המפריש נקבה לפסחו – בהמה נקבה אינה ראויה לקרבן פסח, שהרי קרבן הפסח צריך להיות זכר בן שנה (שמות יב ה). או זכר בין שתי שנים – הקרבן פסול בתור קרבן פסח, אך הוא הוקדש לשם פסח ואי אפשר לעשות עמו שום דבר אחר. לכן ירעה עד שיסתאב – עד שייפסל בתור קרבן ואז וימכר ויפלו דמיו לנדבה – מכיוון שהבהמה הוקדשה למקדש, אין להשתמש בכסף אלא לקרבן, אך הקרבן יכול להיות גם קרבן נדבה שכולו לבעלים. בהמשך התוספתא מובאת דעה חולקת שבדמים ייקנה קרבן פסח אחר, שהרי הכסף הוקדש לקרבן פסח, ולדעת רבי שמעון בן יהודה ניתן למכור את הבהמה מיד (פ"ט ה"כ)53סידור ההלכות בתוספתא שונה מזה שבמשנה.. המפריש פסחו ומת – המפריש, לא יבאנו בנו אחריו לשם פסח – הבן אינו נמנה על חבורתו של אביו (תוס', פ"ט הט"ז), ויש לו קרבן פסח משלו, לכן אין הוא יכול להשתמש בקרבן שיועד לאביו, אלא לשם שלמים – בכסף ייקנה קרבן שלמים, כמו בכל מקרה של תמורת הפסח.
ההלכה במשנה עוסקת באב שמת קודם הכפרה, כלומר לפני זריקת הדם, שכן לאחר הזריקה הקרבן נרצה, אם כי אי אפשר לאכלו (ירו', לז ע"א). כל זה לשיטת התנא הסתמי. ברם רבי שמעון חולק ואומר שניתן להקריב את הקרבן. בירושלמי הדעה מיוחסת לרבי שמעון, ובתוספתא זו דעה סתמית: "יביא שלמים לששה עשר", כלומר בט"ז בניסן, שכן בחג עצמו אין מביאים קרבנות נדבה (פ"ט הט"ז)54ייתכן שמשנתנו היא כרבי והדברים תלויים בנוסחת הירושלמי; ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 514 ,וראו עוד בבלי, תמורה יט ע"א; כריתות כח ע"א..
המשנה היא, אפוא, ניסוח של דור אושא לכל המוקדם, אבל ההלכה עצמה קדומה יותר. בתוספתא55תוס', פ"ט ה"כ; תמורה פ"ב ה"ג; בבלי, שם יט ע"א. מובאת דעתו של רבי אליעזר המתייחס לרישא של המשנה. נראה, אפוא, שגם כאן לפנינו הלכה קדומה, או נכון יותר מחלוקת קדומה, בניסוח מאוחר הכולל גם פסיקה המכריעה במחלוקת הקדומה.