא, אין נוח בעולם לישראל" (תוספתא, פי"ד ה"ד-ה"י; בבלי, מז ע"ב).
בכתב יד ערפורט ובבבלי יש שינויים קלים בתוכן ובסדר. רוב התלונות הן כלליות, וקשה לדעת באיזו מידה מסתתרת אחריהם ביקורת קונקרטית. האומנם ה"יהירים", למשל, הם קבוצה מוגדרת? יתר על כן, בחלק מהתלונות לא ברור אם זו ביקורת עצמית בתוך שכבת החכמים או ביקורת על הציבור הישראלי. התלונה על תלמידי שמאי והלל שמרבים מחלוקות היא פנימית, בתוך עולמו של בית המדרש, אך לא ברור אם "זחוחי הלב", למשל, הם מבאי בית המדרש, או שמא מופנית הטענה לחוגים אחרים.
בתוספתא יש עירוב של טענות נוסטלגיות ועובדות היסטוריות, ולא כאן המקום להרחיב בכך.
משמת יוסה בן יועזר איש צרידה ויוסה בן יוחנן איש ירושלם86המילה ירושלם נכתבה בצורה מקוצרת, והשלמנו לפי הרגיל בכתב יד קופמן – ירושלם, ולא ירושלים. – שני חכמים אלו הם מנהיגי ירושלים הנזכרים במסכת אבות (פ"א מ"ד). לפי המשנה שם הם בני הזוג הראשון, לפניהם היו מנהיגים בודדים ואחריהם זוגות נוספים. בטלו האשכולות – הבבלי פירש, או דרש: "איש שהכל בו" (מז ע"ב; תמורה טו ע"ב), והדברים מתפרשים בירושלמי שהם שימשו לא רק כחכמים אלא גם כפרנסים, בניגוד לאלו שבאו אחריהם (כד ע"א). הסבר זה הוא בבחינת דרשה; כפשוטו "אין אשכול אלא גדול" (ספרי דברים, שכג, עמ' 374; מדרש תנאים דברים, ל"ב לב-לג, עמ' 200). על תפקידם של חכמים אלו כ"פרנסים" נרחיב להלן, שנאמר אין אשכול לאכול וגו' – מיכה ז', א. הפסוק המלא הוא: "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללֹת בציר אין אשכול לאכול בִכורה אִוְתה נפשי. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין כֻלם לדמים יארֹבו איש את אחיהו יצודו חרם" (שם ז' א-ב). הדרשה היא על שניים ממרכיבי המשנה, על "רבו הרוצחנים" ועל מותם של שני החכמים. "חסיד" הוא יוסי בן יועזר, עליו אמרו שהיה "חסיד שבכהונה" (משנה, חגיגה פ"ב מ"ז). "לדמים יארֹבו" הוא רמיזה לריבוי הרוצחנים.
עברו כבר קרוב לשלוש מאות שנה מימי יוסי בן יועזר ועד לעריכת המשנה; כל התנאים הגדולים שכתרי הערצה נקשרו עליהם פעלו בתקופה זו. קשה, אפוא, לראות בהערכה של המשנה יותר מנוסטלגיה. יש בדברים לא ביקורת אלא זיכרון נוסטלגי ודרשה, ואין לדקדק ולחפש במה "חטאו" כל אותם אבות עולם.
נשיא ואב בית דין?
פירוש התלמודים רומז לכך שהזוג הראשון כיהן כפרנסים. המשנה בחגיגה מונה את הזוגות ומוסיפה: "הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין" (פ"ב מ"ב). הראשונים בכל זוג הם הנשיאים והם יוסי בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, שמעיה והלל, והשניים בכל זוג הם אבות בתי הדין והם יוסי בן יוחנן, מתיי (בעדי נוסח מאוחרים בבליים נתיי או ניתאי) הארבלי, שמעון בן שטח, אבטליון, מנחם ואחריו שמיי (שמאי). במשניות שבדפוסים ובתלמוד הבבלי בדפוסים הנוסח: "ושניים להם", ללמדך שבן הזוג השני אינו אלא שני לעומד בראש הזוג. הווה אומר, אב בית הדין הוא משנה לנשיא ואינו מקביל לו. אך המילה "להם" אינה בכל הנוסחאות העיקריות.87ראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"ב.
חוקרים רבים סבורים, ובצדק, כי הוספה זו במשנה למחלוקת היא השלכה של המציאות המאוחרת מימי אושא, כלומר ממחצית המאה השנייה למניינם, על המציאות של הימים הראשונים של התקופה לפני החשמונאים. רק מימי דור אושא מצינו במפורש כי העומד בראש בית הוועד או הסנהדרין מכונה בשם "נשיא" ולידו אב בית הדין.88בבלי, הוריות יג ע"ב; גודבלאט, נשיאות; גודבלאט, נשיא. הראשונים שבין חכמי הזוגות אינם מכונים במשנה "נשיאים" כפי שמכונים ראשי הסנהדרין מימי רבן שמעון בן גמליאל ואילך. רבן גמליאל יושב בראש ולידו יושב רבי צדוק,89תוספתא, סנהדרין פ"ח ה"א ומקבילות. אך אין הוא מכונה "נשיא". ברשימת התקנות של רבן יוחנן בן זכאי שבמשנת ראש השנה אנו קוראים: "ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד" (פ"ד מ"ד), אך התואר "נשיא" נעדר. מסורות תנאיות רבות מוסרות על הנשיאים אשר מכנסים את החבר אשר מקדש את החודש, הם בוחנים את העדים ומודיעים על ההחלטה,90ראו משנה, ראש השנה פ"א מ"ו; פ"ב מ"ו; מדרש תנאים, עמ' 176-175, ועוד. אולם בימי רבן יוחנן הם עדיין נקראים "ראש בית דין".
מעבר לכך, בימי הבית לא היה מרחב פעולה אפשרי ל"נשיא". בראש העם עמד הכוהן הגדול. ספק אם היה אב בית דין בנוסף לו, אבל לנשיא לא היה מקום כלל, והוא אינו נזכר אצל יוספוס או פילון.
הראשון שנקרא בשם "נשיא" הוא שמעון בר כוזיבא. הוא היה קרוב לעולמם של החכמים, ורבי עקיבא מכיר בו ובמלכותו.91ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה, סח ע"ד. הכינוי "נשיא" פירושו מלך: "ועבדי דוד נשיא בתוכם" (יחזקאל ל"ד, כד). כך נחקק במטבעות מימי בר כוזיבא, וכך מצוין בתעודות מימי שלטונו.92משורר, אוצר, מס' 220, 222, 223, ועוד; מסמכי מדבר יהודה, ב, עמ' 133-122. התואר "נשיא" שהשתמש בו בר כוכבא הוסב לראשי הסנהדרין עם שיקומה של ההנהגה הלאומית.93גודבלאט, נשיא. מכל מקום, בימי בית שני עמד הכוהן הגדול בראש האומה ובסנהדרין שותפו גם צדוקים. מובן שלא כאן המקום לברר את יחסי הכוחות וחלוקת התפקידים בתקופה זו, ואין המשנה באה אלא לציין שהשניים עמדו בראש הפרושים. המשנה משתמשת בכינוי זה גם לאבותיו של רבן שמעון בן גמליאל ועד הראשון לשושלת זו, הלל, וכינו בתואר זה אף את חכמי הזוגות שקדמו להלל.
המסורת שרק הזוג הראשון שימש בפרנסות סותרת את המסורת במסכת חגיגה על שני חלקיה, שכן במסורת זו גם יוסי בן יוחנן לא היה פרנס, ומצד שני גם יתר הזוגות שימשו בפרנסות. מכל מקום, יש לראות בפרשנות זו, הכורכת את ה"אשכול" בפרנסות, פרשנות מאוחרת המשליכה מהמצב המאוחר על תנאי ימי קדם. כאמור, פירושה התנאי של המילה "אשכול" שונה.
במקבילה בתוספתא מובאת מסורת דומה, אגדית עוד יותר: "כל האשכולות שעמדו להן לישראל משמת משה ועד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם אי איפשר ליתן בהן דופי. משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד רבי יהודה בן בבא איפשר ליתן בהן דופי..." (בבא קמא פ"ח הי"ג; ירושלמי, כד ע"א). כאן כבר מדובר על כל הזוגות וכאילו הנהיגו ה"זוגות" את העם מאז ומעולם, כולל בימי יהושע והשופטים. בהמשך המסורת מובאים סיפורים בשבחו של רבי יהודה בן בבא, ולא נרחיב בהם.