בכתב יד קופמן החלוקה למשניות שונה מזו שבדפוס נפולי. אנו מחלקים את המשניות כחלוקתם בדפוס ווילנה (מהדורת אלבק).
עד כאן עסקו הפסוקים (והמשנה) בדברי עידוד כלליים. מעתה עוברים הפסוקים להכנות מעשיות יותר.
ודברו השוטרים אל העם לאמר – בירושלמי נאמר שהשוטרים מדברים בכל לשון, בניגוד לכוהן המדבר רק בלשון הקודש (לעיל פ"ו מ"ב). גם הבבלי בדרכו רוצה להמעיט מתפקידם של השוטרים ומדגיש שהשוטרים דברו אל הקהל, אבל: "כהן מדבר ושוטר משמיע" (מג ע"א; ספרי דברים, קצג, עמ' 234), ובסוגיה שם נאמר גם שהשוטר מדבר ומשמיע. אביי מציע שם דרך לאחד ולפשר בין כל המסורות הללו. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב וגו' – דברים כ"ה, ה, אחד הבונה בית התבן – בית תבן הוא בית לאחסון תבן. התבן הוא הקש שמאחסנים אותו כדי שיירקב ויחמיץ. בדרך כלל הייתה זו סככה, ולעתים מבנה ממשי. בית הבקר – בדרך כלל שוכנו בני הבקר בגדרה פתוחה (איור 38).
בית העצים – בית לאחסון עצים, כלומר מחסן. בית האוצרות – "אוצר" בלשון חכמים הוא מחסן. הרשימה כוללת את רשימת המבנים הנספחים שאמנם יש להם צורת בית, אך לא נועדו למגורים. הרשימה חוזרת במקורותינו והיא מהווה קבוצה מובחנת. המונחים "בית תבן" ו"בית בקר" מופיעים תמיד בצוותא בקבוצה זו ובהקשרים הבאים:
1. הם נחשבים כבית לעניין חזרה ממלחמה, כאמור במשנתנו ובמקבילותיה.
2. קבר שפינוהו אין לעשות על מקומו בית תבן, בית בקר, בית עצים וכו' (שמחות פי"ג, ה"ט, עמ' 203). שימושים אלו נתפסים ככאלה שיש בהם ביזיון או פחיתות כבוד.
3. כל אלו פטורים ממזוזה (מסכת מזוזה פ"א ה"ד). בתלמוד הבבלי (יומא יא ע"א) מתנהל דיון בעניין ומובעות שתי דעות האם הלכה זו נאמרה במקרים שהם משמשים לרחצה או בכל מקרה. הבבלי (שם) מנמק זאת בכך שנשים "נאותות בהן", כלומר הם משמשים לרחצת נשים, ודינם כדין בית מרחץ. ברם, בספרי הנימוק הוא שאלו אינם מבנים של כבוד, ואינם נכללים בכלל "שעריך" החייבים במזוזה.20ספרי דברים, לו, עמ' 67. במקביל נאמר בבבלי שם שרפת פטורה ממזוזה, ונראה שהתלמוד סבור שרפת ובית בקר חד הם. להלן נעסוק בהבחנה שבין בית הבקר לרפת. ממדרש ספרי דברים (רכט, עמ' 262) ניתן להסיק שהם חייבים במזוזה,21ראו במספר 7. המדרש קובע שבית קטן מארבע על ארבע אמות פטור מכל הגדרות הבית, ומשמע שבית התבן והבקר הנזכרים במדרש נחשבים כבית לצורך מצוות אלו, וביניהן מזוזה. וכך נאמר במפורש במדרש תנאים לדברים (ו ט, עמ' 29). עדותו של מדרש זה בעייתית. בקטעים אלו הוא שוחזר מתוך מדרש הגדול, ובמדרש זה יש לעתים השתקפות של הבבלי ושל חיבורים מאוחרים יותר, בעיקר של הרמב"ם. על כן עדיפה עדותו הסתומה של הספרי מעדותו הברורה של מדרש התנאים. מכל מקום, קטע זה אינו מראה זיקה לבבלי שהבאנו (יומא יא ע"א). מהבבלי עולה שפטור המבנים קשור לתפקודם, ועוד יותר ללכלוך שבהם. ייתכן שלבבלי כאן עמדה שונה משל המקורות התנאיים, אך כאמור גם בבבלי יש שתי דעות בנושא.
4. מבנים אלו נחשבים כחלק מהחצר, אפשר להניח בהם את העירוב והבעל שלהם חייב להסכים להתקנת העירוב, כלומר הוא נחשב לדייר אף אם אין לו בית מגורים בחצר (משנה, עירובין פ"ח מ"ד; בבלי, עב ע"ב).
5. הבודק חמץ פטור מלבדוק במבנים אלו (תוספתא, פסחים פ"א ה"ג; בבלי, ח ע"א). ההנחה היא שאין אוכלים בהם, כשם שאין גרים בהם (מס' 3).
6. מבנים אלו חייבים במעקה, ומבחינה זו הם נחשבים לבית (ספרי דברים, רכט, עמ' 261).
7. מהמשך הספרי שם עולה שמבנים אלו מצטרפים לעיבור העיר,22וכן מבני שדה נוספים. ראו תוספתא, עירובין פ"ד ה"י, ומקבילות. נחשבים כבית לעניין חיוב במעשר אם הכניס לשם פֵרות (טובלים למעשר), מטמאים בנגעים כבית וכו', משמע שאלה נחשבים כבית לכל דבר.
כל המבנים הללו, אפוא, אינם מבני מגורים אלא מבנים פחותים, אך עדיין נחשבים כמבנים. הם חלק מהחצר אלא שאינם משמשים למגורים ממש, אם כי הם ראויים למגורים (איור 39).
במקביל קיימים במקורותינו שני מונחים נוספים, "רפת" ו"מתבן". המתבן נזכר כערמה שבין שתי חצרות שאינה מבנה, וכנראה הכוונה לערמה פתוחה שניתן לפחות ממנה (להוציא ממנה חלק מהתבן, להפחית בגובהה וכו', משנה, עירובין פ"ז מ"ה).
מסובך יותר הקשר שבין הרפת לבית הבקר. הרפת נזכרת בהקשרים שבהם "בית הבקר" אינו מופיע. רק בסוגיית הבבלי (יומא יא ע"א) נזכרים שני המונחים בהקשר אחד. נאמר שם שרפת חייבת במזוזה, ונראה שהבבלי סבר ששני המבנים חד הם.
הרפת מתוארת לעתים כחלק מהחצר (משנה, בבא מציעא פ"ב מ"י; בבא בתרא פ"ב מ"ג; תוספתא, בבא מציעא פ"ח ה"ל), אבל לעתים היא מתוארת כמצויה בשטח הפתוח קרוב לעיר או במרחק מה. תיאור זה משתמע מפירוש הבבלי למשנה: "מצאה ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה" (בבא מציעא פ"ב מ"י; ספרי, רכה, עמ' 257). "חייב" כאן הוא חייב בהשבת אבדה, והמוצא פטור משום שהבהמה מצויה במקומה. אבל הבבלי (לב ע"א) מסיק שהרפת מצויה מחוץ לתחומי החצר, שהרי אחרת לא הייתה המשנה צריכה למנות מקרה כזה, ודין רפת שבחצר פשוט ומובן מאליו. ברור שהבבלי סבר שהרפת מצויה בשדה, והוא דן בשאלה אם היא בתוך ה"תחום" או מחוץ לו. כפשוטה ניתן להעמיד את המשנה במקרה ברור שאין בו חידוש, אבל פירוש הבבלי משתמע גם מדרשת הספרי: " 'מצאה' בדרך ולא ברפת" (ספרי דברים, רכה, עמ' 257). ניתן, אפוא, לסכם שהרפת היא בחצר או בשולי היישוב. עוד אנו שומעים שהרפת היא מבנה קטן (ארבע על שש אמות – משנה, בבא בתרא פ"ו מ"ד). התלמוד אומר: "אמר רב אשי: זאת אומרת, המשכיר חצירו סתם – לא השכיר רפת שבה" (בבלי, בבא מציעא קב ע"א). כאן הרפת צמודה ל"בית" (חדר המגורים), אך מהווה יחידה עצמאית. אם כן, לא מצאנו הבדל בין רפת לבית בקר אלא שהרפת לעתים רחוקה מהיישוב או בשוליו, ובית הבקר תמיד חלק מהחצר.23בית הבקר ובית התבן, כמו גם הרפת, חסרים ברשימת מרכיבי החצר שבמשנת בבא בתרא פ"ד מ"ד, וכן אינם בשטרות מכירה קדומים שבידינו. כן הם חסרים ברשימת מרכיבי ה"עיר", היא בית האחוזה (שם מ"ז). נראה שאין להסיק דבר מהיעדרם.
אחד הבונה ואחד הלוקיח ואחד היורש ואחד שניתן לו מתנה – כולם חוזרים מעורכי המלחמה, וכן בספרי:
מי האיש אשר בנה, אין לי אלא בנה, ירש, לקח, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר מי האיש אשר בנה. "בית" אין לי אלא בית, מנין לרבות בונה בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות? תלמוד לומר "אשר בנה", יכול אף הבונה בית שער, אכסדרה, ומרפסת? תלמוד לומר "בית", מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה (קצד, עמ' 234; בבלי, מג ע"ב24בתלמוד הבבלי מובאת אף דרשה נוספת של רבי אליעזר בן יעקב, "בית כמשמעו".).
מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו – דברים כ', ה. המשנה ממשיכה בסדרת מדרשי הלכה לפי סדר הפסוקים, אחד הנוטיע כרם ואחד הנוטיע חמישה אילני מאכל – הגדרה של כרם היא חמישה גפנים, אלא שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם די בכמות הגפנים (בית שמאי) או שיש צורך בפריסה מיוחדת, שתהיינה לפחות שתי שורות סדורות של גפנים כדעת בית הלל (משנה, כלאים פ"ד מ"ה). הפרק שם ערוך כשיטת בית הלל. משנתנו אינה מדגישה את הצורך בסידור מסוים של הכרם. הניסוח קרוב יותר לדעת בית שמאי, ואין אזכור מיוחד לחובה שתהיינה בכרם שתי שורות. רק בקושי ניתן להעמיד את הניסוח הזה כבית הלל ולומר שחמשת העצים נטועים בשתי שורות. ההלכה הקדומה שנתה, אפוא, בשיטת בית שמאי, כדרכה של ההלכה בימי בית שני שנשנתה ונהגה כבית שמאי.25ביכלר, הלכה כבית הלל. עם התרווחותה של ההלכה כבית הלל שינו ונהגו כבית הלל. הלכות כלאיים היו חלק מן המציאות היום־יומית והן נשנו כדעת בית הלל, אך בדיני יציאה וחזרה מן המלחמה שלא נהגו בהם הלכה למעשה לא שונתה המשנה הקדומה.
המספר חמישה אינו מקרי. הוא מופיע פעמים רבות כמספר המהווה קבוצה: חבר של חמישה הוא חבר מנהיגותי, חמש חצרות במבוי, וכיוצא באלו רבים.26משנה, שביעית פ"ה מ"ז; פ"י מ"ה; מעשרות פ"ב מ"ה; שבת פי"ח מ"א; עירובין פ"ב מ"ג; פ"ו מ"ו; פסחים פ"ט מ"י; תוספתא, עירובין פ"ה הכ"ט (פ"ח הי"א) ועוד. בתלמוד הבבלי (שבת קכו ע"ב-קכז ע"א) ביקש רב חסדא להסביר את הלשון "אפילו ארבע וחמש": ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול, ואת המשך דברי המשנה שם (שבת פי"ח מ"א), "אבל לא את האוצר", הוא מפרש "שלא יתחיל באוצר תחלה", וקובע שמשנתנו היא בשיטת רבי יהודה "דאית ליה מוקצה". שמואל מפרש: "כדאמרי אינשי", כלומר זו דרך דיבור ואפשר לפנות אף יותר. ואמנם זו לשון המשנה במקומות רבים, כגון "מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים" (שבת פט"ו מ"ג), "ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים" (יבמות פי"ג מ"א), "ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים" (סנהדרין פ"ו מ"א), ועוד הרבה.27הנחתו של בעל התוספות יום טוב למשנתנו שלשון המשנה נמשך אחרי תשלומי ארבעה וחמישה של גונבי שה או שור הנזכרים במשנה, בבא קמא פ"ז מ"א, אינה מכרעת, שהרי בתשלומי ארבעה וחמישה של הגנב המספרים מוגדרים וקבועים ואין מוסיפים עליהם. ראו עוד ההערה הראשונה בפרק ד של מסכת כלאים. לעתים המספר חמישה הוא רֵאלי ומשקף מניין מדויק, ברם, לעתים הוא בא לסמן קבוצה מגובשת. במקרה שלנו המניין מדויק, אך נובע מכך שחמישה הם קבוצה, אבל בהמשך "חמשת המינים" הם דוגמה סתמית.
בדרך כלל קבוצה של שלושה אילנות מהווה מטע. כך לעניין חריש במטע בשביעית, ששלושה אילנות בשטח מוגדר הם בבחינת "מטע" (שביעית פ"א מ"א ומ"ה). הוא הדין לעניין ביכורים (משנה, בכורים פ"א מי"א), ובנושאים נוספים (תוספתא, בבא בתרא פ"ד הי"ב ועוד). כל זה לעניין ראיית האילנות כמטע הכולל את הקרקע שבה הם נטועים, ששלושה נתפסים כמטע ופחות משלושה נחשבים עצים ללא הקרקע שסביבם. אבל במשנתנו חמישה אילנות הם מטע. אין כאן סתירה הלכתית, אלא שינוי קונספטואלי. הצירוף "חמישה אילנות" מופיע רק בהקשר של חזרה מהמלחמה במשנה, בתוספתא, בתלמודים למשנה ובמדרש ספרי הזהה למשנה בעניין זה (קצה, עמ' 235). לעניין זה דין מטע כדין כרם. עוד נזכרת הקבוצה של חמישה אילנות סרק (בראשית רבה, מט ב, עמ' 499), אך שם זה מספר כללי, "קבוצה" ולא מספר מדוקדק והלכתי.
בתורה נזכר רק כרם, אבל ההרחבה של חז"ל לכל יתר האילנות היא פרשנות פשט הרואה בכרם דוגמה בלבד: "אין לי אלא כרם, שאר כל האילנות מנין? לא דבר הכתוב אלא בהווה" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, בכספא כ, עמ' 321). נטיעת כרם זולה בהרבה מנטיעת עצים אחרים כזית ותאנה, ומניבה מהר יותר, ואם כך בכרם – קל וחומר בעצים היקרים יותר.
אפילו מחמשת המינים – והתוספתא מוסיפה אפילו בחמש עיירות (פ"ז הי"ט28בכתב יד ערפורט "שורות", וזו הדגשה המקרבת את התוספתא לשיטת בית שמאי, שאין צורך בארגון מושכל של העצים.), אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב – נטיעה, הברכה והרכבה הן שלוש עבודות הנטיעה והן נזכרות תדיר כקבוצה (משנה, שביעית פ"ב מ"ו; תוספתא, ראש השנה פ"א ה"ח; בבלי, שבת עג ע"ב, ועוד). מבריך משמעו מכופף ענף של אילן או זמורה של גפן, משכיב אותו על האדמה, מכסה אותו באדמה, מוציא את קצהו במרחק מה מצמח האם ולאחר שהשתרש מפריד אותו מצמח האם (איור 40). ההברכה היא מעין נטיעה, והיא נזכרת פעמים מספר במשנה בהקשרים שונים של ההלכה.29ראו כלאים פ"ז מ"א; ערלה פ"א מ"ה; בכורים פ"א מ"א; סוטה פ"ח מ"ב. ההרכבה היא חיבור של ענף "רוכב" שנלקח מזן משובח על "כנה" מזן אחר שהוא עמיד כנגד מחלות ומזיקים אך אינו פורה או מצטיין בטיבו. בדרך כלל הברכה והרכבה הן כנטיעה, ברם מצינו גם שדין הברכה או הרכבה אינו כנטיעה (ספרא קדושים, פרשה ג ה"ב, פט ע"ד).
ההלכה במשנתנו שנויה ללא מחלוקת, אבל בירושלמי חולק רבי אליעזר בן יעקב ואומר: "פרט למבריך ולמרכיב" (כב ע"ד). בתלמוד יש מחלוקת אם אכן רבי אליעזר בן יעקב חולק על משנתנו או ש"זו" דעת הכול, ולא נאמר מהי "דעת הכול", כמשנתנו או כרבי אליעזר בן יעקב. גם הבבלי משתדל לעמעם מחלוקת זו (מג ע"ב). כפשוטה זו מחלוקת בין התנאים.
ואחד הלוקיח ואחד היורש ואחד שניתן לו מתנה – כדלעיל, מי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו – דברים כ', ו. אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את אלמנה אפילו שומרת יבם – כל אלו נחשבים לאירוסין לכל דבר. במסכת כתובות יש סדרת הבחנות משנֶה לעניינים שונים בין כל אלו, אך לעניין חזרה מעורכי המלחמה כולן כאשתו לכל דבר. המשנה מבטאת את סדר העדיפות החברתי שבו נישואי אלמנה נחשבו לשמחה פחות גדולה, וההכנות לה נמשכות זמן קצר יותר. ביטוי אחר לכך יש במשנה הראשונה של מסכת כתובות כפי שפירשנוה, וכן במשניות אחרות (כגון כתובות פ"ה מ"ב). הקביעה שדין שומרת יבם כדין ארוסה היא הקלה מרחיקת לכת, שהרי ייתכן שהמצב לא יבשיל לכדי נישואין, אלא שהמשנה רוצה למנוע את מצבי הביניים לבל תישאר האישה עגונה. במידת התפשטותו של עיקרון זה דנו במבוא למסכת יבמות. ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה – ומת ללא ילדים, והרי אשתו שומרת יבם, חוזר ובא לו – כדי שיסיים לייבם או לחלוץ לגיסתו. ההלכות מקלות ביותר ומאפשרות לחזור מהמלחמה בתירוץ קלוש למדי.
כל אלו שומעים דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנים את הדרכים – מרכיב זה של אספקה ועבודות שירות אינו במקרא, ובא לחכמים מתוך התבוננות בסדרי השלטון של ימיהם. אנו מציעים לפרש את המשנה על רקע סדרי הצבא הרומי. לכל יחידת צבא היו יחידות אספקה, מהנדסי דרכים ויחידות הובלה. אלו היו חלק אינטגרלי מהיחידה הלוחמת, ומן הסתם אלו חוזרים מעורכי המלחמה. בנוסף לכך הטיל הצבא את עול אספקת השירותים על האוכלוסייה האזרחית, בתשלום, ובדרך כלל בלא תשלום כמסי ארנונה ועבודות ליטורגיה. מספקי מים ומזון הם אזרחים שגובים מהם מסים ללא חלוקה מסודרת. חכמים היו "נדיבים" מאוד בחלוקת פטור מיציאה לקרב, אך החמירו בחלוקת הנטל על האוכלוסייה האזרחית. ניכר שבהלכה הם רואים לנגד עיניהם לא את טובת הצבא, אלא מעדיפים את טובתו של היחיד. ספק רב אם מצביא צבאי היה שמח לשחרר כל כך הרבה חיילים מסיבות קלושות כאלה, אבל המשנה אינה מייצגת את צורכי הצבא. התנהגות כזאת אופיינית למי שאינו שותף לעול ההחלטות והאחריות הצבאית. מי שאינו שותף בנטל יכול "להרשות לעצמו" להיות נדיב כלפי בודדים. כנגד זה החמירו ולא שחררו אנשים מהנטל האזרחי, וזו מדיניות המאפיינת מנהיגי ציבור האחראים לחלוקת הנטל הציבורי. ואכן, חכמים מייצגים אוכלוסייה שאינה שותפה למטרות הצבאיות של השלטון (אולי אף עוינת אותו), אך נושאת בנטל האזרחי מתוך כפייה.
מדיניותם של חכמים בנושא המסים הייתה ברורה. הם אמנם סלדו משיתוף פעולה עם השלטונות, אך גם התנגדו לכך שבודדים ישחררו את עצמם מעול המסים הכללי. כל שחרור כזה הוא על חשבון הציבור, ועל האינטרסים של הציבור הם הגנו.30ראו פירושנו לנדרים פ"ג מ"ד.
במשנתנו מדובר על מים ומזון, והתוספתא מוסיפה ומבהירה: "נותנין פסי העיר" (פ"ז הכ"ג). פסי העיר נזכרים בתלמודים בהקשר נוסף. המשנה קובעת שדייר זמני בעיר במשך שנים עשר חודש משתתף במסי העיר (בבא בתרא פ"א מ"ה), והתלמודים מוסיפים על כך הבחנות שונות וביניהן "לפסים ולזימיות שנים עשר חודש" (ירושלמי, בבא בתרא פ"א ה"ו, יב ע"ד; בבלי, ח ע"א). המונח "פס" משמעו המקורי בנייה של קיר ביטחוני הסותם את המעבר בין מבנים בשורה החיצונית של היישוב, והיו שפירשו שהכוונה לחפירת הגנה ("פוּסָה" בלטינית).31ספראי, ביטחון. המונח הועבר לכלל תשלומי המסים לצורכי ביטחון בעיר. אזכור הפסים איננו מקרי. המשנה להלן לומדת את השחרור מאספקת מים, מזון ופסים מהמשפט בפסוק "נקי יהיה לביתו שנה אחת" (להלן מ"ד); על כן נאמר במדרש: "ולא מתקנין דרך, ולא שומרין בחומה, ולא נותנים לפסי העיר, שנאמר 'שנה אחת' " (מדרש תנאים לדברים, כד ה, עמ' 156). מכיוון שבפסי העיר מתחייב מי שחי שנה בעיר, הרי זו סיבה להדגיש במיוחד שמי שנקי לביתו שנה אחת פטור מהפסים. דומה שבעל המדרש מערב את הכתוב במשנתנו עם הברייתא שבתלמודים למסכת בבא בתרא.