הפסוק הוא: "והיה העיר הקרֹבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההִוא עגלת בקר אשר לא עֻבד בה אשר לא משכה בעֹל. והורִדו זקני העיר ההִוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבֵד בו ולא יזרֵע וערפו שם את העגלה בנחל".
ניפטרו זיקני ירושלם והלכו להם – במקרא מודגש שהמשך הפעילות מבוצע על ידי זקני העיר, וכאמור ייתכן שחז"ל נשענו על פסוק זה בפרשם שאת המדידה עושים "זקנים" אחרים, הם זקני ירושלים (ספרי דברים, רו, עמ' 242; מדרש תנאים, כ"א ג, עמ' 124). על כל פנים, המשך הפעילות הוא במגזר המקומי. זקני אותה העיר – אין במשנה הסבר מי הם ה"זקנים", אך מתוך אנלוגיה למשנה הקודמת "זקנים" הם חברי בית הדין. כן משמע ממשנה ב התולה את ביצוע המעמד בבית הדין. כך גם מפרשים חז"ל את המונח "זקנים" בכלל, כמו "אין זקן אלא זה קנה חכמה" (מדרש זוטא לרות, ד ב), ואת המונח "זקני העיר" בפרט. עם זאת מן הראוי להעיר שהמקרא מדבר, כפשוטו, בזקנים סתם שהם נכבדי העיר, ולכל היותר הנהגתה המקומית. במקרא אין, כאמור, זכר למקומם של חכמים במעמד, אבל חכמים מציגים את עצמם כמובילי המעמד וכמנהיגים האולטימטיביים של החברה, לפחות בתחום קיום המצוות. מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה ואשר לא משכה בעול – המשנה מתארת את הפסוק המקראי בפרפרזה, בלשון חז"ל, ושאין המום פוסל בה – את המונח המקראי "מום" מפרשים חכמים כמום פוסל, כמשמעו בהלכות טרפות וכשרות. בירושלמי יש הרחבה ובירור של הגדרת "לא עובד בה", מה נחשב כעבודה ומה נחשב כמום (כג ע"ג), ומורידין אותה אל נחל איתן כשמועו – בעדי נוסח אחרים "משמעו". צורה זו וחילופי הנוסח לה הופיעו גם לעיל (פ"ח מ"ה), ובתוספתא (פ"ח ה"ט) שצוטטה לעיל (בפירושנו למשנה ו). קשה – "קשה" במשמעות של טרשי, ותיאור זה מתקשר לתיאור בהמשך שהאדמה אינה נזרעת ואינה מעובדת. בתלמוד יש מקבילות לשימוש זה בשורש איתן. הירושלמי מזכיר את "איתן מושבך ושים בסלע קִנך" (במדבר כ"ד, כא), והבבלי מזכיר פסוקים נוספים (מו ע"ב). אין זה הפירוש היחיד האפשרי. בתנ"ך "נחל איתן" הוא נחל שיש בו זרם מים, "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (עמוס ה', כד), או "אתה הובשת נהרות איתן" (תהילים ע"ד, טו). אבל נחלי מים הם תופעה נדירה בארץ, ומובן מדוע נמנעו חכמים מלפרש שנחל איתן הוא נחל זורם. מבחינה אטימולוגית שתי המשמעויות קרובות. [ועורפים קשה] – נכתב בטעות ונמחק, אף על פי שאין איתן כשר – "איתן" אינה דרישה אולטימטיבית, בניגוד לדרישה שיהיו שם "זקני העיר", שאם אין זקנים אין המעמד מתקיים, ועורפים אותה – המצווה לערוף נזכרת בפסוק, ופורשה כהתזת הראש מהעורף. עריפה באה בניגוד לשחיטה לשם קרבן. על חטא מביאים קרבן, אבל עגלה ערופה אינה קרבן. הבדל נוסף בין קרבן לעגלה ערופה יובא להלן במ"ח.
בקופיס – או קופיץ, הוא כלי הנזכר בהקשרים אחרים בזיקה לחיתוך בשר. המשנה בפסחים (פ"ז מי"ב) אומרת שאין לחתוך בשר קרבנות אלא בקופיץ, משום שאין בו שבירת עצם. זאת בניגוד לקרדום שהשימוש בו עשוי לגרום לשבירת עצמות הקרבן. אם כן, הקופיץ הוא סכין גדולה. משנה אחרת אומרת שאין מבקעים עצים ביום טוב בקרדום או במגל אלא בקופיץ, ושוב התיאור מתאים לסכין, שאינה מיועדת בדרך כלל לחיתוך עצים, ולכן מותר להשתמש בה ביום טוב, לבקע עצים, שאין זה דרך מלאכתו. התלמוד מעיר על כך: "ולא בקרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, לא שנו אלא בנקבות שלו, אבל בזכרות שלו – מותר. פשיטא, בקופיץ תנן!" (ביצה לא ע"ב). הקרדום הוא גרזן שיש לו ידית ולהב. הידית מכונה "זכרות" משום שיש בה בליטה, עליה מולבש הנקב שבלהב (איור 48). הלהב מכונה "נקבות" משום צורתו.38משמעות זו של "נקבות" ו"זכרות" חוזרת במקורות אחרים. כל הכלים המשתלבים כונו כך, כאשר החלק עם הבליטה הוא הזכרות והמגרעת או החור "נקבות". הידית של הקרדום דומה אפוא לקופיץ, ומכאן שהקופיץ הוא סכין. המילה עצמה היא ביוונית, κοπίς, ובלטינית copis.
מאחוריה – עריפה היא, כאמור, מהעורף, בניגוד לשחיטה שהיא מהצוואר, ומקומה אסור מליזרע ומילעבד – מהתורה ניתן להבין ש"לא יזרע" הוא תיאור הנחל האיתן, המקום הוא טרשי ואינו בר עיבוד. אבל חז"ל הרחיבו את המשמעות ופירשו שהנחל, מקום עריפת הפרה, יהפוך למקום שלא ייזרע. הבבלי מציג את שתי אפשרויות הפירוש כמחלוקת תנאים: "לשעבר, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר להבא" (מו ע"ב). אם כן משנתנו כרבי יונתן, ורבי יאשיה חולק על כולה. סגנון הקטע כסגנון מכילתא, אך אין לו מקבילה.
מכל מקום, סדר התיאור במשנה צמוד ללשון המקרא.
ומותר לסרוק שם פישתן – בכתב יד א (אוקספורד) "לשרות פשתן"; כפי שנראה להלן אפשרות זו עומדת בניגוד לפרשנות של הכלל שבמשנה.
הפשתן
הפשתן היה גידול נפוץ ביותר בתקופת המשנה והתלמוד. סדרי העיבוד שלו מוכרים היטב מהמקורות ומהממצא האתנו־ארכאולוגי, בעיקר באירופה.39ספראי, פשתן. הפשתן הוא צמח גבעולי שאורכו 100-80 ס"מ, ובראשו תפרחת זרעים. בגבעול סיב ארוך העטוף במעטפת קליפתית. את הפשתן "שומטים", כלומר חותכים את ראשו ומשרים את הגבעולים בתעלות מים המותאמות בגודלן לסיבי הפשתן (איור 19 לעיל). בעת השרייה במים מתחולל תהליך של ריקבון והחיידקים מרופפים את עטיפת הגבעול. לאחר שבוע ימים בערך מוציאים ("רוטים") את הגבעולים ומניחים אותם לייבוש. לאחר הייבוש יש לסרוק את הפשתן כדי לסלק את שרידי קליפת הגבעול. בשלב זה מתקבלת ערמת סיבים המוכנים לטווייה.
הפשתן היה אחד מחומרי הגלם החשובים לבגדים באימפריה.40וילד, טקסטיל. הפשתן, "כיתנא" בארמית, נזכר רבות בספרות בתקופת המשנה והתלמוד.41הרשברג, חיי התרבות, עמ' 90-58; ספראי, פשתן; ספראי, הכלכלה, עמ' 161-155; וילד, טקסטיל. המקורות המתארים את כלכלת ארץ ישראל בימי הבית השני אינם מזכירים כלל את גידול הפשתן, ונראה שלא היה זה ענף רווחי בארץ. אמנם נמצאו אריגי פשתן בחפירות ארכיאולוגיות כבר מן התקופה הנאוליתית, ומימי מרד בר־כוכבא, אך עדיין היה זה ענף שולי. לעומת זאת, במקורות מן המאה השנייה נזכר הפשתן לעתים קרובות כענף חקלאי ותעשייתי מרכזי בארץ, וכאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שלה. אב הכנסייה הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה (פאידיאה, פרק כ) מאשים את נשות מצרים בחיי הוללות וטוען שהן משתמשות באריגי פשתן מארץ העברים. פאוזניאס מרמז אף הוא על טיבם המעולה של אריגי הפשתן מן הארץ, וכן יוצא ממקורות נוספים, רומיים ויהודיים כאחד.42פאוזניאס, יוון, פרק ה, ב; תיאור ערי העולם (Totius Orbis Descriptio, 31); אדיקט המחירים של דיוקליטיינוס, פרק 26; חוקי תיאודוסיוס (CTh. X, 20.8); בראשית רבה, יט א, עמ' 170; כ יב, עמ' 196; ירושלמי, כתובות פ"ז ה"ז, לא ע"ג, ועוד. במקורות התלמודיים מרובות העדויות שנזכר בהן הפשתן כגידול אופייני לגליל.43משנה, בבא קמא פ"י מ"ט; תוספתא, כתובות פ"ד ה"ה (וראו פירושנו למשנה שם פ"ד מ"ד); ירושלמי, שם ל ע"א; בבלי, שם סא ע"ב; המקורות בהערות הבאות, ועוד.
תולדות גידול הפשתן
נראה שהפשתן נזכר במקורותינו כענף נפוץ רק החל מסוף דור יבנה, ובעיקר מלאחר מרד בר כוכבא. פאוזניאס ביקר בארץ בערך ב־175 לספירה, ובזמנו הייתה כבר תוצרת הפשתן של הארץ שם דבר במזרח כולו. גם קלמנס מאלכסנדריה, המזכיר את הבגדים הבאים מארץ העברים, חי בין השנים 216־150 לספירה. המתקנים לשריית פשתן שנמצאו ליד תל שוש, היא גבע פרשים, ראשיתם במאה השלישית.44ספראי ולין, גבע. ממקורות רבים נוספים עולה שהפשתן נזכר כגידול נפוץ רק במקורות שלאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה). מכאן ניתן להסיק שגידול הפשתן החל להתפשט בארץ בראשית המאה השנייה לספירה, וביתר דיוק בראשית הרביע השני של מאה זו.45ספראי, פשתן, עמ' 152-148.
הפשתן מופיע כגידול אופייני לגליל בניגוד לצמר, שהוא תוצר אופייני ליהודה. במיוחד נזכרת בית שאן כבירת עיבוד הפשתן, הן במקורות חז"ל והן במקורות הלא־יהודיים.46אדיקט המחירים של דיוקליטיינוס, פרק 2; בראשית רבה, שם ושם; תנחומא, בלק כז, עמ' עד; במדבר רבה, כ כג; תנחומא בובר, תזריע ז, עמ' יח; ירושלמי, קידושין פ"ב ה"ד, סב ע"ג, ועוד. כן נזכרת ארבל כמקום ייצור של אריגי פשתן גסים (בראשית רבה, יט א, עמ' 170, ומקבילות). מרכזים נוספים לייצור פשתן היו טבריה ואגן הכינרת (בבלי, מועד קטן יח ע"ב). בטבריה הייתה אגודת אורגים,47שובה, כתובות, עמ' 181. ומכיוון שהוכח ריבוי הפשתן באזור, יש להניח שהכוונה לאורגי פשתן. במאה השביעית אנו שומעים על סוחר פשתן משכם השוהה בטבריה,48ברוק, מעשה, עמ' 315-314. ומקורות נוספים (ירושלמי, פאה פ"א ה"א, טז ע"א; בבא מציעא פ"ד ה"ז, ט ע"ד-ע"ה, ועוד, וכן עדויות רבות נוספות). מתקנים רבים לשריית פשתן נתגלו במשמר העמק, בשולי עמק יזרעאל, ובגבעות ליד מושב מדרך עוז, הסמוך למשמר העמק.49ספראי ולין, גבע. לפחות חלק מהם ניטש במהלך המאה השישית, ועל גביהם הוקמו בתי בד. הדבר מעיד על צמצום שטחי הפשתן לטובת גידול הזיתים, וייתכן שגידול זה אף חוסל לחלוטין. כל שטח המתקנים ניטש במאה השביעית עם הכיבוש המוסלמי, או אולי כבר עם הכיבוש הפרסי (614 לספירה).
מקומו של הפשתן במשק הלאומי
הפשתן נחשב לגידול המדלדל את הקרקע, וזורעים אותו רק פעם בארבע או שש שנים. לאחר כל שנת עיבוד המתינו 5-3 שנים, ורק אחר כך השתמשו שנית באותו שטח לגידול פשתן. ביתר השנים גידלו באותו שטח דגנים, ובעיקר חיטה,50משנה, בבא מציעא פ"ט מ"ח; תוספתא, שם פ"ט הל"א-ל"ב; ירושלמי, שם שם, יב ע"א. בשיטה המקובלת של מחזור זרעים.
היתרון הגדול של גידול הפשתן אינו רק ברווחיותו. אחת מבעיות היסוד של חקלאי הארץ הייתה כיצד לנצל את העונה החקלאית המתה. כושר הייצור של החקלאי נקבע לפי צורכי העבודה בעונת שיא העבודה, ברם תנאי הארץ גורמים לכך שבחודשים רבים העבודה היא מועטת, והחקלאי צמא לעבודה נוספת שתשמש מקור הכנסה. עונת שיא העבודה של גידול הפשתן משתלבת יפה במשק עבודה המבוסס על גידול דגנים, זיתים וגפנים. יתר על כן, הפשתן מספק עבודה רבה בעיבודו. כך עשוי היה החקלאי למצוא מקור עבודה ופרנסה בעונות שסיפקו עד עתה הכנסה שולית בלבד. חלק מן הרווחים הגיע, כמובן, לידי השלטונות בצורת מס או באמצעות הפעלת בתי האריגה הממלכתיים. ברם, רוב ההכנסה הגיעה לחקלאי המגדל ולשכניו, שהפכו לבעלי מלאכה לכל דבר, וכך העשירו את כלכלתה של הפרובינציה כולה.
סריקת הפשתן הותרה משום שאינה עבודה בקרקע עצמה. את השרייה ביצעו בעזרת מתקנים חצובים ואלו קשורים לקרקע, והסריקה היא העבודה הראשונה שאינה קשורה כבר לקרקע, ואין בה עבודת אדמה.
ולנקות שם אבנים – את האבנים חצבו, ולאחר מכן סיתתו. ניקוי האבנים הוא כנראה הסיתות הסופי. החציבה עצמה אסורה, שכן היא עבודת קרקע. הסיתות נעשה במקום החציבה. מבחינה הלכתית ניתן לעשות זאת בשטח העגלה הערופה, אך מכיוון שביצעו זאת במחצבה, הרי שבפועל מקום עריפת העגלה לא ישמש למטרה זו. אבל ניקוי האבנים אפשרי במקום זה (בבלי, מו ע"א). בעל המדרש מרחיב את ההסבר: "מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל עבודה שהיא בגופה של קרקע, כגון חרישה, וחפירה, ונטיעה, ודומה להן. יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים ושוטח שם גיזי צמר ואניצי פשתן שאינן בגופה של קרקע" (מדרש תנאים דברים, כ"א ד, עמ' 12). בעל המדרש מוסיף את שטיחת אניצי הפשתן לייבוש; זו אינה עבודת קרקע, אלא שנהגו לעשותה ליד תעלות הפשתן.
בכתב היד הגרסה היא "לנקות שם אבנים", וכן בעדי נוסח נוספים,51ג3, ג5, ג45, א2, ל, נ, ן, פ, פ1. ובעד הנוסח האחרון תוקן בשוליים "לנקר". ניקור אבן נזכר באבן רֵחיים ומשמעו ניקוי האבן, ובעיקר ניקוי החריצים שבגלגל אבן הרחיים שנועדו לשפשוף החיטים. המשנה אומרת שמכבשין את הרחיים בחול המועד;52משנה, מועד קטן פ"א מ"ט, בחלק מעדי הנוסח "מכבשין תחילה". הסוגיה בבבלי שואלת: "מאי מכבשין?", ועונה: "רב יהודה אמר מנקר ריחיא" (מועד קטן י ע"א), כלומר מנקרים באבן הרחיים כדי שלא תהא חלקה. ורב יחיאל פירש: "בת עינא", הוא הנקב שעושים ברכב כדי לשפוך לתוכו את החיטים או את הקטניות כדי שייטחנו. הפירוש הראשון מאפשר את הגרסה "לנקר אבנים", כלומר להתקין אבן רחיים, ובכך אין קשר לפעולות חציבה רגילות. הפירוש השני אפשרי במשנתנו רק בדוחק.
במשנה אין הגדרת שטח, כמה שטח נאסר, ובתוספתא: "מקום גיתה [גיזתה] ותפיסתה הרי זו אסורה. כמה היא תפיסתה? ארבעים אמה. רבי אומר חמשים אמה" (פ"ט ה"א). בירושלמי (כג ע"ג) מצוטט "ארבע אמות", וזו כנראה שגיאת מעתיק. התוספתא מתארת כיצד התבצעה ההלכה בדבר איסור מלאכה בשטח שנערפה בו העגלה: "מקום הרוג מציינין אותו בדם, מקום עגלה ערופה מציינין אותו בחגירה של אבנים" (תוספתא, מעשר שני פ"ה הי"ג; ירושלמי, פ"ה ה"א, נד ע"ד). התיאור תאורטי, שהרי הדם נשטף ואחרי זמן קצר כבר אינו בולט.
במדרשים מוצעים הסברים להלכות שבמשנה. רובם כמובן מדרשיים ומאוחרים, ובחרנו להביא הסבר מאוחר יחסית:
עגלת בקר אשר לא עבד בה אל נחל איתן. אשר לעולם לא נעבד: דורשי רשומות אמרו: כך היתה העגלה שלא נעשה בה שום מלאכה, והנחל שלא נעבד ולא נזרע. ולמה? כדי שעגלה זו לא תכיר המקום ולא (תזרע) [תשתה] מן הנחל, שלא יהיה שום דרך ללכת בו. ומה שאמר וערפו שם את העגלה, בנחל שמכים אותה בידה בעורף, כדי שתצא מן הנחל ותלך אל בית הרוצח" (מדרש אגדה בובר, כא ג).
הסבר אגדי זה מסתיים במעשה נס על הדם הזורם מהעגלה והתולעים ההולכות לבית הרוצח ומסגירות אותו (ראו פירושנו למשנה הבאה). המדרש מבטא את הקשר בין ההלכה לבין העולם המיסטי, קשר מתבקש כשלעצמו, שההלכה איננה מרמזת אליו.