כל הפרק עוסק בחלקו של הבעל במעמד השקיית הסוטה. הפרק כבר אינו שייך לחטיבה הקודמת שסדרה את סדר המעשים, אלא הוא פרק הלכתי רגיל
ארוסה ושומרת יבם לא שותה ולא נוטלת כתובה – אם ארוסה נחשדה שנטמאה, אחרי שארוסה קינא לה, אין היא יכולה להיטהר במים המאררים, והבעל רשאי (או חייב) לגרשה ואין לה זכות לכתובה. הוא הדין בשומרת יבם. לשומרת היבם עשוי להיות יותר ממועמד אחד לבעל, שכן לאח המת עשויים להיות כמה אחים, שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ולשומרת יבם – בדרך כלל אין במשנה דרשות, גם לא כאלה המבססות את ההלכה. הדרשות נשמרו במדרשי ההלכה ולא במשנה עצמה. עם זאת, דרשות כאלה במשנה אינן חריגות. מכל מקום, כפי שכבר אמרנו, במשנת סוטה דרשות רבות, מעל ומעבר למקובל במשניות. כמו ברוב ההלכות הדרשה אינה הסיבה להלכה, אלא היא רמז מקראי לה. לפי הדרשה אפשר היה להסיק גם שאינה שותה ונוטלת כתובה. במקרה זה ייתכן שאכן הפסוק שימש כמקור השראה להלכה, ועם זאת איננו משוחררים מלהבין את הרקע ההלכתי לה. הדיון בשומרת יבם נערך לעיל בפ"ב מ"ה ובפ"ד מ"ב.
השקיית האישה היא מעמד של בחינה לאישה, אבל בכל הלכות הפרק מודגש מקומו של הבעל. ללא רצונו ושותפותו אין להשקות אישה. אפשר לחייבו לגרשה אם נחשדה, אך אין להשקותה ללא שותפות שלו. לארוסה ולשומרת היבם אין בעל. אמנם אין הן נהנות מחופש אישי כאישה רווקה, אך אין להן בעל מלא, ולכן אין להשקותן. אמנם הארוס והיבם קינא להן, והן אסורות לכל אדם, ולכן אין להתעלם מקינויו, כפי שנראה במשנה ה להלן. ההחלטה שעל הבעל לגרש את הארוסה ללא כתובה נובעת מכך שאסור לו לקיימה לאחר שקינא לה, ומצד שני אי אפשר גם לחייבו בכתובה, אחרת לא ירצה לְקָנות.
ארוסה רגילה שבעלה המיועד החליט לגרשה זוכה לכתובה. ההחלטה לשלול את הכתובה מהארוסה אינה עוול כה קשה. בסופו של דבר זו טרם נישאה, ולא עשתה כל מעשה המזכה אותה בכתובה. לעומת זאת ההכרעה שלא לתת כתובה לשומרת היבם מהווה עונש קשה לה. היא מבליטה את תפקיד מעמד השתייה כסיכוי היחיד של האישה לטהר את שמה. משומרת היבם נשללת זכות זו, ולמעשה מגרשים אותה, על בסיס חשד בעלמא שהיא כמובן מכחישה אותו. אנו רואים שבעיני חכמים האישה כבר נחשבת לעבריינית, והיא אשמה עוד בטרם בירור. לכך מצטרפת הטענה שאף אם היא טהורה, היא אשמה שהכניסה עצמה לספק, ולכן ראויה לעונש. במבוא הרחבנו בתפיסה זו, והיא תחזור להלן במשנה ו.
הירושלמי מסביר את העוול לאישה בטענה שהיא ידעה שארוסה אינה שותה, ולכן צריכה הייתה לא להכניס עצמה לספק זה (יט ע"ג). אין צריך לומר שטיעון זה מבוסס על ההנחה שאישה המואשמת כסוטה חטאה, אף שייתכן שלא עשתה את שיוחס לה.1בירושלמי בא הסבר זה כדי לענות על השאלה "מתניתא כבית שמאי?", שכן בית שמאי אומרים במשנה הבאה "נוטלות כתובה ואינן שותות", ואילו בית הלל אומרים "לא שותות ולא נוטלות כתובה" (וראו חילופי הנוסח להלן). כבר מפרשי הירושלמי התקשו בפִסקה זו, שהרי זו דעת בית הלל במשנה הבאה, ומה שואל הירושלמי? הרי אכן המשנה כבית הלל. אפשר שהירושלמי שאל האם גם כאן יחלקו בית שמאי, וענה כאשר ענה. ייתכן שהתהליך היה מורכב יותר. הירושלמי במקורו שאל האם משנתנו היא דווקא כבית הלל (וצריך לגרוס "מתניתא כבית הלל?"), אבל הבבלי "תיקן" את נוסח המשנה כפי שנסביר להלן, ואז משנתנו בוודאי איננה בית הלל והמעתיקים תיקנו "מתניתא כבית שמאי" מתוך שהכירו את דעת בית הלל לפי נוסחת הבבלי.
משנתנו מנוסחת כדעת הכול. אבל בספרי מתברר שזו דרשתו של רבי יונתן ואילו לדעת רבי יאשיה יבמה היא כאישה רגילה,2"דתניא: תחת אישך – פרט לארוסה, יכול שאני מוציא אף שומרת יבם? תלמוד לומר: איש איש, דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: תחת אישך – פרט לשומרת יבם, אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה? תלמוד לומר: אשר תשטה אשה תחת אישה – פרט לארוסה" (כד ע"א). במדרש ספרי מובאת דרשה מקבילה, בשינויים: " 'תחת אישה', להוציא את הארוסה. משמע מוציא את הארוסה ומוציא את היבמה? תלמוד לומר איש איש כי תשטה אשתו להביא את היבמה דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: 'איש איש כי תשטה אשתו', להוציא את היבמה. משמע מוציא את היבמה ומביא את הארוסה תלמוד לומר תחת אישה להוציא את הארוסה" (ספרי במדבר פיסקא כ, עמ' 4). וכן מסיק הבבלי (ספרי במדבר פיסקא כ, עמ' 24; בבלי, כד ע"א). במדרש ספרי אין הבחנה בין הקינוי לבין ההשקיה, כמבואר בטבלה. אפשר אמנם להעמיד את המדרש כמדבר רק על השקיה, אך פירוש כזה מנסה להכפיף את המדרש לשיקולי המשנה, בניגוד לפשט הכתובים במשנה. בספרי זוטא (ה' יב, עמ' 233) נקבע שדין ארוסה כדין יבמה, ושוב כפשוטו משמע שכך הדין לקינוי ולהשקיה כאחד, ורק בדוחק ניתן להעמיד את המדרש בהשקיה בלבד.
בתוספתא נאמר: "המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו אם משנכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה" (פ"ה ה"א; בבלי, נח ע"א; כו ע"א; קידושין כז ע"ב). דומה שלפנינו הצעה שלישית שהיא הצעת פשרה. שומרת היבם שעליה מדובר (שאינה שותה) היא זו שנסתרה לאחר כניסתה לחופה3כך בחלק מעדי הנוסח, ראו ליברמן, תוספת ראשונים על אתר. והיא שותה ככל אישה, ואם היא מסרבת אין היא נוטלת כתובה. מלשון הברייתא אפשר גם להבין שהבעל מחליט אם לגרשה ללא כתובה או לדרוש ממנה לשתות. בהלכה ד שם נאמר: "אבל המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו, עד שלא כנסה נסתרה לא שותה ולא נוטלת כתובה". אם כן, תוספתא זו היא כמשנה, והתוספתא הקודמת שציטטנו (ה"א) מדברת על מקרה אחר. החידוש הוא שלמרות שקינא לה לפני שכנסה, לא נתבטל אותו הקינוי אף שכנסה לאחר מכן. מכל מקום התוספתא בהלכה א מציעה לכאורה דרך שלישית. לעתים שומרת היבם שותה ולעתים אינה שותה, תלוי מתי היו הקינוי והסתירה.
הירושלמי למשנתנו מוסיף כמה תובנות מעניינות. הוא מציע דרשה כהסבר להלכה במשנה: "אשתו, אפילו מקצת אשתו" (יט ע"ג). טיעון דומה מופיע בסוגיית הירושלמי בסנהדרין (פ"ח ה"ו, כו ע"ג). מטבע הלשון חוזר והטיעון של בית שמאי חוזר, אבל גם הסוגיה שם קשה. לא נעסוק כאן בבירור סוגיית הירושלמי בסנהדרין ובמשנתנו, ונסתפק בהצעה שבשתי הסוגיות צריך לגרוס "מתניתא שלא כבית שמאי".4וראו עוד כתובות פ"ט ה"ז, לג ע"ב, ששם חוזרת הסוגיה, ואפשר שהסוגיה שלנו מועברת מסנהדרין או מכתובות ו"תמן" היא דווקא משנתנו.
לפי הירושלמי יש אפוא אפשרות שמשנתנו שנויה במחלוקת.
דרשה זו חוזרת בסדרת הלכות העוסקות בשומרת יבם. הבבלי אף מסביר שיש כאן שלוש שאלות: האם היא שותה (ודאי שלא), האם היא נוטלת כתובה (מחלוקת) והאם מותר ליבם לשאתה (כה ע"א). מאחר שיש בנושא מחלוקת (לפי הבבלי) ניתן להניח שהמחלוקת חוזרת לימי בית שמאי והלל. השערה זו מבוססת על העובדה שהם נחלקים בנושאים אחרים הקשורים לשומרת יבם.
דין סוטה בארוסה ויבמה
שומרת יבם היא אישה נשואה למחצה. בלשון חכמים "יש זיקה", אך עדיין אין נישואים.5בבלי, יבמות יח ע"ב; כז ע"א; נדרים עד ע"א, ועוד. שאלת מעמדה נוגעת לסדרת תחומים הפרושה על פני סדרת מסכתות. הנושאים הנידונים הם:
1. הפרת נדרים
פתחנו בהפרת נדרים משום ששם המחלוקת מפורטת ומופיעות שלוש דעות: "שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין רבי אליעזר אומר יפר. רבי יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים, רבי עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים" (משנה, נדרים פ"י מ"ו). רבי אליעזר המקורב לבית שמאי סבור שיש זיקה בין היבם לאישה; רבי יהושע מסכים עמו כשיש יבם אחד, ורבי עקיבא מתנגד לשניהם. בדיוננו במשנה זו דחינו את הפרשנות שמדובר במקרה שהיבם "עשה מאמר".6"עשה מאמר" משמעו שהצהיר על כוונתו ליבמה, ונחלקו חכמים במשמעותה המשפטית של הצהרה זו.
שומרת יבם
2. מעשה ידיה ומציאתה
דומה שמבחינה הגיונית לא צריכה להיות מחלוקת שמעשה ידיה שלה, סוף סוף היא עדיין איננה במשק הבית של היבם. אבל להלן נראה שמי שסבר שיש לה מזונות הניח שמעשה ידיה ליבם.
3. חובת מזונות
מכיוון שמעשה ידיה שלה, היה מקום לטעון שאין היבם חייב במזונותיה. ברם, בפועל מעשה ידיה היה פחות בהרבה ממזונותיה, וקשה היה להשאירה ללא מקור פרנסה. בתוספתא מובאים שני כללים משלימים. הראשון: "שומרת יבם... מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין היבמין חייבין" (יבמות פ"ו ה"ג). אם היא נפלה לייבום מאירוסין תמשיך לאכול בבית אביה, ואם מנישואין תאכל מבית בעלה, באחריות משפחת בעלה. הכלל השני הוא: "יבמה מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין. מעשה ידיה של מי? אם היתה נזונת משלהן, הרי הן שלהן, ואם לאו הרי הן של עצמה [ירושתה ומציאתה בין כך ובין כך הרי הן של עצמה]" (כתובות פ"ה ה"ב). יש בהלכה זו התנאה בין מזונותיה לבין מעשה ידיה. מעבר לכך, ייתכן שיש בהלכה רמז לכך שבפועל קיבל עליו היבם לספק את מזונותיה מתוך סולידריות משפחתית.
הלכה נוגדת יש בתוספתא אחרת: "יבמה כל שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה, לאחר שלשה חדשים אין ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבמה" (יבמות פ"ו ה"ז; בבלי, שם מא ע"ב; כתובות קז ע"ב). בירושלמי מצוטטת הלכה זו בשם "תני תמן", ומה שחשוב יותר, ההלכה מוסבת לעניין האכלה בתרומה שבה נדון להלן. במכילתא מוצגת עמדה נוספת, קטגורית, שאין לשומרת יבם מזונות (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין פרשה א, עמ' 250). עמדת ביניים נוספת יש בבבלי: "תניתוה: אלמנה בבית אביה, וגרושה בבית אביה, ושומרת יבם בבית אביה – יש לה מזונות; רבי יהודה אומר: עודה בבית אביה – יש לה מזונות, אינה בבית אביה – אין לה מזונות" (כתובות נג ע"ב). הבבלי מניח ששני התנאים חולקים ומנסה למצוא "נפקא מינה" ביניהם. כפשוטם אלו שני ניסוחים זהים, או שרבי יהודה מדבר על ארוסה בלבד וסבור שלשומרת יבם יש זכות למזונות גם בבית אביה. עוד בבבלי (כתובות נג ע"ב) מתנהל דיון על בת יבמה האם יש לה מזונות. בצדק מציינים הראשונים שלפי סוגיה זו יש ליבמה מזונות.7תוספות ד"ה "בת יבמה"; רשב"א; ריטב"א ואחרים. אפשר להעמיד את הבבלי כתוספתא הראשונה שציטטנו, אבל לא כשנייה.
אם כן מצינו שלל דעות, החל מההנחה שיש לה מזונות ועד ההנחה שאין לה מזונות, ושלל עמדות ביניים שלעתים ההבדלים ביניהן הם הבדלי ניסוח. כך, למשל, "עודה בבית אביה" מקביל במידת מה לניסוח "לא נתחייב הבעל" המצוי בתוספתא. מן הראוי להעיר שמתוך שלל הדעות בחרה ההלכה המאוחרת בתקופת הגאונים את הדעה שאין ליבמה מזונות, או שיש לה מזונות שלושה חודשים בלבד.8תשובות הגאונים קורונל, צו; שכל טוב לבראשית לח; ספר העיטור, אות כ בשם רב צמח גאון, ועוד. אם כן גם בנושא זה יש מחלוקת והיא מקרינה על זכותה למעשה ידיה.
4. אכילה בתרומה
לכאורה אם היבם חייב במזונות הוא מאכילה בתרומה, הרי גם האח המת היה כוהן והאכילה בתרומה, ואם אינו חייב במזונותיה בוודאי אינו מאכילה בתרומה. הכלל הפשוט במשנה הוא שלא תאכל בתרומה (יבמות פ"ט מ"ד; פ"ז מ"ד; כתובות פ"ה מ"ג; תוספתא, פ"ה ה"ב ועוד). אמנם ההלכה שהיבם אינו מאכיל בתרומה חוזרת בסדרת משניות, ברם, בתוספתא במקום אחר נאמר: "בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת בתרומה. מת והניחה לפני יבם, אפילו חרש, אוכלת. יפה כח היבם להאכיל מכח הבעל" (יבמות פ"י ה"א). לפי פשוטם של דברים מדובר ביבם שטרם ייבם (שומרת יבם), שאם לא כן מה החידוש, ודאי שאם היבם כנסה והוא כוהן פיקח וכשר הרי הוא מאכילה בתרומה! הירושלמי והבבלי אמנם פירשו את הברייתא ביבמה שנכנסה לחופה,9ירושלמי, יבמות פ"ו ה"א, ז ע"ב; פי"ד ה"ד, יד ע"ג; בבלי, כו ע"א. אך נראה שלא יכלו לקבל שיש מחלוקת על הלכה בסיסית זו. אבל לפי דרכנו אכן יש כאן קול חריג שיש בו היגיון רב: אם היבם חייב במזונותיה – הרי שהוא מאכילה בתרומה.
בשולי ההלכה נעיר. אכילה בתרומה איננה רק 'זכות' או 'פרס' לאישה. היא בעיקר אינטרס כספי של הבעל הכהן. בבית הכהן מצויה תרומה בשפע יחסי. עבור הכהן התרומה זולה יותר ממזון רגיל שכן התרומה מתקבלת בחינם, ומזון רגיל נקנה במחירי שוק. האינטרס של הבעל הוא להאכילה בתרומה. גזירה כזאת על הבעל (אחי החירש) שלא יוכל להאכיל את אשתו בתרומה גורמת ליבם נזק. מעבר לכך המשפחה איננה יכולה לתפקד כאשר חלק ממנה אוכל תרומה וחלק מנוע מכך בדרך קבע. בזמן שהאלמנה 'שומרת יבם' היא איננה חלק ממשק משפחת הכהן. הרי בעלה איננו. בפועל ההחלטה שיבם חייב במזונות האלמנה, אבל אלמנה שומרת יבם איננה אוכלת בתרומה, היא גורם המזרז את ההחלטה של האח אם לייבם את אלמנת אחיו, שכן מוטל עליו עול כספי שהחלטה על חליצה או ייבום תחסוך אותו.
5. חזרה ממלחמה (כדין כל ארוס, או בעל אישה חדשה)
לעניין זה קובעת המשנה ששומרת יבם כארוסה רגילה (להלן פ"ח מ"ב; ספרי דברים פיסקא קצג, עמ' 234, ומקבילות רבות). ההבדל בין הלכה זו לקודמותיה הוא שכאן אין להלכה משמעות כספית המטילה חוב על היבם, ובעיקר כל כולה איננה מעשית אלא דיון תאורטי במצוות מלחמה שאינה קיימת עוד.
6. כוהן הדיוט שנשא שומרת יבם והפך לכוהן גדול
בכך עסקה משנת יבמות (פ"ו מ"ד). כפי שפירשנו אותה חכמים נטו להחמיר, אך נסוגו עקב לחצו של הכוהן הגדול שלו אירע המעשה, ועקב לחצה של יבמתו העשירה ורבת ההשפעה.
7. מכירת נכסים
בנושא זה מסכימים התנאים שמותר לה למכור את נכסי בעלה, אך יש מחלוקת בדבר ירושתה (בית שמאי ובית הלל). המחלוקת אינה נובעת מדין שומרת יבם, אלא זו מחלוקת משפטית על הדרך שבה יש לקבוע מה מעמדו של ממון המוטל בספק (כתובות פ"ח מ"ו; יבמות פ"ד ה"ג). הירושלמי מסביר את המחלוקת: "אמר רבי זעירא ההן יבם דהכא צריכא, דבית שמי כבעל הוא או אינו כבעל. אין כבעל הוא יורש את הכל, אם אינו כבעל לא יורש כלום. מספק יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב" (יבמות פ"ד ה"ג, ה ע"ד). שני הבתים מסכימים שמעמד היבם הוא ספק, אלא שלבית הלל ההלכה פשוטה ולבית שמאי יש בה חידוש, בהשוואה לעמדתם במשנה הקודמת (יבמות פ"ח מ"א).
8. האם מותר ליבם לשאת את קרובותיה של שומרת היבם שלו (אלמנת אחיו)
שומרת יבם שמתה מותר באמה (תוספתא, יבמות פ"ו ה"ג). בתלמודים מתנהלים דיונים מקבילים (ירושלמי, יבמות פ"ד ה"ח, ה ע"ד; פ"ד הט"ז, ו ע"ג; בבלי, ד ע"ב; יז ע"ב). ההיתר איננו כללי, ובבבלי (ד ע"ב) למשל נאסר על בן לקחת את שומרת היבם של אביו.
9. מה דינה של שומרת יבם שזינתה?
בירושלמי יש על כך מחלוקת בשם תנאים (רבי אליעזר ורבי יהושע) האם מותרת לבעלה (פ"ב ה"ה, יח ע"ב). בבבלי מובא בשמו של האמורא רב המנונא: "שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה" (יח ע"ב; יבמות צה ע"א; גיטין פ ע"ב). בתלמודים מתנהלים דיונים נוספים הקשורים לכך (האם הוולד ממזר וכו' – בבלי, יבמות מט ע"ב).
10. האם שומרת יבם שזינתה שותה?
בשאלה זו עסקה משנתנו (פ"ד מ"ג), וראינו בה סדרת מחלוקות.
במקורות חז"ל נשאלות שאלות נוספות אך אלו משנִיות, כגון מה דינו של עבר המשתחרר. הוא זכאי לצאת עם אשתו, אבל מה לגבי שומרת היבם שלו (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כג ג, עמ' 161), ובמקורות האמוראיים מתנהלים דיונים על קבורתה ושאלות דומות.
נראה שאפשר לסכם שכמעט כל הנושאים המעשיים שנויים במחלוקות, ואפילו מחלוקות קוטביות. חלק מהנושאים קשורים זה לזה. אכילת תרומה, חובת מזונות והטיפול בנכסים קשורים זה לזה. אך חלק מהשאלות נפרדות וקשורות זו לזו רק בכך שמאחוריהן עומדת השאלה האם שומרת היבם כבר נחשבת לאשתו למחצה, או לא. אלמנה לכהן גדול – כידוע אסור לכוהן הגדול לשאת אלמנה, והיא באיסור לאו מפורש בתורה. חובתו לגרשה. בפרטי דיניה ומעמדה נעסוק להלן (פ"ח מ"ג). גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – כוהן הדיוט מנוע מלשאת גרושה או חלוצה. ממזרת ונתינה לישראל – לישראל אסור לשאת בת ממזר או נתינה. כל אלה הם איסורים המכונים "קדושה". לעתים אסורים מדאורייתא ולעתים מדברי סופרים. הוולד כשר ואינו ממזר, אך הנישואים אסורים.10משנה, יבמות פ"ב מ"ד; פ"ח מ"ג, וראו פירושנו שם ושם. כל אלו אם נישאו באיסור יש להן כתובה, וכופין אותו להוציאן (משנה, יבמות פ"ט מ"ג; כתובות פ"ג מ"א; פי"א מ"ו). רשימה זו הכוללת חמישה איסורי קדושה (משנה, יבמות פ"ב מ"ד; תוספתא, פ"ב ה"ד ועוד) חוזרת במקורות רבים.
הנתינים נזכרים עשרות פעמים בספרות, אך אין הסבר ברור מי הם. פעם ראשונה נזכרים הנתינים בספרי עזרא ונחמיה. מאזכורים אלו עולה שאלו היו קבוצה מובחנת ומובדלת שייחוסם מפוקפק והם מופיעים יחד עם "עבדי שלמה", ושוכנו בירושלים ברובע נפרד.11עזרא ב', מג; ב', נח, ועוד. בתלמודים ניתנים שני הסברים. הראשון קושר אותם לבני גבעון; אלו נתפסים כיהודים, כלומר שהתגיירו, אך אין הם יהודים לכל דבר.12כך עולה מהבבלי, יבמות עח ע"ב; עט ע"א; ירושלמי, קידושין פ"ד ה"א, סה ע"ב, ועוד. אין צריך לומר שבמקרא לא נזכר כלל שהתגיירו, אך לחז"ל היה הדבר ברור. מצד שני אין בדברי חז"ל הסבר מדוע אם הם התגיירו אין הם יהודים מבחינה פורמלית. ההסברים הניתנים לכך אגדיים ואינם תקפים מבחינה הלכתית. במקביל אנו שומעים גם הסבר שהם עבדי המקדש, ופסולים כדין עבדים. שני ההסברים קרובים משום שהגבעונים הפכו, לפי תפיסת חז"ל, לעבדי המקדש, אך לפי הסבר זה הם היו עבדים עוד לפני "התגיירות הגבעונים", כבר משה גזר עליהם, כלומר שאינם גבעונים.13ראו המקורות בהערה הקודמת. רבי יוסי מסביר: "נתינים לא חשו להם אלא משום פסולי משפחה, אף תימר משום פסולי עבדות" (ירושלמי, כתובות פ"ג ה"א, כז ע"א). אם כן פסול העבדות מסופק, אך הם נחשדו שלא שמרו על טהרת המשפחה.
בכל אלה אין הסבר את מי כינו חכמים "נתינים". ברור שהם ייחסו אותם לעבדי המקדש הקדומים, אך בפועל כל אלו הן מסורות עבר עמומות. בראשית ימי שיבת ציון הייתה קבוצה של יהודים שייחסו אותם לעבדים הקדומים ומעמדם היה מפוקפק. לא ברור אם בימי חז"ל עדיין היו אנשים שנחשדו כנתינים, ואף לא ברור כיצד הבחינו בינם לבין יהודים רגילים. נעסוק בכך בהרחבה בפירושנו לקידושין פ"ד מ"א.
בת ישראל לממזר ולנתין – גם היא איסור תורה לא שותה ולא נוטלת כתובה – לשתות אינן שותות משום שההלכה אינה מכירה בבעל כבעל חוקי, ואינן נוטלות כתובה משום שנחשדו שנטמאו, כשומרת יבם.