אלו – כך גם בעדי נוסח רבים,14א, ב, ג4, י, כ, ן, פ1, ת. ובסדרת עדי נוסח מטיב משני "ואלו". האות וי"ו באה להדגיש את הקשר, שכן גם המשנה הקודמת מנתה את השותות ואינן נוטלות כתובה. ברם, כפשוטם של דברים אין צורך בחיבור. משנה א מנתה כמה דוגמאות, ומשנה ב היא מעריכה שונה ומונה דוגמאות נוספות בלשון של כלל. ברם, בשני המקרים מדובר בדוגמאות בלבד. לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך – מי שבעלה קינא לה ומודה בכך שנטמאה. ייתכן שהוא הדין אם בעלה לא קינא לה, אלא שדינה של זו מסובך הרבה יותר. במשנת נדרים שנינו: "בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, נטולה אני מן היהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה" (פי"א מי"ב). בדיוננו במשנה לעיל (פ"א מ"ג) עסקנו בשאלה בהרחבה.
ושבאו לה עידים שהיא טמאה – העדים מעידים שנטמאה, וממילא אין טעם להשקותה, והיא בוודאי אינה זכאית לכתובה. אישה כזאת מועמדת לעמוד לדין כנואפת שדינה מוות, אלא שאין המשנה עוסקת בשאלה זו. יש לזכור שדיני נפשות פסקו מישראל, ומבחינה הלכתית כדי להוציאה להורג יש צורך בעדות מובררת ובהתראה. מי שנחשדה בניאוף ולא הוצאה להורג נענשה בדרך אחרת, אך בכל זה המשנה אינה עוסקת ועִסקה הוא רק בשתייה ובכתובה. האומרת איני שותה – בעלה קינא לה והיא מסרבת לשתות. חכמים רואים בכך הודאה בכך ש"טמאה אני לך". ואמר [בעלה] – נוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים, איני משקה – הבעל קינא ויש רגליים לדבר, אך הבעל אינו חפץ להשקותה, וש[ל]בעלה בעלה בדרך – מרגע הקינוי היא אסורה על בעלה, ואם הוא בא עליה נפסלה זכותו לקנא. נוטלת כתובתה ולא שותה – במקרים שהם אשמת הבעל (שאינו רוצה להשקותה, או שבא עליה בדרך), חייב הוא בכתובתה, שהרי רק בגללו אינה שותה. אבל בירושלמי נוספה עוד אחת לרשימה:
אמר רבי יאשיה סח לי זעירה משם אנשי ירושלם: שלשה הן שאם ביקשו למחול מוחלין, ואילו הן: סוטה, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא על פי בית דין. סוטה, ולא מתניתא היא? שבעלה אינו רוצה להשקותה. סברין מימר, עד שלא נכתבה המגילה, אתא מימר, ואפילו משנכתבה המגילה, ובשלא נמחקה המגילה, אבל אם נמחקה המגילה לא בדא" (ירושלמי, סנהדרין פ"ח ה"ו, כו ע"ב).
הבבלי מזהה את שני המקרים כאחד. מי שבעלה אינו רוצה להשקותה היא גם מי שביקשה מחילה. אבל כפשוטם אלו מקרים שונים. זו שביקשה מחילה אינה מודה, שהרי אם היא מודה אין היא שותה. מאידך גיסא אין בקשתה תלויה בכך שבעלה יסכים. ההלכה קשה אפוא: כיצד ניתן לבקש מחילה ללא הודאה? אולי זו מחילה על שנסתרה והיא אינה מודה שנטמאה, ואולי זו מימרה עצמאית המבטאת הסתייגות כללית (בלתי משפטית) מכל המרדף אחר הסוטה והענשתה?
מתו בעליהן עד שלא ישתו בית שמאי (אומרים) – המילה מטושטשת, נוטלות כתובה ולא שותות ובית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה – לכל הדעות אינן שותות, שכן בהיעדר בעל אין מקום לשתייה, אלא שבית שמאי מניחים שמכיוון שאשמתה לא הוכחה אין היא מאבדת את זכותה לכתובה, ובית הלל מניחים שהיא אשמה. חסד נעשה לה שניתנה לה אפשרות לבירור על ידי שתיית מים מאררים, ואלו החמיצו סיכוי זה, אף שאין זה באשמתן. מסתבר שבית שמאי חולקים גם על הארוסה ושומרת היבם, אך הדבר לא נאמר במפורש, ודנו בכך לעיל במשנה הקודמת.
הרשימה אינה מלאה, ובמשנה הבאה נמנים מקרים נוספים שבהם הדין דומה. רשימות שאינן מלאות הן תופעה רגילה, כפי שהערנו בסוף הפרק הקודם. בפרק א (מ"ג) מופיעה רשימה זהה תחת הכותרת "אילו אסורות מלאוכל בתרומה". שם הרשימה לקויה עוד יותר, שהרי חסרים בה המקרים הרגילים התדירים (מגורשת, על מי שבעלה קינא לה וכיוצא באלו). על כן מסתבר שמקורה של הרשימה במשנתנו. בפירושנו למשנה שם הרחבנו בפירוש ההלכות השונות.
שלושה נוסחים לדברי בית הלל במשנה זו:
1. או שותות או לא נוטלות כתובה (דפוסים, נוסח הבבלי ועוד)
2. לא שותות ולא נוטלות כתובה (כתב יד קופמן, א, מ, ז, פ, בת, ן, א2, ל, י)
3. שותות או לא נוטלות כתובה (ט)
נוסח כתב יד קופמן עדיף, שכן תומכים בו כל כתבי היד הטובים, והוא נוסח הירושלמי. האישה נחשבת לזכאית כל עוד לא הוכח שזינתה. מצד שני, בהיעדר בעל אין מי שישקה אותה. כך אין לה כל אפשרות להוכיח את זכותה, אבל גם אין מה שיפקיע ממנה את זכותה הממונית לכתובה.
אם אכן הנוסחה המקורית היא הנוסחה השנייה, אזי יש לומר שנוסחת הבבלי והדפוסים הוא שינוי ('תיקון') מהכתוב המקורי. ממה נובע השינוי? אולי משום שהבבלי התקשה לקבל הנחה זו שיש בה עושק של האישה שניטלה ממנה הזכות לטהר את שמה. והרי היא מגורשת ללא כתובה למרות שלא הוכחה אשמתה. לשיטתו האישה נחשבת לזכאית והשתייה היא זכות שיש לה לטהר את שמה. אמנם בעלה מת אך נשמרת לה הזכות לטהר את שמה. מן הראוי לציין שהבבלי ביבמות לח ע"ב גרס במשנה כמו שהוצע "לא שותות ולא נוטלות כתובה" אך תיקן מדעתו ופירש שהכוונה 'לא שותות ולכן לא נוטלות כותבה'. זה מקרה נדיר שבו הבבלי מתקן בגלוי את נוסח המשנה. אך ייתכן שאמוראי בבל הכירו את נוסחת ארץ ישראל, והסתמכו עליה בתקנם את המשנה. אין זה תיקון מדעתם אלא ביטוי להכרת נוסח ארץ ישראל.15הבבלי למשנת סוטה משאיר את נוסחת המשנה (נוסחת הדפוסים) ללא שינוי, וכנראה חולק על הבבלי ביבמות.
כפי שראינו גם המשנה הקודמת עסקה במקרים שבהם אין בעל שישקה את האישה, ושם נקבע "לא שותות ולא נוטלות כתובה". כפשוטן משניות אלו הן כבית הלל. הירושלמי הציע ששם גם בית שמאי יודו לסברת בית הלל. סברת הירושלמי שהבאנוה לעיל מניחה בעצם שבארוסה בית שמאי מקבלים את סברת בית הלל, ואין בכך כל צורך. לפי פשוטם של דברים בית שמאי, בדרכם העקרונית, מגנים על זכויות האישה.
בהלכות בית שמאי מצינו לעתים קרובות עמדות שיש בהן יותר כבוד לאישה.16משנה, קידושין פ"א מ"א, כתובות פ"ח מ"א, יבמות פט"ו מ"ב-מ"ג; גיטין פ"ח מ"ט; פ"ט מ"י, ועוד. אכן לפי שתי הנוסחאות העיקריות (כתב יד קופמן והבבלי) עמדת בית הלל קשה יותר כלפי האישה. הבבלי ניסה כאמור לרכך את דעת בית הלל ולצמצם את עושק האישה, ותיקן את הגרסה כך שגם אם אין בעל שישקה את האישה עדיין יש לה זכות לשתות ולטהר את שמה (ולזכות בכתובה). ברם, עמדת בית הלל העקרונית היא שהסוטה אשמה בעצם החשד עליה, ובמבוא עמדנו על מגמה פרשנית זו בהרחבה.