נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחד – משנה זו אינה מדברת על עגלה ערופה אלא על קבורתו של "מת מצווה" רגיל. היא מובאת בזכותה של המשנה הבאה, הקרובה לה בתוכן, ואשר עוסקת בשאלה דומה. כך מסביר הירושלמי: "לקבורה נחלקו" (כג ע"ג; בבלי, מה ע"ב), כלומר היכן קוברים מת מצווה שגופתו מבותרת ואיבריו פזורים. לפי ההלכה מת מצווה הוא מי שנמצא מוטל בשדה ונהרג בדרך כלשהי, באלימות או בדרכי שלום, ואין מי שיקברנו. בדרך כלל הייתה הקבורה פעילות פרטית של בני המשפחה; רק במקרים של צורך נזעקה הקהילה לסייע בקבורה על בסיס מצוות צדקה. כך עולה מרוב העדויות העוסקות בקבורה. עם זאת, כמה עדויות בודדות משיחות לפי תומן על התארגנות קהילתית לקבורה ציבורית. העדויות על כך מרובות מחוץ לארץ, אך מעט עדויות גם מהארץ.
משנתנו, וכל ההלכות של מת מצווה, מבוססות על ההנחה שקבורה היא פרטית. ממילא מתעוררת השאלה על חשבון מי ייקבר אדם שאין לו קרובים. ההלכה היא ש"מת מצוה קונה מקומו", כלומר שנקבר היכן שמת. ההלכה משקפת, מן הסתם, חברה שהארגון הקהילתי בה רעוע, וללא מסגרת הלכתית קשוחה זו היה חשש שלא יימצא מקום קבורה. יש להניח שההלכה היא קדומה, שכן בימי התנאים הייתה כבר המסגרת הקהילתית חזקה דיה לפתור בעיות כאלו בצורה מאורגנת יותר, וכן שנינו: "מצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו. איזהו מת מצוה? כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין קולו, אבל היה צווח ובני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה. רבי אומר לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אם יש שם כדי נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה" (שמחות פ"ד הט"ז, עמ' 123). שלוש הגדרות הן. האחת מגדירה מת מצווה כמי שאין בני העיר מטפלים בו, ומשקפת כבר מצב שבו לעתים, או בדרך כלל, נוטלים בני העיר אחריות ומטפלים ומסייעים לקרובי המת. הגדרה שנייה מרחיבה את ההגדרה לכל מת שאין לו מלווים רבים. מת כזה מצווה ללוות ולסייע בקבורתו, אבל מן הסתם אין הכוונה שגם הוא "קונה מקומו" (כלומר שיש לקברו היכן שנמצא). מת כזה נקבר בקבר משפחה, אלא שאין לו די מלווים כנדרש. ההגדרה השלישית היא ההגדרה הקדומה, מת מצווה הוא מי שאין לו קרובים ואין ארגון קהילתי שיטפל בו. במקורות אין עדות להתפתחות הכרונולוגית שאנו מציעים, עם זאת יש בהם ההגדרות השונות, ואנו מציעים לראות בהן התפתחות כרונולוגית. זאת ועוד. בתקופת התנאים היה הארגון הקהילתי משוכלל, וכאמור הלכות מת מצווה הראשוניות (קונה מקומו) אינן מתאימות למצב זה.
חכמים החמירו מאוד בדרישות לסייע למת מצווה, ומן הסתם המדובר במצב הקדום, שלא היה מי שיטפל במת כל עיקר. כאמור הוא נקבר במקום מותו, ובכך מפקיע את זכות הבעלות המקודשת של בעלי הקרקע. כך יוצא מהסיפור ברבי עקיבא (להלן) וממקורות אחרים.34בבלי, עירובין יז ע"א; בבא קמא פא ע"א; בבא בתרא קנא ע"א, ועוד. על חשיבות המצווה מעידים המקורות החוץ־רבניים. בעל ספר טוביה (א יז) משתבח בקיום המצווה, וכן יוספוס (נגד אפיון, ב 211) ופילון (היפותטיקה 7.7). חז"ל מדגישים שאפילו נזיר, ואפילו כוהן גדול, מחויבים לחלל את קדושתם ולהיטמא כדי לטפל במת מצווה.35משנה, נזיר פ"ו מ"ה; ספרא, אמור פרשה א ה"ג, צג ע"ב; ספרי במדבר, כו, עמ' 33; ספרי זוטא, פ"ו ז, עמ' 242; שמחות פ"ד הי"ז, עמ' 123; בבלי, נזיר מז ע"א; הוריות יג ע"א, ועוד. מלינים אותו בבית הכנסת (בבלי, מגילה כח ע"ב), הוא דוחה עבודת המקדש, אך אינו דוחה שבת (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין ד, עמ' 163; בבלי, יבמות ז ע"א, ועוד). מצוות הטיפול במת מצווה מוגדרת אפילו כגדולה מתלמוד תורה, ועבור חכמים כמעט ואין הגדרה מפליגה יותר (בבלי, מגילה ג ע"ב). כל ההגדרות הללו מכוונות למת המצווה ה"קדום", ולא למי שאין לו מספיק מלווים לקבורתו.
המושג "מת מצווה" מבטא את המסירות ואת החשיבות שייחסו חכמים, והחברה היהודית בכללה, למצוות קבורת המת. בדרך כלל הקבורה אמורה להתבצע על ידי אנשים הרשאים להיטמא, אבל אם אין כאלה הרי שהיא דוחה את טהרת הכוהנים, את טהרת הנזיר ואת זכויות הקניין הפרטיות. היחס למת מצווה הוא, אפוא, מעין "נייר לקמוס" שעליו ניתן לראות את יחסה של החברה לקבורה בכלל. ואכן, הממצא הארכיאולוגי מעיד שהחברה היהודית בלטה ביחסה למת, ומספר אתרי הקבורה מרובה יחסית למקומם בכלל הממצא הארכיאולוגי.36ראו פאוסט וספראי, קבורה.
נסיים בסיפור המדגים את החשיבות שההלכה והחברה ייחסו למצווה. ביטוי ציורי לכך יש בסיפורו של רבי עקיבא.
אמר רבי עקיבא: זו היתה תחילת תשמישי לפני חכמים, השכמתי ומצאתי הרוג אחד, והייתי מטפל בו בשלשה תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו. וכשבאתי והשערתי דברים לפני חכמים, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו היית שופך דמים. ודנתי קל וחומר בעצמי, ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות חטאתי, אילו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכשהיו אומרים דבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זו היתה תחילת זכותי" (שמחות פ"ד הי"ט, עמ' 125; ירושלמי, נזיר פ"ז ה"א, נו ע"א).37סיפור זה הוא אחת המסורות על רבי עקיבא בצעירותו כשהיה עם הארץ. המסורות אינן זהות, ולא כאן המקום לבירור זה. למת מצווה ראו עוד דיוננו באהלות פט"ז מ"ג.
רבי עקיבא פעל שלא כדין וקבר את המת במקום מתאים, אבל ההלכה היא שאת המת יש לקבור במקומו. בסיפור יש ביטוי גם ליחסם החם של עמי הארץ למצווה. מעבר לכך; בעצם אין איסור להעביר את המת למקום קבורה אחר. "קונה מקומו" הוא זכותו של המת, אך אין איסור להעבירו בהסכמה למקום אחר. אבל דבריו של רבי עקיבא מעידים שההלכה תפסה את הקביעה בצורה אחרת, כאילו יש מצווה לקבור אותו במהירות, אולי אפילו על חשבון ההמתנה שתביא לקבורה מכובדת יותר.
מכל מקום מת מצווה נקבר במקומו, ועל הגדרת מקומו נחלקים התנאים.
מוליכין את הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר ורבי עקיבה אומר הגוף אצל הראש – המחלוקת היא מה עיקרו של אדם, הראש או הגוף, או מהיכן נוצר תחילה. מחלוקת דומה מובאת במשנה הקודמת, ושם הוסברו העמדות.