ראשיתה של המשנה היא ניסוח אחר של משנה ג. ברור שהיא הובאה מהלכה קדומה או מעריכה קדומה אחרת. רבי הביא את המשנה הכפולה משום שבהמשך יש חידוש מה.
ניטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי – המנחה מובאת בכלי פשוט (פ"ב מ"א) ומועברת לכלי שרת מפואר. עד שהועברה: הרי היא [כ]כל המנחות תיפדה – מנחה שטרם קידשה ניתן לפדותה, בכסף יש להביא מנחה אחרת, וגופה של מנחה מותר באכילה.
ומשקדשה בכלי הרי היא [כ]כל המנחות תישרף – כפי שראינו במשנה ג הכוונה היא שהמנחה מתפזרת ונשרפת בבית הדשן שמחוץ למקדש.
אלא – ברוב הנוסחאות "אלה", שמנחותיהם נשרפות – עד כאן הכותרת, האומרת טמאה אני לך – בין אם אמרה זאת לפני שהמגילה נמחקה ובין אם אמרה זאת לאחר שנמחקה. הדין עצמו נשנה לעיל במשנה ג ומשנתנו חוזרת עליו, ושבאו לה עידים שהיא טמאה – גם אם היא מכחישה, אבל אם יש עדים שנטמאה אין טעם בהשקייתה. האומרת איני שותה – המסרבת לשתות, לפני שנמחקה המגילה, אך לאחר שהובאה המנחה והונחה בכלי, מנחתה נשרפת (לעיל משנה ג), ושבעלה אינו רוצה להשקותה – פרט זה חדש ולא נשנה לעיל. גם לבעל זכות להפסיק את התהליך, ואין השקיית סוטה ללא רצון הבעל. דין זה יישנה להלן (פ"ד מ"ה ופ"ו מ"א), ושם נעמוד על טעמו. ושבעלה בעלה בדרך – מרגע שהאיש קינא לאשתו היא אסורה עליו. אם בא עליה בדרך אין הוא יכול לקנא לה עוד. טעמו של הדין הוברר לעיל (פ"א מ"ג). כל הרשימה הובאה לעיל (שם שם) ולהלן (פ"ד מ"ב). דומה שלפנינו רשימה מגובשת של מקרים שהועברה מעניין לעניין. מקורה כנראה לעיל, ברשימת הנשים האסורות לאכול בתרומה, ושם הרשימה מלאה. במשנתנו הרשימה חסרה תנאי נוסף, שמגילתה טרם נמחקה, ומכאן שמקור הרשימה אינו במשנתנו, וכל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפת – יבואר במשנה הבאה.