במשנה ארבעה חלקים המתארים שלושה מצבים. משניות "מרובעות", כלומר המציגות ארבעה מצבים לנושא בעל שני מרכיבים, הן חלק מן הדיון העקרוני והסכֵ מתי של בית המדרש התנאי. כך שגם אם להערכתנו הדיון נובע ממצב קיים בזמן ההקרבה, הדיון כשלעצמו הוא ניסוח ספרותי עקרוני-למדני58למשניות מרובעות ראו: בכורים פ"א מ"א; שבועות פ"א מ"א-מ"ד, שם מובא ריכוז של נושאים שתנאים סידרו במבנה של "שתים שהם ארבע", וראו דיוננו שם. לדיון במדרשים מרובעים ראו: הוכשטיין-קמבל, ספראי, הדרה והכללה, מבוא (בדפוס)..
חלק ראשון</smal>
חבורה שאבד פסחה – במהומה ובדוחק ששררו בירושלים בערב פסח אירעו תקלות רבות. המשנה מעלה אפשרויות שונות, שכולן נראות רֵאליות בתנאי העלייה לרגל. המדובר במקרה שלחבורה אבד הקרבן המיועד. אמרו – בני החבורה, לאחד – מהחבורה, צא ובקש ושחוט עלינו – אחד מהחבורה נשלח למצוא את הקרבן שאבד ולשחטו, והלך ומצא ושחט – עד כאן השליח עשה את שליחותו ברשות, בסמכות ובידיעה ברורה, והם לקחו – בלשון חכמים "לקחת" משמעו לקנות, אך מובן שאין זה משנה כיצד נמצא הקרבן החדש. מכל מקום, בני החבורה לא סמכו על השליח ומצאו קרבן לעצמם, ושחטו – את הקרבן החדש בתור קרבן פסח. אם כן, לחבורה שני קרבנות, כל אחד כשלעצמו כשראך אסור שיהיו לאדם, או לחבורה, שני קרבנות. אם שלו – הקרבן של השליח, נשחט ראשון הוא אוכל משלו – שכן הוא שחט את הקרבן לעצמו כהלכה, והן אוכלין [משלו והן אוכלין] עמו – כחבורה אחת. כל מה שבסוגריים המרובעים נמחק בידי המעתיק, והוא מיותר. גם הם אוכלים מהקרבן שהשליח שלח, שכן הם שלחו אותו לכך. הקרבן שהחבורה הקריבה מיותר, ולכן יישרף מיד בבית הדשן הגדול. ואם משלהם – הקרבן שהחבורה קנתה, נשחט ראשון – בזמן שהם שחטו היה קרבנם כשר, שכן טרם נשחט הקרבן של השליח, הוא אוכל משלו – כאשר הוא שחט הוא סבר שזה קרבן הפסח שלו, ולכן אינו נמנה על הקרבן השני, והן אוכלין משלהם – שכן הם שחטו את הקרבן שלהם כהלכה. אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון – במהומה שבהר הבית לא נפגשה הקבוצה עם השליח, ולא ברור איזה קרבן הוקרב קודם, או שישחט שניהם כאחת – שני הקרבנות הוקרבו באותו זמן. כאמור, במקדש הוקרבו בו בזמן קרבנות אחדים; הזמן הקובע הוא כנראה זמן זריקת הדם, אך פעולה זו נעשתה במקביל עבור קרבנות רבים. הוא אוכל משלו – בכל מצב הוא אוכל משלו, שכן כבר ראינו קודם שתמיד הוא (השליח) אוכל מהקרבן ששחט, והן אינן אוכלים עמו – שמא שלהם נשחט קודם. בעל מלאכת שלמה מעיר לגרסה מוטעית "והן אוכלים משלו", ונראה שזו טעות סופר שמחק את המילה "אין", ושלהם יצא לבית השריפה – שמא שלו נשחט קודם. אם כן הם (החבורה) לא אכלו כלל מקרבן הפסח, אבל ופטורים מלעשות פסח שיני – לפי משנה בפרק זה מי ששגג ולא הביא פסח חייב להקריב קרבן פסח שני, אבל מכיוון שיש כאן מרכיב של ספק והדם נזרק כהלכה – הם פטורים מפסח שני. הירושלמי מפרש שמשנתנו כרבי נתן שאמר שיוצאים ידי חובה בזריקה גם ללא אכילה59ירו', לז ע"א, וראו פירושנו לפ"ח מ"ב, וראו תוס', פ"ז ה"ה וה"ו. לפי התוספתא רבי חולק על הלכה זו, וממילא גם על מסקנת משנתנו שפטורים מפסח שני. ברם, ייתכן שהוא מסכים שספקות פטורים מפסח שני., מרכיב שני הוא הספק. במקרים קודמים שנידונו במשנה, בכל מקרה של ספק אין הקרבן קרב אך מביאו היה פטור מפסח שני. המשנה קבעה זאת כקביעה מוחלטת, ללא הסבר. אמנם הסברנו שדעה זו קשורה לדעתו של רבי נתן (לעיל, פ"ח מ"ב), ברם ייתכן שהפטור מחובת פסח שני היא לכל הדעות, ונובעת מן הספק.
עד כאן אפשרות ראשונה, ברורה יחסית. המצב הופך למורכב אם בני החבורה הוסיפו תנאים.
חלק שני
אמר להם אם אחרתי שחטו עלי – השליח הסמיך את בני החבורה לשחוט בשבילו, אך הם לא הסמיכוהו למצוא עבורם את הקרבן ובוודאי לא לשחטו. אם כן, ודאי שאין הוא שליח שלהם, אך הם שליחים שלו. הלך – השליח היחיד, ומצא – את קרבן הפסח האבוד, ושחט והם – בני החבורה, לקחו ושחטו – קרבן פסח שני בשביל עצמם ובשביל השליח, אם שלהם נשחט ראשון והן אוכלין משלהם – קרבנם של בני החבורה הוקרב בהיתר ולכן הם בוודאי רשאים לאכלו, כמו ששנינו בחלק הראשון של המשנה, והוא אוכל עמהן – שכן הוא ביקש להימנות על הקרבן. אמנם הוא שחט לעצמו פסח, אבל זה היה לאחר שנשחט עבורו, ובהסכמתו, קרבן פסח אחר. לכן קרבנו פסול, ועליו לשרפו. אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו – ברגע ששחט השליח את קרבנו הוציא את עצמו מהחבורה וחזר בו מהסכמתו להימנות על קרבנה, לכן קרבנו כשר, והם אוכלים משלהן – גם קרבנה של החבורה הוקרב כהלכה. אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון – כמו בחלק הראשון של המשנה, או ששחטו שניהם כאחת – שני הקרבנות נשחטו באותו זמן, הם אוכלים משלהם – שכן קרבנם ודאי הוקרב כהלכה, והוא אינו אוכל עמהם – מספק שמא שלו הוקרב אחרון, ושלו יצא לבית השריפה – שכן אין הוא נאכל ונפסל מספק, אבל הוא ופטור מלעשות פסח שיני – שכן הדם נזרק בהכשר, וכמו בחלק הראשון של המשנה.
חלק שלישי
אמר להם [ו] אמרו לו – האות וי"ו נוספה בין המילים. הכוונה שהוא (השליח) הסמיך את בני החבורה לשחוט עבורו (כמו בחלק השני של המשנה), והם אמרו לו (כמו בחלק הראשון של המשנה), אוכלים מן הראשון – כולם אוכלים מהקרבן הראשון שנשחט. בדפוסים נוסף, ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון שניהן יוצאין לבית השריפה – המשך זה מתבקש מהחלקים הקודמים: שני הקרבנות אינם כשרים מספק, שכן רק הראשון שבהם כשר. יש להניח שאף כאן בני החבורה פטורים מפסח שני.
חלק רביעי
לא אמר להם ולא אמרו לו – לא נאמרו תנאים; היחיד הלך מדעתו לחפש את הקרבן, ולכן אין הוא בבחינת שליח והוא שחט את הקרבן עבורו ועבור בני החבורה, אינן אחריים זה בזה – ובדפוס: אינם אחראים זה לזה. לפיכך, אם היחיד מצא את הקרבן ושחטו – הוא אוכל אותו ואינו נמנה על החבורה. הם אמנם שחטו עבורו, אך הוא פרש מן החבורה בזמן, ואילו הם שחטו את שלהם בשביל עצמם ואינם אחראים לכך שמישהו שחט עבורם שלא מדעתם.
במשנה לא נאמר מה יקרה אם הקרבן לא נמצא. יש להניח שהחבורה תאכל יחדיו מהקרבן השני. החבורה הרי לא ידעה שהיחיד יצא לדרכו, והם שחטו עבורו, והוא הרי התייאש מחיפושיו וחזר והחליט שבדעתו להצטרף לחבורה, והכל אתי שפיר.
התוספתא מסכמת את הלקח המוסרי והטכני מהפרשה שעדיף שלא להרבות בתנאים, ובכלל רצוי שלא להרבות במילים: "יפה שתיקה לחכמים וקל וחומר לטפשים, וכן הוא אומר 'גם אויל מחריש חכם יחשב'... 'אֹטם שפתיו נבון' (משלי יז כח)" (פ"ט ה"ב; ירו', לז ע"ד). ואילו הם שחטו את שלהם בשביל עצמם ואינם אחראים לכך שמישהו שחט עבורם שלא מדעתם.
במשנה לא נאמר מה יקרה אם הקרבן לא נמצא. יש להניח שהחבורה תאכל יחדיו מהקרבן השני. החבורה הרי לא ידעה שהיחיד יצא לדרכו, והם שחטו עבורו, והוא הרי התייאש מחיפושיו וחזר והחליט שבדעתו להצטרף לחבורה, והכל אתי שפיר.
התוספתא מסכמת את הלקח המוסרי והטכני מהפרשה שעדיף שלא להרבות בתנאים, ובכלל רצוי שלא להרבות במילים: ”יפה שתיקה לחכמים וקל וחומר לטפשים, וכן הוא אומר ’גם אויל מחריש חכם יחשב‘... ’אֹטם שפתיו נבון‘ (משלי יז כח)“ (פ“ט ה“ב; ירו‘, לז ע“ד).