היה מביא פיילי – פילי או פיילי הוא כלי חרס הנזכר בכמה מקורות. זו מילה יוונית (fialh – phiala) שבאה לתאר קערה רחבה ורדודה (איור 13), שלחרס – בספרי זוטא: "קערה של חרש" (נשא יז, עמ' 234), וזאת משום שהפילי היא קרובה לקערה של היום.11ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תכג-תכח. חדשה – כך הגרסה בכתב יד קופמן ועדי נוסח נוספים,12ב, ד, ל, פ, ת, א2כ, נ, ן, ז, ט, פ1 ובראשונים. אבל ביתר עדי הנוסח המילה חסרה. בבירור הנוסח נעסוק להלן. בולט הדמיון בין הקערה של הסוטה לקערה שבה מובא קרבן המצורע: "כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרש חדשה13כך בדפוסים ובכתבי היד קופמן, נפולי, פרמא ועוד. ונותן לתוכה רביעית14רק בכתב יד קופמן למסכת נגעים "חצי לוג", ובספרא: "יכול בדם וודאי? תלמוד לומר 'מים חיים'. אי מים יכול עד שיהא כולם מים חיים? תלמוד לומר דם. הא באיזה צד? מים חיים שדם הציפור ניכר בהם. שיערו חכמים רביעית" (ספרא מצורע, פרק א ה"ה, ע ע"ג). אם כן, רביעית איננה קביעה שרירותית אלא הערכה כמה דם יש בציפור כדי שהתערובת תיראה כדם מהול. מים חיים" (משנה, נגעים פי"ד מ"א; תוספתא, נזיר פ"ו מ"א).
משנת סוטה, משנת נגעים ותוספתא נזיר – הדמיון הלשוני
בתחום הרעיוני ברור שהמשניות משדרות דמיון בין מצורע וחטאו לסוטה וחטאה, דמיון וזיקה שעליהם עמדנו בפירושנו למשנה הקודמת. מעבר לכך עולה שמשנת נגעים היא משנת רבי יהודה, ולפי חלק מהנוסחאות הטובות, דעת חכמים. כאמור, במשנת נגעים מדובר על כלי חדש, ואצלנו שנוי הדבר במחלוקת בין עדי הנוסח. מבחינה הלכתית שני התלמודים טוענים שגם אצלנו וגם במשנת נגעים יש מחלוקת תנאים אם הקערה צריכה להיות חדשה. רבי אליעזר (ירושלמי, יז ע"ד) ורבי ישמעאל (ספרי במדבר פיסקא י, עמ' 16; בבלי, טו ע"ב) סבורים שהיא צריכה להיות חדשה. עם זאת, שני התלמודים נחלקים באשר לנוסחת המשנה. הבבלי מביא ברייתא: "תנא פילי של חרס חדשה, דברי רבי ישמעאל", ומשמע שבמשנה לא גרסו "חדשה". בירושלמי מובאת הנוסחה "חדשה" בשם תני, כלומר נוסח של המשנה, והסוגיה מסיקה שמשנתנו כרבי אליעזר. כלומר, היו אלו שתי נוסחאות במשנה עצמה. אין צריך לומר שפרשנות התלמודים מחזקת את הדמיון בין מנחת המצורע למנחת הסוטה. מן הראוי להדגיש שלפי שני התלמודים גם אם אין צריך פיילי חדשה הרי שעליה להיות במצב טוב, לא מפוחמת או מאוכמת, דהיינו שצבעה השחיר מרוב שימוש. המשנה מדגישה "של חרס" מכיוון שיש גם פיילי ממתכת או מזכוכית, וחכמים רוצים שתביא את מנחתה בכלי פשוט.15ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תכג-תכח. זו כמובן פרשנות למחווה, כמו שהסברנו בסוף הפרק הקודם.
מעבר לשאלה ההלכתית עמדנו במבואות למסכת ביכורים ולמסכת שלנו על כך שכל המשניות שאובות ממקור אחד שכינינו "ברייתת זיכרון המקדש".
המקורות המקבילים יוצרים זיקה בין ה"פיילי" ובין "המקדה" ("מקידה"), השוואה המחדדת את טיבו של הכלי ואת מגמת העליבות שבבחירה בו. בתוספתא ובברייתות שבתלמוד הבבלי נאמר בפשטות "מקידה" במקום "פיילי": "היא השקתו יינות משובחין בכוסות משובחין, לפיכך כהן משקה אותה מים מרים במקידה של חרס".16תוספתא, פ"ג ה"ד; בבלי, ט ע"א; לב ע"ב; במדבר רבה פרשה ט. בספרא הברייתא קובעת שאין להשתמש במקידה: "אי חרס יכול במקידה? תלמוד לומר 'כלי'. הא כיצד זו פיילי של חרס" (ספרא מצורע, פרק א ה"ד, ע ע"ג). בירושלמי יש על כך מחלוקת: "לא במקידה אית תניי תני אפילו במקידה" (יז ע"ד). ברור שמקידה דומה לפיילי, ולכן השאלה היא אם ניתן להשתמש בה למנחת הסוטה. המקידה היא כלי פשוט וגס. הברייתא אומרת לעניין אחר: "ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה" (בבלי, זבחים כ ע"ב). המקידה הייתה גם הקערה שבה הגישו משקה לכל הסועדים וכל אחד מהם קירבה לפיו ושתה בה: "לא יטול את המקדה לשתות, ופיהו מלא, חיישינן לאניני הדעת" (כלה רבתי, פ"ט ה"ו, עמ' 332). על כן באה המקידה בניגוד לכוסות היין המשובחים והאישיים שהסוטה פינקה בהם את מאהבה. המקידה היא, אפוא, כלי פשוט ביותר, דומה לאותה פיילי. ממקורות אחרים משמע שלעתים לקחו גם שברי גוף גדולים של כלי חרס כ"מקידה".17על אודות המקדה ראו ברנד, כלי חרס, עמ' שכב-שכה. מכאן גם למדנו את המגמה שבבחירת הפיילי, כלי פשוט ועלוב ככל האפשר.
ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור – לטהרת המצורע משתמשים במים חיים, ואכן בתלמוד הבבלי מובעת דעה שגם לסוטה יש להשתמש במים חיים (טו ע"ב). אבל במדרש: "ולקח הכהן מים קדושים, אין קדושים אלא שקידשו בכלי ואלו הם אלו מי כיור" (ספרי במדבר, פיסקא י, עמ' 16). כמו כן: "ולקח הכהן מים קדושים, מקודשין מן הכיור ושיעורן חצי לוג – אי חרס יכול בשבר של חרס? ת"ל בכלי חרס הא מה הדבר בקערה של חרס" (ספרי זוטא, ה יז, עמ' 234). רבי יהודה אומר רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים – במשנה הבאה קובע רבי יהודה שעל המגילה תהיינה כתובות רק מילים מספר, ומכיוון שכך גם כמות המים יכולה להיות קטנה יותר. בירושלמי מובאת דרשה המנמקת את ההלכה במשנה: " 'מים', יכול מראה מים? תלמוד לומר 'ארד', או ארד, יכול מראה דיו? תלמוד לומר 'מי'. הא כיצד מראה מים ומראה ארד? שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור. והא תני רבי יודה אומר רביעית? רבי יודה כדעתיה, דתנינן כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים" (יח ע"א). הדרשה מבוססת על הטענה שהמים שמהם משקים את הסוטה מתוארים כ"מי" או "מים" ו"ארד". בערבית "ארד" היא קרקע, וכנראה גם במדרש זה "ארד" היא אדמה, והתביעה היא שמי הסוטה יהיו שילוב של מים ואדמה.18וכן במדרש בספרא מצורע פרק ד ה"ו, ע ע"ג: "עפר – אפילו חרסית, אפילו 'מדר' ". נראה ש"מדר" הוא שיבוש של "ארד", והכוונה אפוא לחול. לשימוש דומה במילה "ארד" ראו בראשית רבה פרשה צ ה, עמ' 1105, וראו עוד נוה, כתובות, מס' 33, המזכיר את יהודה "ארדי", ואולי שם הוא שם מקום או מקצוע (אדריכל), או כינוי לחקלאי בהתאם לפירוש המילה כאן. דרשות המבוססות על נוסח שונה של המקרא הן תופעה מוכרת. במקרה זה בתרגומים אין עדות לשינוי בנוסח המקרא. בדרך כלל אחרי "תלמוד לומר" מופיע ציטוט מהפסוק, אבל "ארד" איננו בפסוק, והדרשה קשה. אין אלא לפרש שבנוסח שהיה לפני הדרשן נאמר במקום "מים מאררים" מים "מארדים", או שהדרשה בנויה על חילוף האותיות ד-ר. דרשות הבנויות על חילופי אותיות רגילות בספרותנו, אם כי מקרה כל כך בולט הוא נדיר למדי. מכל מקום, הדרשן מחפש פתרון למים שבהם מעורבת אדמה, אך את כמות המים אין הוא תולה במדרש אלא בכך ש"שיערו חכמים", כלומר זו אחת מהמידות שקבעו חכמים, והמחלוקת היא אפוא מחלוקת בהערכה.
קביעת השיעורים והמידות לאיסורים ומצוות היא ביטוי ברור לעיצובה של התורה שבעל פה. בתורה אין ביטוי לשאלה זו. כך, למשל, ברור שאם אסור ביום הכיפורים לאכול, אסורה כל אכילה. ברם חז"ל, ולא רק הם, תבעו לברר מתי בדיוק חל האיסור, ומה פירושו הכמותי של המונח "לאכול". בדברי חז"ל יש ביטוי לתפיסה שהשיעורים הם הלכה למשה מסיני (בבלי, יומא פ ע"א; ירושלמי, חגיגה פ"א ה"ב, עו ע"ב), ברם, אין להסיק מהגדרה זו מסקנות היסטוריות. בדברי תנאים המונח "הלכה למשה מסיני" אינו הערכה היסטורית אלא ביטוי למוצקותה של ההלכה ונכונותה, כפי שעולה ממקורות תנאיים רבים.19ראו ספראי, הלכה למשה מסיני, וראו דיוננו במבוא הכללי לפירוש המשניות, המצוי לפני פירושנו לשבת. לעתים מדגישים חכמים שהלכות מסוימות הן למשה מסיני, והן שנויות במחלוקת כיתתית, לפיכך ייתכן שהם הדגישו את אמִתותן דווקא בגלל המחלוקת. כך מונים האמוראים את דין ערבה (הקפת המזבח בערבות) ואת ניסוך המים כ"הלכה למשה מסיני", ושתיהן שנויות במחלוקת כיתתית.20הצדוקים התנגדו לניסוך מים ולהקפת המזבח בערבות (בשבת או גם בימי חול) משום שאלו אינם נזכרים במקרא, וראו במבואנו למסכת סוכה. בתלמוד הבבלי הוסיפו לקבוצה זו גם את ההלכה בדבר "עשר נטיעות" (ההגדרה מתי שדה דגן נחשב למטע); הלכה זו אינה במחלוקת כיתתית, והיא תוספת של התלמוד הבבלי להלכה התנאית. ראו בבלי, מועד קטן ג ע"א ומקבילותיה, לעומת מקורות ארץ ישראל כגון ירושלמי, שביעית פ"א ה"א, לג ע"ב; סוכה פ"ד ה"א, נד ע"ב שמונים כהלכה למשה מסיני רק את דין ערבה ודין ניסוך המים. ייתכן גם ש"עשר נטיעות" נוספה לרשימה שבבבלי רק משום שדברי רבי יוחנן שערבה וניסוך המים הם "הלכה למשה מסיני" משובצים בדיון הירושלמי סביב הלכת "עשר נטיעות", וכן משום שרבי צדוק חולק ואומר שהם "מיסוד נביאים" ומצרף את "עשר נטיעות" לרשימה. מכל מקום, ברשימה הארץ־ישראלית דין "עשר נטיעות" חסר, ו"להלכה למשה מסיני" ייחסה סוגיה זו רק מחלוקות כיתתיות מובהקות (ערבה וניסוך המים).
במקביל לטענה שהשיעורים הם הלכה למשה מסיני חכמים אומרים בפשטות "וכל השיעורין לא חכמים הן שנתנו?",21ירושלמי, חגיגה פ"א ה"ב, עו ע"ב, וכן יוצא ממשפטים נוספים בתלמודים. או "ושינו חכמים בשיעורן..." (בבלי, יומא פ ע"א), או סתם "שיערו חכמים" (תוספתא, בבא מציעא פ"ב הכ"ה; עדיות פ"א ה"ב, עמ' 454), וכמוהם עשרות מקורות. כאמור, אין הבדל משמעותי בין הגדרת ההלכה כדברי חכמים ובין הקביעה שהלכה זו היא בבחינת "הלכה למשה מסיני". עם זאת בתלמודים, ובעיקר בתלמוד הבבלי, הבינו את המונח "הלכה למשה מסיני" כאמת היסטורית, וכן פירש הרמב"ם22משנה תורה, הלכות ממרים פ"א ה"א-ה"ד, ועוד. ובעקבותיו חכמים רבים אחרים.
כבר תנאים ראשונים נחלקים בנושאים שונים של שיעורים, והמחלוקות הקדומות בנושא מיוחסות לבית שמאי ולבית הלל.23משנה, עדיות פ"א מ"ג; מ"ז; אהלות פ"ב מ"א, ועוד. לשמאי הזקן מיוחסת העמדה שהאיסור הוא בכלשהו (משנה, ערלה פ"ב מ"ד-מ"ה),24וראו פירושנו לאהלות פ"ב מ"א. אם כי כבר רבי דוסתי איש כפר יתמה, מהחכמים שפעלו בשלהי הבית השני, טוען שלא כך אמר שמאי הזקן. במקום אחר סובר רבי שמעון שהאיסור הוא בכלשהו (משנה, מכות פ"ג מ"ב). בשני המקרים אין התנאים טוענים כי כל השיעורים הם בכלשהו, אלא זו עמדה בהלכה נקודתית בלבד. גם בספרות הכיתתית יש התייחסות ברורה לשיעורים. כפי שרמזנו חלקו האיסיים על השיעורים שקבעו חכמים. כך קובעים חכמים איזו כמות עצמות מטמאה בטומאת מת,25משנה, אהלות פ"ב מ"א; עדיות פ"א מ"ז. ובעל מגילת המקדש טוען כנראה שהעצם מטמאה בכל שהוא, אם כי הקטע קטוע ולא ברור איזה עמדה נקט, אך ודאי עסק בכך.26מקצת מעשה תורה, מגילות מדבר יהודה, כז, עמ' 54. בקטע אחר יש דיון נוסף ובו נקבעים שיעורים שונים.274Q266 קטע שישי. וכהולדר, קטעים א, עמ' 14, 32, 38, כולם מברית דמשק או מחיבור דומה. יש גם עדויות נוספות לכך שייתכן שלחלק מהשיעורים התנגדו בני הכת. אם כן הייתה בנושא מחלוקת כיתתית, ומכאן ההדגשה כי השיעורים השונים שחז"ל קבעו הם אמת מוכחת, ולא רק החלטה טכנית.
ניכנס להיכל ופנה לימינו – הכוהן נכנס דרך שער ניקנור ופנה לימינו. במקדש הקפידו על כך שכל הפניות תתחלנה מימין, נגד "כיוון השעון": "כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל" (משנה, זבחים פ"ו מ"ג; פסיקתא רבתי, פ"ז, כו ע"א), וכן הנכנס להר הבית (משנה, מדות פ"ב מ"ב; תוספתא, סוכה פ"ג הי"ג ועוד). הבבלי מדגיש "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין".28טו ע"ב; יומא טו ע"ב; יז ע"א; מה ע"א; זבחים סב ע"ב; סד ע"ב; ברייתא דמלאכת המשכן יב, ועוד. כל זאת משום שהימין נחשב לצד הטוב, שבו שורים המזל והשכינה, בניגוד לשמאל המייצג ומסמל את מעון הרע. הפנייה לימין שייכת אולי לקטע הסיפורי המושפע מסגנון משניות "זיכרון המקדש", אם כי אין מקבילה מלאה לניסוח זה, וראו להלן.
ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שייש וטבעת היתה קבועה בה כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה – המדרשים מדגישים שהעפר צריך להיות מוכן.29ספרי זוטא, יז, עמ' 234; ספרי במדבר, פ"י (עמ' 16): "מגיד הכתוב שאם לא היה שם עפר מביא עפר ממקום אחר ונותנו למקום מפני שהמקום מקדשו איסי בן עקביה אומר להביא את קרקע בית עולמים". משנתנו מצוטטת בספרי זוטא שם. מעבר לכך, זו שאלה מעשית. קרקע המקדש הייתה מרוצפת, וצריך היה להקדיש מקום שבו יהיה עפר מוכן. כמובן ניתן היה להביא עפר מבחוץ, אך רצו להביא מעפר המקדש המקודש. כך גם מציג פילון את ההלכה (על החוקים, ג 55). בסגנון של משנתנו שנויות שתי משניות נוספות: "ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה שלשייש וטבעת היתה קבועה בה30בדפוס נפולי למידות נוסף: "ושלשלת שהמפתחות היו תלויות בה", ואיננו בכתב יד קופמן ובכתב יד פרמא, והוא כנראה תוספת. היגיע זמן הנעילה הגביה את הטבלה מן הטבעת ונטל את המפתחות מן השלשלת ונעל הכהן מבפנים ובן לוי שישן לו מבחוץ" (מידות פ"א מ"ח לפי כתב יד קופמן), וכן: "מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה שבו יורדין לשית ומנקין אותו" (מידות פ"ג מ"ג). סגנון זה הוא סגנונה המיוחד של משנת מידות, שהוא סגנון סיפורי ולא סגנון הלכתי. אנו מכנים זאת סגנונה של ברייתת זיכרונות המקדש, ובמבוא למסכתות תמיד-מידות נעסוק בכך במפורט. גם בפרקנו משוקע רובד סיפורי השייך לקובץ זיכרונות המקדש, ועסקנו בכך במבוא.
ונותן כדי שיראה על פני המים שנאמר ומן העפר אשר יהיה וגו' – גם התוספתא מדגישה שעפר הסוטה צריך להיראות על המים (פ"א ה"ח ומקבילות), והלכה זו חוזרת במקבילות. זו הסיבה לכך שלקחו כלי רחב ושמו בו רק מעט מים.
בדרך כלל הדרשות מרוכזות במדרשי ההלכה, עם זאת גם במשנה מצויות דרשות רבות. כפי שאמרנו בפרק הקודם (מ"ז) במסכת זו מרובות הדרשות, וחז"ל ראו בכל הנושא תחום שהוא שילוב של דרשה, הגדה והלכה.