מעוברת חבירו – אין לשאת מעוברת שהיא אלמנה, ומינקת חבירו – כמו כן אין לשאת מינקת. הנימוק הוא שעל האישה להניק את בנה. קדמונינו ידעו שיש קשר שלילי בין הנקה לכניסה להיריון וחששו שקיום יחסי אישות וכניסה להיריון יפגעו בכושר ההנקה. המדע בן זמננו הוכיח שהנקה מונעת כניסה להיריון, ולפי זה החשש היה שהבעל ימנע מאשתו להניק כדי שתיכנס להריון. תהא הסיבה המדויקת אשר תהא, אסרו על המינקת להתחתן עד תום תקופת ההנקה,17מסתבר שהמידע הרפואי שבידי חז"ל איננו הולם את הידע הרפואי בן זמננו. בשאלה זו עסקנו ביבמות פ"ד מ"ב. ונחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר אורך תקופת ההנקה, עשרים וארבעה חודשים או שמונה עשר חודשים.18תוספתא, נידה פ"ב ה"ב וה"ז, עמ' 643-642; מדרש תנאים דברים, יט יד, עמ' 115; בבלי, יבמות לו ע"ב; כתובות ס ע"ב; אבות דרבי נתן, נו"ב פמ"ב, נט ע"א. בגיטין פ"ז מ"ו ובתוספתא נידה זו מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ורבי יהודה כבית שמאי. חז"ל (ירושלמי, יט ע"ג) מנמקים את ההלכה בפסוק "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבֹא" (משלי כ"ג, י). במקרא יש שני פסוקים המתחילים במילים אלו, שניהם בספר משלי, והשני הוא: "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" (משלי כ"ב, כח). בנוסח המסורה ובתרגום השבעים שניהם מנוקדים "עוֹלָם". לפי פשוטו של מקרא הראשון הוא עוֹלָם אך השני הוא "עוּלִים", במשמעות של תינוקות. כך גם נדרש פסוק זה במקורות חז"ל כנימוק לאיסור על אישה מינקת להתחתן לפני שתסיים את ההנקה, כדי שלא ייפגעו זכויות התינוק היונק. דרשה שנייה הייתה שהכוונה לעניים. הירושלמי מסביר את הדרשה: "חד אמר אילו עולי מצרים וחרנה אמר אילו שירדו מנכסיהן" (ירושלמי, פאה פ"ה ה"ה, יט ע"א). ההסבר הראשון הוא שזה הגבול (החוק) שנקבע בימי עולי בבל, והוא גורס עוֹלים, שמשמעו של עוֹלם (מאז ומעולם), וההסבר השני הוא בלשון סגי נהור, והכוונה "אל תשג גבול עניים", שכן עניים הם יורדים (יורדים מנכסיהם, או ירודים, או מלשון עניים מודים כפי שמסביר הירושלמי בהמשך), ובלשון סגי נהור "עוֹלים". ברור שהתלמוד הכיר את אחד הפסוקים כמנוקד "עוּלים". אבל בנוסח המסורה מנוקד "עוֹלם", ובכמה עדי נוסח תיקנו את גרסת המשנה ל"עוֹלם".19ג8, ז, ל, מ. כן במקבילה בספרי דברים, רפד, עמ' 301; ראו עוד מדרש תנאים לדברים, כד ב, עמ' 161.
בספרות חז"ל עשרות דוגמאות לדרשות הבנויות על נוסח מקרא השונה במקצת מנוסח המסורה. זו עדות לכך שבימי תנאים היו נוסחאות חילופיות לחלק מהפסוקים. במקרה זה הנוסח שעמד לפני תנאים שונה ממסורת הניקוד (והקריאה) שבידינו ולא ממסורת הכתיב.20הרמב"ם למשנת פאה מתייחס לסטייה זו מנוסח המסורה וקובע: "לא יקשה בעיניך שזה על דרך הדרש". הדברים מבטאים תפישה שדרך הדרש יש בה קושי פנימי מובנה, אבל רמב"ם מציע בהמשך גם פירוש על פי הפשט. אך אין בהם כדי לטשטש את העובדה שלעתים היה למדרש נוסח שונה במקצת של המקרא, ובלשון הזהב של רבנו תם: "הש"ס שלנו חולק על הספרים שלנו" (תוספות שבת נה ע"א ד"ה "מעבירם"). בהמשך הירושלמי מובאת הדרשה שהבאנו שמתן הזכות לעניים היא כהבאת ביכורים, וזו דרשה למשנה שעוֹלים (עניים) הם כעולי רגל. דרשות למשנה הן תופעה נדירה, אך קיימת.21ראו לעיל פ"ד מ"א. בתנחומא מובאת דרשה אחרת על עולים אלו, ושוב זו דרשה למשנה על בסיס הנוסח "עוֹלים".22תנחומא וישלח י.
במדרש ניתן הסבר או דרשה להלכה שבמשנה בשמו של רבן גמליאל: "ונזרעה זרע פרט לזרועה לומר אין מעוברת שותה" (ספרי זוטא, ה כח, עמ' 237). דרשה זו אינה באה במקום השיקול ההלכתי, אלא היא סיוע לו מהפסוקים.
לא שותה ולא נוטלת כתובה דברי רבי מאיר – כל אלו אסורות בנישואים ודין הנושא אותן כדין הנושא ממזרה או כוהן שנשא גרושה, וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן – כל אלו אינן פסולות נישואים, שכן נפסלו רק באופן זמני, והבעל יכול להתחתן עמה ולדחות את יחסי האישות עד לאחר סיום ההנקה. בתוספתא (פ"א ה"ה) מיוחסת דעה זו לרבי אליעזר. לדעה זו מעוברת ומינקת הן כאישה לכל דבר כבר עתה, בזמן שנסתרה. הבבלי מוסיף שעמדה זו חלה גם על עקרה וזקנה, אך לא על איילונית (כה ע"ב). וכן איילונית וזקינה23המאירי גרס כאן "ועקרה", ראו במהדורת מכון הש"ס השלם. ושאינה ראוייה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה – איילונית היא זו שאינה ראויה ללדת. המשנה מונה את אלו שאינן יולדות והן איילונית, או זקנה שאינה ראויה ללדת.
האיילונית נזכרת רבות במקורות, ומעמדה יוצא דופן. המדובר באישה שנישאה נישואין כשרים, ברם, נראה שהמקורות מדברים בשני סוגים של איילונית. אחת היא זו שאין לה ילדים, היא נישאה כאישה רגילה והתברר שאינה ראויה לילד. הסוג השני הוא בחורות שברור מראש שאינן יכולות ללדת:
אי זו היא אילונית? כל ששהת עשרים שנה ולא הביאה שתי שערות, אף על פי שהביאה לאחר מיכן הרי היא כאילונית לכל דבר. אילו הן סימניה, כל שאין לה דדין, ושערה לקוי, ומקשה בשעת בעילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים. רבי שמעון בן לעזר אומר כל שקולה עבה, ואין ניכר בין איש לאשה (תוספתא, יבמות פ"י ה"ז; בבלי, פ ע"ב, ועוד).
אם כן, אין זו סתם עקרה אלא בעלת סימנים חיצוניים. התוספתא "מודה" שרק עובדות החיים מלמדות אם פלונית היא איילונית, ומי שעברה את גיל עשרים ולא הביאה שערות היא איילונית (תוספתא, נידה פ"ו ה"ב, עמ' 647). הידע הרפואי בן זמננו מלמד שסימן זה אינו מספק, ונשים רבות הן עקרות אף שיש להן סימני נשיות אלו.
בתפיסתם של חכמים מטרת הנישואין היא העמדת צאצאים, לפיכך אין לשאת איילונית. הרחבנו בכך במבוא למסכת כתובות וראינו שבספרות חז"ל היו שראו בה אישה כשרה והיו שראו בה פסולה.
האיילונית אינה שותה משום שאינה אישה מלאה. דומה שהמשנה קרובה יותר לשיטת רבי יהודה, אך מכל מקום היא משקפת גישה השוללת נישואים עם איילונית. להלן נשוב לכך. רבי לעזר אומר יכול הוא לישא לו אשה אחרת וליפרות ולירבות ממנה – כפי שראינו בספרות קיימת דעה שמותר לאדם מישראל לשאת איילונית, ובתנאי שיש לו אישה וילדים. על כן אומר רבי אליעזר שגם במקרה זה יש לבעל אפשרות לקיים את אשתו האיילונית בכך שיישא אישה אחרת, ולכן האיילונית היא אישה לכל דבר. עמדתו של רבי אליעזר אינה חורגת מהדעות המחמירות שפגשנו, אבל בפועל יש בה הקלה רבה מבחינה תאורטית, והחמרה הלכתית. לא נאמר שנישואין שניים הם תנאי להשקיית הסוטה, אלא שכבר עכשיו היא נחשבת לאישה לכל דבר. הדבר משדרג את מעמדה העקרוני, אבל בפועל הוא חומרה לאישה.
רבי אליעזר הוא רבו של רבי יהודה, ואמנם הוא רואה באיילונית אישה שלא באיסור, בניגוד למשתמע מעמדת תלמידו. אבל יש לזכור שעמדה זו נאמרת כדי לחייבה בשתיית המים המאררים. עם כל זאת, ההסבר מאולץ. כבר שמענו שמעמדה של איילונית נקבע לפי העובדה שהבעל כבר נפטר ממצוות פרייה ורבייה, ברם לא שמענו שמעמדה נקבע לפי זה שהבעל יכול לפטור עצמו בעתיד מחובה זו על ידי נישואים שניים.
יש מקום לחשוד במימרה זו של רבי אליעזר. כפי שראינו היא מופיעה בדעת חכמים לעיל ביחס למינקת ומעוברת, ושם היא פשוטה ומובנת. בתוספתא שהבאנו מיוחסת המימרה שם לרבי אליעזר. לעומת זאת כאן המימרה מתאימה רק בדוחק. נראה, אפוא, שהמימרה הועברה מהרישא ואינה מתאימה לסיפא אלא בדוחק.
האיילונית אינה נוטלת כתובה משום ש"לאיילונית אין כתובה".24בעניין הייתה מחלוקת תנאים, כפי שהעלינו במבוא לכתובות. ברם, אפשר גם לדייק מהמשנה שרק במקרה כזה, כשנחשדה בניאוף, אין לה כתובה, אבל איילונית רגילה זכאית לכתובה, וכאמור לעיל יש הסוברים כך.
בכל מהלך הדיון המקורות מניחים שלאדם אישה אחת בפועל. אמנם האפשרות שיש לו יותר מאישה אחת קיימת מבחינה משפטית, ומזכירים אותה, אבל הנחת היסוד ("ברירת המחדל") היא אישה אחת. בשאלה זו עסקנו במבוא למסכת כתובות.
כל המשנה מתפרשת היטב באיילונית, או באדם שנשא מראש זקנה. אבל פשט המשנה עוסק באישה שהתחתנה צעירה (ויש לה ילדים), וכעת בזקנותה נחשדה בהיסתרות. אם אכן המשנה עוסקת גם בכך הרי שהן אינן שותות אולי משום שאין להן סיכוי לשכר טוב, או אולי מעשה ניאוף שאין עמו סיכוי להולדה אינו נחשב לעוון מלא? הוא מצדיק גירושין ללא כתובה, אך אינו מצדיק השקיה. פרשנות כזאת אינה מצויה במשנה, וצריך עיון.
ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה – אישה רגילה חייבת לשתות, ואם אינה שותה אינה נוטלת כתובה.
התוספתא למשנתנו מנסחת את ההלכה בדרך שונה במקצת: "הרובה25רובה הוא בחור צעיר, בגיל הפריון. שנשא עקרה וזקינה ואין לו אשה ובנים, לא שותה ולא נוטלת כתובה. מעוברת חבירו ומינקת חבירו, לא שותה ולא נוטלת כתובה. רבי לעזר אומר יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן" (פ"ה ה"ה). התוספתא מסבירה שמדובר במי שיש לו אישה ובנים, ובמקרה כזה אינו צריך לגרש את האיילונית ולכן היא יכולה לשתות. כך גם מעוברת עצמו ומינקת עצמו, בניגוד למעוברת חברו ומינקת חברו שבמשנה ובתוספתא להלן (פ"ה ה"ה).26התוספתא מביאה את כל המקרים האלו שבמשנה, ואת המקרים שבהם הדין הפוך. הרצון להעמדה מלאה זו הוביל לניסוחים קשים כגון "המקנא לארוסתו... אם משנכנסה נסתרה..." (פ"ה ה"א); הרי שמשנכנסה היא אשתו לכל דבר. ואין להסביר שנסתרה כארוסה אך הבעל מקנא לאחר זמן, משכנסה, שהרי זמן הקינוי אינו משמעותי, ומשנה רק הזמן שאליו מיוחס המעשה. סדר ההלכות בתוספתא שונה מזה שבמשנה. להערכתנו במקרה זה התוספתא מבוססת על המשנה ומנסה לכנס תחת גג אחד את כל המקרים האפשריים, כולל אלו שהם תאורטיים. עוד נאמר בתוספתא (פ"א ה"ד) שאיילונית או שותה או אינה נוטלת כתובה, ורבי שמעון בן אלעזר אומר: "איילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע, בראויה להזריע יצאת זו שאין ראויה להזריע".27הדרשה מופיעה בסתם בספרי במדבר פיסקא יט, עמ' 24. דומה שיש שם מי שחולק על הדרשה. אם כן משנתנו כרבי שמעון בן אלעזר, ויש בתוספתא גם דעה חולקת שאיילונית היא כאישה לכל דבר. עמדה זו אינה מפתיעה, שהרי ראינו שבספרות חז"ל ובחברה היהודית היו שראו בה אישה לכל דבר.