בת ישראל שנישאת לכהן מנחתה נשרפת – העיקרון ההלכתי הוא שאכילת המנחה היא סיום תהליך הקרבתה. מנחתו של כוהן אינה נאכלת משום שהכוהנים שותפים בכל הקרבנות, ואין אדם אוכל את קרבנו. חז"ל למדו זאת מהפסוק "וכל מנחת כהן כליל תהיה" (ויקרא ו', טז),43תוספתא, מנחות פ"א הי"ז, עמ' 513; ספרא צו פרק ה ה"ד, לב ע"א; בבלי, כג ע"א. ודומה שזהו פשט הכתוב, אם כי ניתן לפרש את הכתוב גם בצורה מצומצמת יותר. אשת כוהן המואשמת בסטייה היא עדיין כוהנת והמנחה מובאת מרכושו של בעלה, וממילא זו בבחינת מנחת כוהן "שיש לו חלק בה" (בבלי, כג ע"א), וכהנת שנישאת לישראל מנחתה נאכלת – כוהנת שנישאה דינה כבת ישראל, והיא מאבדת את מעמדה ככוהנת. הפסוק "מנחת כהן כליל תהיה" התפרש, אפוא, על מנחת כוהן גבר בלבד, שכן רק הגברים אוכלים בקודשים, כפי שיוברר להלן. משנת מנחות קובעת שכל המנחות נקמצות ושייריהן לכוהנים, ורבי שמעון מוסיף שם "מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבים לעצמן" (פ"ו מ"א). מהמשנה שם נראה שאלו רק דברי רבי שמעון, וחכמים חולקים וסוברים שמנחת חוטא כוהן נאכלת כרגיל. לפי רבי שמעון המנחה אינה נאכלת אלא מוקרבת, אך לא יחד עם הקומץ. במשנתנו מדובר במנחת סוטה של כוהן, ומשנתנו קרובה לדברי רבי שמעון שם. במנחות לא נאמר במפורש שחכמים חולקים על רבי שמעון (וממילא על משנתנו), אך כך מסיקים התלמודים. הירושלמי למשנתנו מניח כך ומביא ברייתא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון שהשיריים מתפזרים על הדשן: "ראה רבו דעתו שלרבי אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו" (יט ע"ב). נמצאנו למדים שמשנתנו כרבי אלעזר ברבי שמעון, זאת אף שהתלמוד מנסה למצוא ניגוד מה בין משנתנו למשנת רבי אלעזר ברבי שמעון, וקִרבה בין דברי הבן לדברי אביו.
בבבלי מוצגת דעה נוספת שמעלים את המנחה של הכוהן (ושל הכוהנת) "לשם עצים", כלומר כקרבן, אך קרבן מסוג נמוך יותר.
במשנת מנחות שנינו גם דעה נוספת שמנחת כוהנים נמנית עם המנחות ש"אין בהן הגשה מפני שאין בהן קמיצה" (פ"ה מ"ה; פ"ו מ"ד), אם כן גם קמיצה אין בהן.
המשך משנה ד ועד סוף הפרק שנוי בנוסח "מה בין פלוני לפלוני". זהו סגנון עריכה המופיע במשניות רבות.44כגון סנהדרין פ"ד מ"א (רשימה); תמורה פ"ג ה"י (רשימה), וכן משניות שבהן מקרה בודד כגון שקלים פ"ב מ"ד; כתובות פ"ג מ"ד, ועוד. בדרך כלל המשנה מונה מקרה אחד כזה, ובמשנתנו שתי סדרות של "מה בין". סגנון זה מזכיר את הסגנון "אין בין", שהוא סגנון עריכה דומה.45ראו מגילה פ"א מ"ה ואילך. סדרת מקרים קצרה יותר מופיעה במשנת פסחים (פ"ט מ"ג ואילך).
מה בין כהן לכהנת [מנחת] כהן [אינה נאכלת ומנחת כהנת נאכלת] – המילים מטושטשות, וניכר שהכותב גירד את מה שכתב וכתב בשנית. זהו ניסוח אחר של ההלכה הקודמת. ניסוח דומה מופיע במדרש.46ספרא צו, פרק ה ה"ד, לב ע"א. המשפט הובא כחלק מאותה משנה של "מה בין...", והמקרה הראשון בה הוא החוליה המקשרת לנושא שלנו. כהנת מתחללת וכהן אינו מתחלל – כוהן שנשא פסולה הוא חלל, אך הפסול אינו בגופו אלא רק כל עוד הוא חי בחטא. אם גירש את פסולתו הוא חוזר לכשרותו. אבל כוהנת שנישאה לפסול נפסלה בגופה, ואפילו תתגרש תישאר בחזקת פסולה, ואין לה תקנה עולמית. כהנת מטמא למיתים וכהן אינו מטמא למיתים – חז"ל לומדים זאת מהדרשה "בני אהרן אין מטמים למתים, מיטמות הן בנות אהרן למתים" (ספרא, אמור פרשה א ה"א, צג ע"ג; בבלי, קידושין לה ע"ב, ועוד). אדם מישראל וכוהנת אינם חייבים בשמירת טהרה, אבל אם ברצונם להיכנס למקדש – עליהם להיטהר, וכן אם ברצונה לאכול תרומה – עליה להיטהר. אבל אין חובה למי שאינו כוהן להיות טהור. הלכה זו חוזרת במקורות רבים (כגון ספרי זוטא ו' ב, עמ' 239). עם זאת החילו חכמים על ישראל את כל מצוות הטהרה, וציפו לכך שיהודי ישמור על דיני טהרה. דרישה זו לא הפכה להלכה, אך היא תביעה חד־משמעית, יותר ממידת חסידות, וחברים קיבלוה במידת הקפדה זו או אחרת. על הכוהנת אפילו חובה זו אינה מוטלת. כפועל יוצא מהבחנה זו מותר לכוהנת לצאת לחוץ לארץ. לכוהן אסור לצאת מהארץ משום שארץ העמים טמאה, ועליו להישמר בטהרה. איסור היציאה הוא אפוא תוצאה מחובתו של הכוהן לשמור על טהרה. כהן אוכל בק[ו]דשי קדשים ואין כוהנת אוכלת בקדשי קדשים – הכוהנת אינה מקריבה ואינה אוכלת בקודשים (תוספתא, פ"א ה"ו ועוד). הלכה ידועה זו למעשה מפקיעה את הכוהנת מכל שותפות בקודש, ואכן נשים מנועות מלהיכנס לתוך ההיכל ואינן שותפות לעבודת המקדש.
הרשימה אינה מלאה, וחסרים בה פרטים רבים. למשל, האיש מברך ברכת כוהנים והאישה אינה מברכת; האישה אמורה שלא לחזר בין הגרנות (אם כי בפועל עשתה כן), והבדלים נוספים. אין כללים מעין אלו, המנויים במשנה, מתכוונים לכלול ממש את כל המקרים והפרטים כולם, אלא את העיקרון בלבד. בלשון הירושלמי: "דלית כללוי דרבי כללין",47ירושלמי, תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עח ע"ד; יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א. ובלשון הבבלי: "תנא ושייר".