היניף והיגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים – הכוהן מבצע את התנופה (יחד עם האישה), אחר כך הוא מגיש את המנחה למזבח, קומץ ממנה מלוא קומצו, אותו הוא מקריב, והשאר נאכל על ידי הכוהנים. כל אלו פרטי העבודה הרגילים במנחות.
סדר התנופה הוא: "כיצד הוא עושה? נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כ"ט, כז) אשר הונף ואשר הורם. תנופה היתה במזרח והגשה במערב" (משנה, מנחות פ"ה מ"ו),6השוו ספרא צו, פט"ז ה"ג. סדר דומה של הנפה מתואר במדרש ספרי פיסקא יז, עמ' 22, לגבי סוטה, ושם לז, עמ' 40, לגבי נזיר. ובתוספתא: "כיצד מניף? שלמי יחיד היה מפריש מהן שתי כליות, ויותרת הכבד, ואליה מן הכבש, חזה ושוק, ומוסיף עליהן הזרוע ותרומת הלחם ונותן לידי בעלים. וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומוליך ומביא ומעלה ומוריד וכך היתה תנופתן" (מנחות פ"ז הי"ז, עמ' 523).
נראה, אפוא, שמחילים על מנחת סוטה את הדינים הרגילים של מנחה, אם כי לכל מנחה דינים משלה. המשנה אומרת שיש מנחות שטעונות הנפה והגשה, יש שטעונות הנפה, יש שטעונות רק הגשה ויש שאינן טעונות לא הנפה ולא הגשה (מנחות פ"ה מ"ה). משנה אחרת מונה את המנחות הטעונות קמיצה (מנחות פ"ו מ"א), וביניהן מנחת הסוטה.
כך מסכמת הברייתא את סדר המנחות: "כיצד סדר מנחות? היה מביאין מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב, נותנה בתוך כלי שרת ומקדשה בתוך כלי שרת. ונותן שמנה ולבונה עליה, נכנס ומגישה בקרן מזרחית דרומית, לדרומה של קרן, מניחה במזבח ודיו. ומסלק את לבונתה מצד אחד, וקומץ ממקום השמן, ונותנו בתוך כלי שרת, ומקדשו בתוך כלי שרת. ומלקט את הלבונה, ונותנה על גביו, ומעלה אותו על גבי המזבח, ומולחו ונותנו על גבי המזבח. האישים והשריים נותנין לכהנים" (תוספתא, מנחות פ"א הט"ז, עמ' 513).
בפירושנו למסכת מנחות עסקנו בהרחבה בסדרי תנופה והגשה, ונסתפק אפוא בתיאור קצר זה.
המשנה אינה מאריכה בכתיבת המגילה ובמחיקתה. פרטים אלו מצויים בתוספתא: "היה נוטל את מגלתה, ונכנס לו לאולם. טבלה של זהב היתה קבועה בכותלו של היכל, והיא נראית מבאולם. ממנה רואה וכותב, לא חסר ולא יתר. יוצא ועומד בצד סוטה, קורא ודורש ומדקדק כל דקדוקי פרשה, ומשמיעה בכל לשון ששומעת, כדי שתהא יודעת על מה היתה שותה, ובמה היתה שותה. על מה היתה טמאה, ובמה היתה טמאה. ואומר לה 'משביע אני עליך, ויבא עליך'. 'שיבואו עליך', זו אלה, 'משביע עליך', זו שבועה" (פ"ב ה"א). עניין זה של ההסבר לסוטה בלשון שהיא שומעת יידון להלן (פ"ז ה"א). התיאור מבוסס ברובו על פרשנות הכתובים, אך ניכרת התוספת של תורה שבעל פה. "קורא ודורש", כלומר מפרש את הדברים, וחז"ל התכוונו כמובן לדרשות שלהם. קשה לדעת האם לפנינו עדות של זיכרון שהכוהן היה מפרש את הפרשה, כלומר מוסיף דברים "משלו" שנועדו לאוזנה של הסוטה ולאוזני הציבור, או שמא זו תוספת של חכמים ברוח השקפת עולמם. המינוח "מדקדק" כוונתו לדיוק בהגיית כל אות ואות (ברכות פ"ב מ"ג), וכן לדיוק בפרטי הלכות.
היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה – המחלוקת היא על סדר הכתובים. רבי שמעון מסתמך על הסדר המתואר בפסוק: שנאמר [ואחר ישקה את האשה את המים – הפסוק המלא הוא "וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים" (במדבר ה', כו). השאלה היא מה ראו חכמים לשנות מסדר המקראות. ייתכן שחכמים רצו למנוע אפשרות שהמנחה תוקרב אבל האישה לא תשתה מסיבה כלשהי, כגון שחזרה בה והודתה, או שמתה, או שהבעל מת. כל המקרים הללו יידונו להלן, ולפי פירוש זה הביאם עורך הפרק כדי להסביר את המשנה, ולפי זה העריכה היא לשיטתם של חכמים. כך רומזים שני התלמודים (ירושלמי, יח ע"ד; בבלי, יט ע"ב).7שני התלמודים מביאים את המשנה הבאה הדנה באישה שחזרה בה, אך אינם מקשרים זאת ישירות לסדר הפעולות. ייתכן שלפנינו מחלוקת עקרונית יותר. לפי חכמים השקיית האישה אינה סוף הפרשה, אלא היא שלב בתהליך ארוך. לאישה יש זכויות, ואלו עשויות לעכב את עונשה (מ"ד). יתר על כן, העונש הוא אמנם מידי, אך לאישה הזכאית צפוי פרס עתידי שיתברר רק לאחר שנים (תוספתא, פ"ב ה"ג). רבי שמעון, לעומת זאת, סבור שהזכות אינה תולה (להלן מ"ה). כל הדיונים הללו מצויים בזיקה לפרקנו. לפי חכמים התהליך ארוך, ועל כן המעמד מעוצב כך שההשקיה אינה מהווה סיום למעמד. רבי שמעון, לעומת זאת, מעצב את המעמד כך שיהיה לו סוף חד־משמעי. האישה תשתה ותצא בריאה, זכאית וגאה בזכותה, או שתוצא נוטה למות ומוקעת בחטאה. בסדר של רבי שמעון אין מקום לשאלות ופרשנות אפשרית, וגם אין מקום להמשך המעמד לאחר ההשקיה שמהווה סיום ברור של כל הטעון בדיקה. אין צריך לומר שאין גם טעם בהקרבת מנחה כאשר האישה מגלה סימני מחלה (וחטא), ואף אם היא נותרה בריאה. הירושלמי מוסיף שלדעת חכמים המנחה היא הבודקת את האישה, בעצם כמו בכל הקרבנות הבאים לכפר על חטא. כתוצאה מכך נעשה מקומה של ההשקיה חשוב פחות מכפי שמשתמע מהפסוקים. כאמור, דברי רבי שמעון משקפים את פשט התורה בנושא סדרי ההשקיה, וגם בהבנת מקומו של הבירור (ההשקיה). חכמים הם אלו שעידנו את תוצאות הבירור והפכו את ההשקיה לשלב שאיננו סוף הפרשה.
באופן טבעי התלמודים מעמידים את המחלוקת על ניסוח כתובי התורה (ירושלמי, יח ע"ד; בבלי, יט ע"ב). לשיטתם של חכמים נאמר בפסוק כד "והשקה את האשה... ובאו בה המים..." ואחר כך מתוארת הקרבת המנחה, מכאן שההשקיה קודמת למנחה. כפשוטו פסוק כד הוא תיאור התכנית ופסוק כה מדבר על מימושה, אך די בכך כדי לבסס פרשנות מדרשית שקודם משקה ואחר כך מקריב.
אם השקה] ואחר כך הקריב את מנחתה כשירה – הכתוב בסוגריים נשמט בטעות (מראשית המשפט הקודם) והוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים. בדיעבד שתי הדרכים כשרות. לא ברור האם גם חכמים יודו בכך, או שמא זו רק עמדת רבי שמעון. מכל מקום, רבי שמעון מודה שבדיעבד הסדר של חכמים אפשרי, אולי משום שלמעשה הוא חולק עמם את הגישה האידאולוגית המנסה למעט במידת מה את מרכזיותו של מעמד ההשקיה.
רבי שמעון אינו מתייחס לשאלה מתי מכינים את המים המאררים, לפני הקרבת המנחה או אחריה. שאלה זו תתברר בפירושנו למשנה הבאה.