במי דברים אמורים – כל השחרור מיציאה למערכה הצבאית. לא ברור האם משנתנו חולקת על המשנה הקודמת, או שזו הסתייגות המבטאת הסכמה כללית. הדבר תלוי בהבנתו של המונח "במה דברים אמורים" המופיע עשרות פעמים במשנה: השאלה היא האם הוא בא לפרש ולסייג או לחלוק. התלמוד הבבלי מגדיר: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו – אינו אלא לפרש דברי חכמים, ורבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק" (עירובין פב ע"א; סנהדרין כה ע"א). דברי התלמוד משקפים את רוב המקרים, אך עדיין ייתכן שפה ושם יש למונח משמעות שונה. ואכן, בסוגיית הבבלי שם הגמרא מסבירה רק בדוחק את משנת סנהדרין (פ"ד מ"ג) לפי פרשנות זו. התחבטות זו ליוותה את פירושנו במשניות אחרות.
כאמור, הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית לפחות על מימרותיו של רבי יהודה. במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג). כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים", ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירושלמי, לח ע"א; בבלי, מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת על חכמים ופירוש לדברי רבי אליעזר, שהיה רבו של רבי יהודה.50ראו פירושנו למשנה זו, עירובין עמ' 242. במקומות אחרים שבהם המשפטים משובצים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.
מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו. ואכן, המונח "אימתי" מופיע במשנה כ־55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע כ־30 פעמים בשמו של רבי יהודה מתוך כ־550 מופעים, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.
במלחמת הרשות – "רשות" בלשון חכמים בדרך כלל אינה היתר אלא מצווה קלה, דבר הראוי, אך אינו הופך לנורמה משפטית מחייבת.51ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ז; פ"ו מ"ב; מועד קטן פ"ג מ"ג; ביצה פ"ה מ"ה; פירושנו לכתובות פ"ד מ"ו, ועוד. לעתים קרובות מועמדת ה"רשות" מול ה"מצווה" או ה"חובה".52ראו המקורות בהערה הקודמת, וכן משנה, מכות פ"ב מ"ג; תוספתא, שבת פי"ג הי"ג; נדרים פ"ב ה"א; שבועות פ"ד ה"ב, ועוד. כך, למשל, תפילת ערבית היא רשות (לדעת חלק מהתנאים), ואף נטילת ידיים בסוף הסעודה היא רשות דומה.53עמדו על כך אלון, מחקרים ב, עמ' 127-120; ליברמן, מחקרים, עמ' 202-200. הסבר זה חוסך דיונים בספרות הפרשנית למשניות הנזכרות. ראו, למשל, מלאכת שלמה לפסחים פ"ג מ"ז. וראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ב ולהלן. אבל במשנה, פסחים פ"ח מ"א-מ"ב, רשות היא רשות גמורה. המדובר בהכנת סעודה ביום טוב. הסעודה עצמה היא מצווה, אבל הכנתה ביום טוב דווקא היא דבר המותר, אך אם הכין מערב יום טוב ודאי שאין בכך פגם. דומה שמשנת ביצה (פ"ה מ"ב) מאפשרת לדקדק במונח. ההבדל בין פעולות ה"מצווה" ופעולות ה"רשות" המנויות באותה משנה הוא ש"מצווה" היא קטגוריה משפטית ברורה ואילו "רשות" היא מעשה דתי חשוב שאין לו נורמות של זמן ומקום מוגדרים. דוגמה מובהקת למשמעות זו של המונח "רשות" היא "מלחמת רשות" שבמשנתנו. אמנם זו אינה "מלחמת מצווה", אך היא נתפסת כדבר ראוי. ההבחנה בין רשות, חובה ומצווה תתברר להלן.
אבל במלחמת מצוה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה – המשנה מצטטת פסוק מספר יואל העוסק בתענית ציבור: "תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה. אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים יצא חתן מחדרו וכלה מחֻפתה" (ב', טו-טז). אין להסיק, אפוא, שאכן הכלה יצאה למלחמה, ואין זה אלא ביטוי בלבד. בספרות הפסיקה בת זמננו ממלא הפסוק והמשנה המצטטת אותו תפקיד חשוב בטיעון המחייב תלמידי ישיבות להתגייס לצבא, או מהווה עילה לפטור אותם תלמידים. אין זה בבחינת פירוש, אלא דרשה למשנה. במשנה אין רמז לפטור של תלמידי חכמים, ואף לא במקורות תנאיים אחרים. רמזים אחדים לכך יש בספרות אמוראית ונעלה אותם, כבדרך אגב, להלן. מכל מקום, הפסוק בא בניגוד ל"נקי יהיה לביתו" שבמקרא. בדרך כלל משנה מצטטת פסוקים בלשון "תלמוד לומר" או "שנאמר", אבל בפרקנו רווח ציטוט פסוקים כחלק מהטיעון ההלכתי־מדרשי.54ראו לעיל פירושנו למ"א. נראה שהבאת הפסוקים מדגישה את אופיו המדרשי של הפרק.
אמר רבי יהודה במי דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדריו וכלה מחופתה – כפשוטם של דברים שתי קטגוריות של מלחמה לפנינו, אלא ששני התנאים מגדירים אותן במילים אחרות. כל אמורא שכן ולימד במקומו, וניסח אותו רעיון במילותיו הוא. כל המונחים קרובים זה לזה: "רשות" היא מצווה קלה, ו"מצווה" ו"חובה" הן קטגוריות קרובות.
מלחמה לפי המשנה
בתוספתא: "רבי יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה, אבל מלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (פ"ז הכ"ד). אם כן, רק הבדלי מינוח בין התנאים, כפי שעולה מהטבלה. תנא קמא משתמש בצמד המונחים "רשות" לעומת "מצווה", ואילו רבי יהודה סבור שכל מלחמה היא מצווה, ואם זו מלחמת הגנה אזי זו מלחמת חובה. גם בירושלמי מובאת המימרה שבתוספתא, אבל בתוספת מחלוקת אמוראים האם אכן יש מחלוקת בין התנאים. לדעת רבי יוחנן הארץ־ישראלי הבדלי ניסוח ביניהם, "משמעות ביניהן", ולדעת רב חסדא הבבלי מחלוקת. התלמוד מדגים את ההגדרות השונות לשיטת רב חסדא: "מלחמת מצוה זו מלחמת דוד ומלחמת חובה זו מלחמת יהושע. רבי יהודה היה קורא מלחמת מצוה כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן" (כג ע"א – מצווה כגון אנו שהולכים עליהם [למלחמה], חובה כגון שהם באים עלינו). אם כן, מלחמת מצווה היא מלחמת כיבוש ומלחמת חובה היא מלחמת התגוננות. רבי יהודה אינו מתייחס לדוגמאות של מלחמות התנ"ך. בתלמוד הבבלי (מד ע"ב) מובאים בשנית דברי האמוראים הללו. רבי יוחנן, לשיטתו, שמשמעות ביניהם; דברי רב חסדא שבירושלמי מיוחסים לרבא, אך בשינוי. לדעת רבא יש בסך הכול שלוש קטגוריות:
מלחמת יהושע – חובה, לדברי הכול אינם חוזרים
מלחמת דוד לרווחה – לדברי הכול רשות
מלחמה סתם לכיבוש שטחי נכרים – על כך חולקים רבי יהודה ורבנן.
נראה שהסבר הבבלי אינו פשט המשנה אלא רצון לארגן את כל המלחמות הנזכרות במערכת היררכית, תוך מציאת "נפקא מינה" הלכתית בין חכמים לרבי יהודה. בתלמוד הירושלמי המחלוקת מצומצמת ועוסקת רק בהגדרת המונחים. בתלמוד הבבלי היא הופכת למחלוקת לכל דבר. זו דרכו של התלמוד הבבלי למצוא מחלוקת בכל מקרה שמופיעים בו שני תנאים במשנה. דוגמה לכך היא המשנה הקודמת. הבבלי חיפש (ומצא) מחלוקת בין רבי יוסי ורבי יוסי הגלילי, אף שבאופן טבעי היה מקום לפרש שאין ביניהם מחלוקת כלל.
ההבדל בין הסבר הירושלמי, המועדף על ידינו כפשט ה"היסטורי", לבין הסבר הבבלי נעוץ עמוקות בהערכות שונות לטיב עריכת המשנה. להערכתנו נוצרו גרעיני ההלכה הקדומה בבתי המדרש הקדומים (חבורות הלימוד) שכל אחת הייתה עצמאית. ממילא השתמשו לאותן הלכות בניסוחים שונים ובהגדרות אחרות. בשלב הגיבוש והעריכה אוחדו המונחים, אך עדיין נותרו המונחים הקדומים. דוגמה לכך מצינו בראשית המסכת: סדרת תנאים הגדירו את הזמן הנדרש ל"כדי טומאה". אין ביניהם מחלוקת אלא הגדרות שונות, כל אחד מניסיונו ובסגנונו. כשערך רבי את המשנה הוא שימר בדרך כלל את הסגנון המקורי של המשנה הקדומה. כך גם במשנה הקודמת נקטה המשנה במינוח לא אחיד, ובתוספתא נערכו הדברים כראוי, במינוח אחיד.
לעומת זאת הבבלי תופס את המשנה כמסמך משפטי ערוך היטב. הבדלי סגנון או מינוח מסתירים, לדעתו, הבדלים בהשקפות עולם הלכתיות. משפט אינו מיותר ואינו נכפל אלא לצורך הלכתי מובהק. הבדל תפיסתי זה יוצר פרשנות שלעתים נשמעת כמאולצת, אך היא מחויבת המציאות אם מפרשים את המשנה כמסמך שנערך בקפדנות על ידי עורך אחד.
מכל מקום, לשיטת רבי יהודה יש הבדל בין "מצווה" ל"חובה". להערכתנו ההבדל הוא רק במידת העצמה של ההצדקה למלחמה. עם זאת, אין להסיק מכאן ש"חובה" היא חובה משפטית ו"מצווה" היא מצווה דתית בעלמא. בהקשר של משנתנו פירוש כזה אין לו בסיס; בשתי הקטגוריות החיילים צריכים להתגייס, וההבדל הוא בשחרור הזכאים בלבד. אנו מדגישים זאת משום שבמשנת כתובות הוצע, שוב על ידי הבבלי, הסבר כזה למונחים "מצווה", "רשות" ו"חובה". בפירושנו למשנת כתובות (פ"ד מ"ו) עסקנו במשנה שם וגם בשימושים במונחים אלו במקורות מקבילים, ומסקנתנו מבוססת על דיוננו שם.