כפי שהדגשנו בסוף המשנה הקודמת, במסכת סוטה מדרשים רבים. כל המשניות עד סוף הפרק הן מערכת מדרשית מלוכדת המדגישה את העיקרון של מידה כנגד מידה. אנו נפרש את המשניות, ולאחר מכן נתייחס למערכת המלוכדת והערוכה כיצירה ספרותית.
במידה שאדם מודד בה מודדין לו – זה הכלל המסכם את כל הדוגמאות להלן. הדוגמה הראשונה היא סוטה, שהיא עניינה של משנה זו. היא קישטה את עצמה לעבירה והמקום ניוולה – אין פסוק מפורש שהיא קישטה עצמה, ואף אין לכך עדות, אך יש להניח שהעבֵרה צמחה מתוך שקישטה את עצמה. היא גילתה את עצמה והמקום גילה עליה – כאן משמש המונח "לגלות" בשני מובנים: להפיץ בציבור, וזה מטרתו של מעמד השקאת הסוטה, "להראות את קלונה", ו"גילוי" בלשון המקרא שמשמעו קיום יחסי אישות: "לא תגלה ערותה" (ויקרא י"ח, ז-יז, בכל אחד מהפסוקים בצורה שונה במקצת). ירך התחילה בעבירה תחילה ואחר כך הבטן לפיכך תילקה הירך תחילה ואחר כך הבטן – הפסוק אומר: "בתת ה' את ירכך נֹפלת ואת בטנך צבה" (במדבר ה', כא). המדרש מדמה לעצמו יחסי אישות רגילים, ובמקבילות דלהלן גם דימויים אחרים. מבחינה מדרשית בתורה יש גם סדר אחר, ובפסוק הבא נאמר: "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפִל ירך" (שם כב), ובהמשך: "ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה" (שם כז). מבחינת המשנה, הפסוקים השני והשלישי אינם מבטלים את הרעיון המדרשי. האמוראים דנים בסתירה כביכול שבין הפסוקים. הירושלמי מסיק שמקרא אחד מכריע שני מקראות (יז ע"א), ומסביר את ההבדל שהבועל בטנו צבה קודם, והאישה ירכה נופלת ראשונה, או שהסדר הוא ככתוב במשנה והפסוקים האחרים אינם כסדר המעשה. הבבלי מתרץ בדרך דומה, שיש הבדל בין סדר המעשה ובין הקללה (ט ע"ב).
המילים "הירך תחילה" משמעם שהיא לוקה קודם כול בירך. המשנה מתעלמת מהדעות שעוד לפני הירך היא לוקה בכל מיני פורעניות אחרות (ראו להלן פירושנו לפ"ג מ"ד).
ושאר כל הגוף לא פליט – שאר הגוף אינו ניצל מהעונש; משפט זה מנותק מהדרשה בדבר מידה כנגד מידה. בתוספתא (פ"ג ה"ב) ובתלמוד הבבלי יש הרחבה של הדרשה. הדרשן מוצא עוד מרכיבים לרעיון זה של מידה כנגד מידה (ח ע"ב-ט ע"א; במדבר רבה פרשה ט). במשנה הסדר הוא כיאסטי:
משחק הלשון מלמד שאף על פי שמשניות ז-ט הן יחידה לעצמן, הרי שהעורך חיבר אותן למשנה וניסח את שתי היחידות כך שתתאמנה זו לזו. איננו יודעים באיזה שלב עריכה נעשה הדבר.