ואלו נאמרים בלשון הקודש – דווקא בעברית. עברית נקראת "לשון הקודש" מסיבות אחדות. ראשית היא נחשבת כקדושה, בה נברא העולם ובה ניתנה התורה ולפיכך נודעה לה קדושה. ביטוי זה אינו מפתיע ואף עמים אחרים יש להם "לשון קודש", כל אחד בלשונו. מעבר לכך היא "לשון הקודש" משום שהיא משמשת בקודש, לקיום מצוות ולמעמדות דתיים. גם אם המשנה הקודמת אִפשרה לקיים מצוות אחדות "בכל לשון" הרי שעדיין העברית הייתה שפת הדת. בה נכתבה התורה, נכתבו התפילות ונאמרה ברכת המזון. בה נכתבה הספרות התנאית, הפיוטים הקדומים, בה השתמשו במקדש וכו' וכו'. כך, למשל, בעתות המרידות אפילו מכתבים ושטרות נכתבו בעברית שנתפסה כשפת הלאום.27ראו הנספח למסכת שקלים. מאוחר יותר, בתקופת האמוראים, מופיע בתרגומים המונח "לישן בית קודשא". אין זה תרגום ל"לשון הקודש" אלא מונח מחודש, לשון בית הקודש, כלומר לשון בית הכנסת. ואכן, גם בכתובות בית הכנסת בולטת העברית, אם כי אין היא שפת הכתיבה היחידה. מעבר לכך, התפילות נאמרו כאמור בעברית, והוא הדין לקריאת התורה. על כן כונתה השפה, בלשון עממית, כ"לשון בית הקודש" – בית הכנסת.28ראו שנאן, תרגום, עמ' 115-113.
מקרא הביכורים – הפסוקים שאדם צריך לומר בעת הבאת הביכורים, כמפורט בדברים כ"ו ה ואילך. פירוט לכך יובא במשנה הבאה; וחליצה – אמירת האישה בטקס החליצה, כמובהר במשנה ד להלן; ברכות וקללות – במעמד המתואר במקרא ושפרטיו יתבררו להלן במשנה ה. ברכות וקללות הן מעמד ציבורי היסטורי, שלא ישוב עוד; ברכות כהנים – יום יום בבית הכנסת ובבית המקדש, כמפורש במשנה ו להלן; וברכות כהן גדול – בעת קריאת התורה ביום הכיפורים בבית המקדש, כמבואר להלן במשנה ז; ופרשת המלך – קריאת התורה במעמד הקהל, כמבואר במשנה ח; ופרשת עגלה ערופה – בעת הבאת (הקרבת) עגלה ערופה, אם נמצא הרוג שאין יודעים מי הרגו. פרק ט יפרט בהלכות אלו; ומשוח המלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם – בזמן יציאה למלחמה הכוהן מדבר אל העם, ופרק ח עוסק בכך בהרחבה. כל המעמדות הללו כבר אינם הלכה למעשה, ובימי המשנה כבר לא התקיימו.
משנה זו מתבארת בהרחבה במשניות הבאות המוקדשות כל אחת לאחד הפרטים. אף אנו נרחיב בכל פרט במשניות הבאות.
כל הפרטים במשנה כוללים מעמדות ציבוריים במקדש ובבית הכנסת. ברכת כוהנים בולטת בכך שהיא אמנם בבית הכנסת, אך היא הועתקה מבית המקדש ויש לה מעמד חלקי של "עבודה". החליצה היא טקס משפטי אך הוא נערך בציבור, כמו שנפרש. הדגשת העברית באה, אפוא, להאדיר את המעמד כטקס ציבורי.
בשאלת שפת הדיבור בתקופת המשנה והתלמוד הרחבנו בנספח למסכת שקלים. שם ראינו כי העם היהודי היה דו־לשוני ודיבר ארמית ועברית כאחת. היוונית הייתה שפת העילית הקרובה לתרבות יוון. העברית הייתה השפה המיוחדת ליהודים, והארמית שפת ההמון הנכרי. מעבר לכך שהציבור היה דו־לשוני הרי שכל שפה ביטאה מרכיבים אחרים בחיי הציבור, והשימוש בשפה זו או אחרת היה בו מסר חברתי־תרבותי. את החברה היהודית ניתן להגדיר כחברה שיש בה "מלחמת שפות", אם כי אולי מודעת רק בחלקה. הפרק שלנו משקף התעצמות זו שבין העברית ושפות לע"ז.